"בתיאבון."
יוליה הסתכלה על הצלחת שלה ועשתה פרצוף. עצבן אותה כשאנשים בוחרים בשבילה מה לאכול, אבל נראה שככה הולכים להיראות כל החיים שלה בזמן הקרוב. היא עשתה רעש לא מרוצה, לקחה את הצלחת ביד הטובה שלה, הלכה להתיישב, והשאירה מאחורה את האישה שהגישה לה אוכל והבחור המשועמם שליווה אותה לכאן. הוא שם עליה עין מאז שהיא הגיעה למפעל. כולם במפעל הזה התחילו לעלות לה על העצבים. שלא לדבר על כל המדרגות שהיא הייתה צריכה לרדת כדי להגיע לחדר האוכל.
היא ישבה לבדה בשולחן. נראה שהם בכוונה הפרידו את זמני הארוחות שלהם כדי שלאסירים יהיה קשה להיפגש אחד עם השני. לא ממש היה לה מה לעשות בזמן האוכל חוץ מלהקשיב לשיחה מהשולחן שלידה. ישבה שם אסירה שהיא לא זיהתה - אפשר היה לדעת שהיא אסירה לפי האזיק שעל הרגל שלה - והקיפו אותה אוסף של מה שנראה כמו פועלים רגילים.
"... אז האור לא מגיע משום מקום?"
"שום מקום. טוב, מהשמים, כמובן, אבל זה לא שיש מנורה גדולה בשמים שמאירה את הארץ. לפחות, אם יש כזאת, אז אי אפשר לראות אותה."
"... אבל כמו המנורות פה, גם השמים נכבים בלילה, נכון?"
"כן - אבל, כמו שאתם בטח זוכרים שסיפרתי לכם, הימים בחוץ הם רק חצי מהאורך של הימים כאן!"
"אני לא יודע אם הייתי מצליח להתרגל ללוח זמנים כזה..."
"סמוך עליי, היית מתרגל. עוד הבדל הוא שבמפעל, גם באמצע הלילה, עדיין חלק מהמנורות דולקות, נכון? אבל השמים בלילה הם חושך מוחלט באמת. אין אפילו לא נקודת אור אחת. כלום. חושך מוחלט זה דבר שקשה לדמיין עד שחווים אותו."
זאת הייתה נשמעת כמו שיחה משעממת במיוחד, אבל זה לא שהיה לה מה לעשות חוץ מלהקשיב. לאכול עם יד אחד הוכיח את עצמו כסיוט בלתי נסבל. מתישהו נראה שהפועלים סיימו את האוכל שלהם, אבל האסירה - שדיברה רוב הזמן - עדיין לא סיימה את שלה, והאחרים נפרדו ממנה בידידות והשאירו אותה לבד בשולחן. יוליה הסתכלה על האוכל שנותר בצלחת של עצמה. מצד אחד, היא רצתה לסיים אותו כמה שיותר מהר, מצד שני, היא ממש לא רצתה לחזור לעבוד...
"שלום."
האסירה מהשולחן לידה ישבה הפוך על הכיסא שלה ופנתה אליה בחיוך.
"... מה את רוצה?"
"היי, לא צריך להתעצבן! את חלק מהקבוצה שהגיעה לפה לא מזמן, נכון? לא יצא לנו לדבר."
"הממ." יוליה ניסתה להחזיר את תשומת ליבה לצלחת שלה.
"אנטי-אכיפה?"
"לא עניינך."
"הגישה הזו לא הולכת לעזור לך כאן. אני יודעת שהתשובה היא כן, דרך אגב. כבר דיברתי עם אנשים אחרים מהקבוצה שלך."
יוליה הרימה חזרה את העיניים שלה. "... בסדר. כן. את הולכת להגיד לי מה את רוצה?"
"כל כך קשה לדמיין שאני סתם רוצה לדבר? את יודעת, אני גם הייתי פעילה פעם."
"איזה ברית?"
"חדשה."
יוליה קצת התרככה אחרי שהיא שמעה את זה. היא עדיין לא סמכה לגמרי על הבחורה הזו, אבל זה יותר טוב מכלום.
"אה, טוב. גם אני. לא שזה אומר משהו יותר."
"אני לא יודעת בקשר לזה. אני אוהבת לחשוב שאם אני אצא מפה יום אחד יהיה לי לאן לחזור."
"אל תהי בטוחה בקשר לזה. הם תפסו את הבוס." יוליה אמרה ונעצה את המזלג שלה בחתיכת אוכל. העיניים של האסירה שמולה התרחבו.
"מה את אומרת! הבוס - ווילדביסט?"
"כן."
"הכרתי אותו פעם כשהייתי חופשיה, את יודעת? זאת באמת סופה של תקופה. הנחתי שקרה משהו דרמטי שם בחוץ כשהגעתם כל כך הרבה בבת אחת אבל לא תיארתי לעצמי שזה היה כזה דרמטי."
"... זה היה די דרמטי."
"דרמטי מספיק כדי לאבד יד?" האסירה שאלה בחיוך והצביעה על הגדם במרפק של יוליה.
"הממ." היא הסיתה את מבטה. היא לא אהבה לחשוב על זה.
"הבנתי. זה בטח מעצבן קצת את האיזון העדין שלך, לא? אז מה קרה שם בחוץ? אני אסתפק גם בגרסה הקצרה."
"האיזון העדין שלי מוזמן לתקוע את מה שנותר מהזרוע שלי בגרון המחורבן שלו אם יש לו בעיה עם זה. ... היה איזה עניין עם הברית המזרחית. עקבו אחרינו ומשכו את תשומת הלב של הרשות. חבורה של מטומטמים."
"ספרי לי על זה. איפה ווילדביסט עכשיו?"
"שום מושג. שפטו אותו בנפרד מאיתנו. אני מניחה שהם לא יזרקו אותו למפעל כמו שזרקו אותנו. מה שהם לא עשו איתו בטח הרבה יותר גרוע."
"עצוב לשמוע. חיבבתי אותו. אני אשמח לשמוע את כל הסיפור ביתר פירוט, אם לא אכפת לך. לא נראה שאת עסוקה ממש בלאכול."
יוליה הביטה על הצלחת שלה, ואז בחזרה על האסירה. היא נשענה אחורה ונאנחה. "אין לי מצב רוח לזה עכשיו."
האסירה חייכה ונשענה אחורה גם היא. "טוב, בסדר. מקסימום אני אשאל אחד מהאחרים."
יוליה המשיכה לנסות לאכול, ונראה שהאסירה נשארה פה גם היא ולאט לאט חזרה לצלחת שלה. באיזשהו שלב ליוליה קצת נמאס מהשקט והיא החליטה לדבר.
"... חשבתי שהם לא אוהבים שאסירים מתיידדים עם פועלים רגילים. אבל האידיוט הזה שליווה אותי לכאן אפילו לא העיר לך כשהוא ראה אותך."
"כן, טוב, את צודקת, בעיקרון, אבל ההנהלה מחבבת אותי אחרי שהחלטתי לשתף איתם פעולה לא מזמן."
יוליה הסתכלה עליה בחשדנות. האסירה פשוט משכה בכתפיה בתמורה. "ואם את הולכת לשאול - אין לי מצב רוח להרחיב על זה עכשיו."
"פייר." יוליה ענתה בחוסר רצון. האסירה המשיכה.
"בכל זאת, הייתי ממליצה לך לעשות אותו הדבר. אם את רוצה שהזמן שלך כאן יעבור חלק, אל תעשי בעיות. אני למדתי את זה בדרך הקשה."
"זאת גישה מחורבנת." יוליה ענתה. "את אמרת שיהיה לך לאן לחזור אם תצאי מפה? לא יודעת איזה מין פעילה היית בעבר, אבל את מדברת כמו לקקנית מקצועית של הריבונות. זאת בדיוק הגישה שאנחנו לא סובלים."
"כמובן, אני יודעת... אבל אל תגידי שלא הזהרתי אותך. את מוזמנת לנבוח על הסוהרים שלנו כמה שאת רוצה, מתישהו תיגמר לך האנרגיה. אני, באופן אישי, החלטתי לאגור אותה ולקחת את הזמן."
"עד שמה? עד שמישהו יוציא אותך מכאן? את יודעת, הדרך היחידה לגרום למשהו לקרות-"
"-כן, כן, לעשות אותו בעצמך. טוב, זכותך לא לקחת את העצה שלי." היא אמרה באדישות.
יוליה רטנה וחזרה לצלחת שלה. המקום הזה באמת הולך להיות בלתי נסבל. ואיך היא אמורה לאכול כמו שצריך בלי להשתמש בסכין?
"... את יודעת," האסירה אמרה אחרי זמן מה. "היו כמה בריחות מפה לא מזמן. אני לא יודעת אם שמעתם על זה בחוץ. זה היה די מרגש. אני חושבת שלחכות שמשהו כזה יקרה שוב זו לא אסטרטגיה גרועה."
"... אה?" יוליה הרימה את מבטה. "על זה לא שמעתי. מי ברח?"
"רק שני אסירים, אבל זה לא משהו שקורה כל יום, את יודעת. אני יכולה לספר לך על זה אם את מבטיחה להיות קהל טוב."
"... אני מקשיבה."
"טוב," האסירה נשענה לכיוונה, ודיברה באותו טון אנרגטי שבו השתמשה עם הפועלים קודם לכן.
"הרשות הביאה לפה שני אסירים חדשים באותו יום. האמת שאחד מהם היה מישהו שהכרתי - אחד הפעילים שהייתי אחראית עליו כשעוד הייתי חופשייה. עולם קטן. בכל מקרה, אחד הסוכנים שליוו את האסירים לא היה סוכן אמיתי. אני לא בטוחה בשביל מי הוא עבד, הוא לא היה פעיל אנטי-אכיפה, אבל השורה התחתונה היא שהוא היה פה עם אג'נדה משלו."
"מה את אומרת."
"בקיצור, הוא נפרד מהקבוצה שלו, ומישהו הצליח לשכנע אותו לעזור לאסירים לברוח. הוא פוצץ את אחת המכונות באולם העליון."
"... פוצץ?"
"כן! זה היה ביג דיל. האמת שגם לתקן אותה אחר כך היה ביג דיל, כי במקרים אחרים שמשהו התקלקל בשנים האחרונות... טוב, עזבי, אני סוטה מהנושא. האולם העליון התמלא בעשן והסוכן הזה ברח. העניין הוא שגם כשמשהו כזה קורה, אנחנו לא ממש יכולים לברוח בגלל האזיקים. אבל הסוכן הזה השיג מפתח, שיחרר את אחד האסירים מאולמות הטעינה וברח במשאית משלוחים. מאז האבטחה על היציאות של המשאיות הרבה יותר הדוקה."
"... מה את אומרת. שיחרר רק אסיר אחד?"
"כן. ולא סתם אסיר, זה היה בחור שיצא מאיזון. כל היום הזה היה מאוד משונה."
"מוזר." יוליה אמרה. "אבל אני מניחה שדברים כאלה לא קורים כאן כל יום."
"הלוואי. לא, זה היה מקרה מאוד יוצא דופן."
יוליה תהתה האם יש מישהו בחוץ שיהיה לו מספיק אכפת כדי לעשות משהו כזה בשבילם. האם יש בכלל פעיל אחר בטריטוריה שידע שהבוס שלהם נעצר? פחות או יותר כל הפעילים שהיו בעיר-שש-שתיים נתפסו, חוץ מהאידיוטים האלה מהמרכזייה. זה גרם לה להרגיש אפילו יותר רע.
"... בקיצור," האסירה המשיכה. "זה אחד. אבל חכי שתשמעי על הבריחה השנייה."
"חשבתי שאלה היו השניים. הסוכן והאסיר."
"אמרתי שני אסירים, לא החשבתי את הסוכן. כמו שאמרתי, הסוכנים ליוו שני אסירים חדשים למפעל, נכון? אחד מהם אני מכירה באופן אישי, אבל את השני לא. בדיעבד שמעתי מהמכר שלי שהבחור השני בכלל מגיע מאחת הקבוצות הבין-עירוניות ובמקרה נתפס על ידי הרשות באמצע השממה כמה ימים לפני כן."
"... הממ. איך קוראים לו?"
"שום מושג. אף אחד כאן לא הכיר אותו. בכל מקרה. בזמן הפיצוץ באולם העליון, הוא היה במשרד הרישום ביחד עם המכר שלי. הסוכנים שהביאו אותו לשם כבר יצאו, ורוב הסוכנים במשמר של המפעל מיהרו למעלה כשהתחילה השריפה שם. הוא כנראה היה האסיר היחיד באותו רגע בכל המפעל שלא היה אזוק."
"... מה את אומרת."
"הוא ניצל את ההפתעה - כך שמעתי - נאבק במי ששמר עליו והצליח לברוח ולעלות לאולם העליון. זה היה בערך בזמן שהסוכן המזויף ברח לאולם הטעינה. אני... אני באופן אישי לא יכולה להעיד מה קרה בשלב הזה, אבל אני יכולה להגיד לך מה שמעתי מאחרים."
"נו?"
"אז האסיר החדש הזה איכשהו הצליח להשיג מטה-הלם - אני לא יודעת מאיפה - ובחסות העשן הצליח לברוח לכיוון היציאה. הוא הלם כמה סוכנים שעמדו בדרך שלו והצליח לעלות לאולם הכניסה. אבל, בטח ראית בדרך לכאן - הכניסה הראשית שמורה יותר מדי טוב. הוא כנראה הבין שאין לו סיכוי שם."
"... ואז מה?"
"ואז," האסירה חייכה. "הוא עלה לגג."
"לא ידעתי שיש גג."
"לכל בניין יש גג. בדרך כלל המעבר לגג נעול, אבל במקרה באותו יום הוא היה פתוח, כי מישהו הגיע למפעל בספינה. אני לא יודעת אם זה היה מזל או שכל, אבל האסיר הצליח להגיע לשם. ואז - ומה שאני אומרת לך מבוסס על שמועות שאני מניחה שהן נכונות - הוא קפץ."
"... מהגג?"
"לתוך הנהר. לא החלק התחתון שלו, כמובן, אני מדברת על החלק העליון שזורם החוצה מהמפעל. זו עדיין חתיכת קפיצה, אבל כנראה הוא הבין שאין לו ברירה, וזה מה שהוא עשה. ולפי השמועה, הוא שרד, גנב איזה אופנוע שחנה מחוץ למפעל וברח."
"הממ." יוליה אמרה בשקט וחזרה לאוכל שלה.
"נו, מה את חושבת?"
"מה אני אמורה לחשוב? זה סיפור. לא נשמע שזה יעזור לי לברוח מפה. סתם אוסף של אנשים עם מזל."
"... כן, אבל זה סיפור מגניב, נכון?"
יוליה משכה בכתף שלה. למשוך בכתף השניה עדיין הרגיש קצת מוזר.
"אמרת שתהי קהל טוב!"
"ניסיתי. היית מספרת גרועה."
האסירה נאנחה באיטיות ולאט לאט קמה על רגליה. "טוב, איך שאת רוצה. אני לא יכולה להכריח אותך להנות מהזמן שלך פה."
זה יהיה נס אם מישהו יצליח, יוליה חשבה לעצמה.