מאז שהוא זכר את עצמו הוא אהב לפרק דברים ולגלות איך הם עובדים.
לפני כמה מאות שנים, כשגל חום הכה בעיר שהוא גר בה, הוא השתמש בחלקים של מקררים ישנים כדי לבנות מערכת ששומרת על הקור של המים הזורמים בשכונה שלו. הוא שיפר את מערכת התאורה הציבורית ברחוב שלו כדי שהתושבים יוכלו לכוון מתי בדיוק כל מנורה נדלקת. הוא הפך את דלת הכניסה למכולת השכונתית לאוטומטית.
כשהוא תכנן ובנה לעצמו אופנוע מגרוטאות ישנות, רשות האכיפה החליטה להתערב.
הוא נשפט על 'הפרעה לאיש מקצוע, הפרעה לסדר הציבורי, שימוש בתחבורה לא מאושרת ושימוש בטכנולוגיה אסורה', למרות שלטענתו הוא תכנן בעצמו את כל הטכנולוגיה שהוא השתמש בה. הוא נידון למאסר במפעל.
לחופש אין תחליף, כמובן, אבל כשהוא הגיע למפעל בפעם הראשונה וראה איך הוא פועל מבפנים, הוא כמעט שינה את דעתו בנושא. מכונות מופלאות, גנרטורים עצומים שאף אחד לא הבין באמת איך הם עובדים, מערכת מתוכננת להפליא של לו"ז וחלוקת עבודה - קשה היה שלא להעריך את זה. הפועלים וההנהלה הבינו מהר שהם לא יכולים סתם לבזבז את האסיר הזה. הם נהגו בו ביד קלה, נתנו לו יותר אחריות מהאסיר הרגיל וכן יד חופשית להציע הצעות לשיפור וייעול המכונות אם היו לו כאלה. והיו לו.
הם קראו לו "המהנדס". בין השיפורים החשובים שלו היו הכפלת התפוקה של המערבלים והתיקון של אחד הגנרטורים בקומות התחתונות שהתחיל לקרטע כמה שנים לפני שהוא נאסר. הוא התחבב על הפועלים וההנהלה, והוא חיבב אותם בחזרה. בניגוד לעיר, פה באמת הייתה לו הזכות להתעסק בפתרון בעיות באופן יום יומי.
אבל עם כמה שהוא העריך את הזמן שלו במפעל, לחופש אין תחליף.
המהנדס ניגב זיעה מהמצח שלו והתיישב על הקצה של שלדת המתכת של ספינת האוויר. הדבר הזה היה הרבה יותר גדול מהדברים שהוא היה רגיל לעבוד עליהם, והוא לא העריך טוב כמה מאמץ פיזי העבודה הזו תדרוש. בכל זאת, הייתה בריזה נעימה שהקלה על המאמץ ונופפה את הצמה שלו ברוח.
אדם בגלימה מוזהבת התקרב לספינה על הקרקע. הספינה חנתה בעמק סלעי קטן ומבודד, והפטרון שלו הבטיח לו שאף אחד לא יפריע לו כאן. הוא נופף לו לשלום במפתח הברגים שהוא החזיק.
"היי!"
"היי." הפטרון שלו הגיב באדישות. בדרך כלל הוא נמנע מלהרים את הקול שלו, אבל עכשיו לא הייתה כל כך ברירה כשהמהנדס ישב על השלדה מעליו.
"טוב לראות אותך! שמע, אני חושב שהבנתי מה הבעיה בהיגוי. זאת אומרת, אני עדיין לא יודע איך לפתור אותה, אבל לפחות הבנתי מה היא. קשה היה לראות את זה מהצד של ההגה, אבל המוטות נסדקו באמצע שלהם ויצאו מהמקום. אני חושב שיהיה צריך להחליף אותם. היה ממש קשה להבין את זה - אתה יודע איך בסוף הבנתי? יש חריץ באמצע המוטות שאמור להתחבר ל..."
"... אני שמח שאתה נהנה מהעבודה." האיש בגלימה קטע אותו. המהנדס חייך בתגובה. "איך אפשר שלא? הספינות האלה גאוניות! אני עדיין הייתי רוצה להצליח לתקן אותה עד סוף החודש, אבל אני כל הזמן מגלה אתגרים חדשים. זה הולך להיות קשה."
"אני מבין." האדם בגלימה חיפש מקום לשבת, מצא קופסה עם כמה חלקי חילוף איפשהו לידו והתיישב עליה. מההיכרות הלא ארוכה שלהם, המהנדס למד שלמרות האישיות הקרירה שלו - ולמרות שהוא בבירור לא העריך מכונות כמוהו - הפטרון שלו היה אדם אינטיליגנט שאפשר היה לסמוך עליו. "מה שכן, אני מזכיר לך שהספינה היא לא המשימה הראשית שלך. אני יודע שאתה נהנה ממנה, והיא חשובה גם לי, אבל זו רק משימה-שתיים. אני כאן כי רציתי להתעדכן בקשר למשימה-אחת."
"לא כי רצית לוודא מה שלומי?" "..." "הא, אל תדאג, אני יודע שעמוק בפנים באמת אכפת לך ממני. טוב, אז בקשר למשימה-אחת..."
המהנדס הנמיך את הקול שלו, למרות שלא היה אף אחד בסביבה, ולמרות שזה קצת הקשה על האיש על הקרקע לשמוע אותו.
"סיימתי לעבור על התוכניות. אני חושב שאני מוכן לדבר האמיתי." "טוב לשמוע. יש לך הערכת זמנים?" המהנדס חשב קצת לפני שהוא ענה. "יום אחד לפרק את כולן. כמה-זמן-שלא-יהיה כדי לשנע את החלקים. יום אחד להרכיב כל אחת מחדש."
הפטרון שלו נראה שקוע במחשבות לרגע, והמהנדס ניחש שהוא מחשב את הזמנים בראשו.
"זה לא רע. אני מזכיר שאנחנו בלו"ז מאוד צפוף. יום אחד לפרק את כולן? אתה בטוח שזה לא ייקח יותר? אני לא צריך להזכיר לך כמה נוראית טעות יכולה להיות. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו יותר זמן ליתר בטחון."
"תאמין לי שאני מבין את הסיכון." "זה דבר אחד להבין אותו על הניר, דבר אחר להפנים אותו במציאות." "אני יודע! ובכל זאת, אני לא רואה סיבה שזה יקח יותר מיום אחד של עבודה במלוא המרץ." "טוב. אני סומך עליך בעניין הזה." הפטרון התרומם על רגליו. "מצבנו טוב. בימים הקרובים נתחיל ביישום התוכנית. חוץ מזה, עוד משהו שאני יכול לעזור לך בו? אספקת האוכל שלך מספיקה בינתיים?" "כן, כן, יותר ממספיקה! אבל אם אנחנו מדברים, אז, בקשר לספינה..." הוא דפק על השלדה עם המפתח שהוא החזיק. השותף שלו נאנח והתיישב שוב. "כן?"
"... אתה בטוח שאני לא אוכל לשמור אותה אחרי זה?" "... זה לא נתון לויכוח. כבר אמרתי שכשאנחנו מסיימים אני אתן לך לברוח על איזה כלי קרקעי שתרצה. על הספינה אני לא מוכן לוותר."
המהנדס נעמד ונשען על אחד מהעמודים של השלדה. הצמה שלו התנופפה ברוח מאחוריו. "אתה צריך להבין, חבר, יש קשר מיוחד בין אדם והמכונה שהוא עובד עליה. יכאב לי מאוד להגיד לה שלום." "אני מבין." האיש בגלימה הניד בראשו. "אני מבין, ואני מעריך מאוד את העבודה שלך עליה. ובכל זאת, אתה צריך להבין שגם לי יש קשר סנטימנטלי מסוים אליה. יש סיבה שרציתי שתתקן אותה במיוחד."
המהנדס נאנח והתיישב שוב. הוא לא עמד להתווכח עם זה. הפטרון שלו לא היה נראה אדם סנטימנטלי במיוחד בדרך כלל, אז הוא הניח שבאמת מדובר במשהו חשוב.
האדם בגלימה נעמד וסוף סוף הסתובב כדי ללכת.
"... בעצם, שאלה אחרונה." המהנדס הרים את קולו. "... כן?"
"יש לספינה שם? אני צריך לדעת דברים כאלה כשאני עובד עליה."
האיש בגלימה עצר, הסתכל אליו אחורה והרים גבה.
"... יש לה מספר."
"לנעליים יש מספר. לאנשים יש שם, וספינות הרבה יותר דומות לאנשים מלנעליים."
הפטרון שלו משך בכתפיו, הסתובב והתחיל ללכת. "אתה יכול לתת לה שם, אם אתה רוצה. להתראות. יש לנו ימים גורליים לפנינו."