בית-תפילה-אחת-שלוש היה אחד מבתי התפילה הראשונים שנבנו. האווירה בו הייתה שונה מהאווירה שהשרתה הארכיטקטורה המודרנית יותר. הקירות היו עשויים מלבנים ולא מבטון, הקישוטים בחלונות היו עבודת יד ולא תוצרת המפעל. המבנה היה מרוחק יחסית מהעיר הקרובה. בזמן שהמקום הזה נבנה, דרך העייט עדיין הייתה שנויה במחלוקת, ומי שבנה את בית התפילה העדיף לשמור מרחק משאר האוכלוסייה.
טוביה אהב את האווירה הזו. היה סוג מיוחד של שקט באוויר, מהסוג שנהיה יותר ויותר נדיר. בזמן הקצר בין שהוא סיים את הדרשה שלו ובין שהמאמינים התחילו לדבר ביניהם, היו כמה רגעים של דממה כמעט מוחלטת, חוץ מציוץ של ציפורים במרחק. הוא ניגש לסמל העייט שהיה מגולף על הקיר שמאחוריו והעביר את ידו עליו בעדינות. הקהל קם מהמושבים שלו והתחיל להתפזר. המושבים, באופן מסורתי, היו מסודרים בשני משולשים גדולים משני הצדדים של הבמה המרכזית - שתי ה"כנפיים" של בית התפילה, בדומה לכנפיים של העייט. במרכז, מעל הבמה, היה פתח עגול בתקרה, ארובה גלילית גבוהה שנפתחה לשמיים. גם זה היה סימן היכר של בתי תפילה, למרות שהמשמעות הסמלית שלו אבדה בהיסטוריה. במבנים המודרנים יותר, חלון עגול מזכוכית סגר את הפתח כדי להגן על הבמה (ועל הכהן) ממזג האוויר. היום היה יום יפה, אז לטוביה לא הייתה סיבה להתלונן. בכל מקרה הוא הרגיש קצת לא בנוח כשהוא כן הרגיש את הצורך להתלונן על החלטות של המאמינים הראשונים, גם אם ההגיון הארכיטקטוני מאחוריהן היה מוטל בספק.
סמל העייט על הקיר לא היה המקורי - הוא נשחק אחרי שנים של שימוש, וקצת אחרי שטוביה קיבל את התפקיד הוא החליט להחליף אותו באחד חדש. הוא החליק את האצבעות שלו על הקצה של אחת הכנפיים הגדולות. הגאולה קרבה, חבר ותיק... העולם גועש, וזה רק עניין של זמן עד שגם האנושות תפרוש את הכנפיים שלה.
טוביה הסתובב כדי לבחון את האדם האחד שנותר לשבת בכיסא שלו. דויד, המזכיר הכללי של הטריטוריות המאוחדות, נעמד והתקרב לכיוון הבמה.
"אדוני הכהן." "אדוני המזכיר." "קיוויתי להחליף איתך כמה מילים." טוביה הנהן בראשו וסימן לו להצטרף אליו על הבמה.
המזכיר הכללי היה אחד ממעטי המעט שזכרו את העזיבה ואת הכאוס שרדף אותה - לא רק זה, דויד לקח חלק פעיל באירועים האגדיים האלו. זה לא היה מספיק כדי לרכוש את כבודו של טוביה. היו אנשים אחרים בהנהגת הט"מ במעמד דומה שהדגימו שהמורשת הזו לא מונעת מהם להיות כופרים קצרי רואי. בכל זאת, למיטב זכרונו דויד מעולם לא יצא בפומבי נגד האמונה, והנה עכשיו הוא השתתף בטקס כאחד האדם. דויד נעמד לידו, העיף מבט חטוף בפתח העגול שמעל לראשם ואז הפנה את תשומת ליבו לסמל העייט.
"קיבלנו כמה החלטות לא פשוטות לאחרונה." "אין ספק." הנחמה הקטנה של טוביה הייתה שתחת השיטה שהם החליטו עליה, אנשים בתפקידי אמונה רשמיים יהיו פטורים מלהשתתף בהגרלה. זה המעט שהוא יכל לעשות כדי להגן על דרך העייט. בסופו של דבר, ביחס לכמות האוכלוסייה בטריטוריות, המספר לא היה כל כך משמעותי, אבל הוא לא אהב להשאיר את העניין ביד הגורל. דויד המשיך. "רציתי להודות לך על שיתוף הפעולה. זה לא מובן מאליו - לא תמיד האמונה וההנהגה ראו עין בעין." "הממפ. לא באמת הייתה שאלה. כל אדם ישר שהולך בדרך העייט היה חייב לעשות את אותו הדבר." "כן, ובכל זאת. אני באמת ובתמים מקווה שהמטרה תקדש את האמצעים." טוביה העיף בו מבט בזמן שדויד המשיך להסתכל על הסמל שמולו. "אזרחי הריבונות כולם חיים בשבי. המנהיגים שלהם משתמשים בחבלי האיזון העדין בתור שלשלאות במקום כרשת בטחון." "על זה אני לא חולק, ידידי הכהן." "כמות האנשים שנוכל להציל ולהוביל לגאולה אם הריבונות תיפול תהיה אדירה." "כן..." דויד מלמל בתשובה, עשה סיבוב קצר על הבמה, ואז פגש בעיניו של טוביה. חלק מאנשי ההנהגה לא טרחו להסתיר את דעתם על הגאולה שהאמונה מספקת. טוביה היה מוכן עם טיעוני נגד לכל טענה שלא תבוא. אבל נראה שדויד לא היה מעוניין בויכוח.
"... זה, כמובן, אם באמת נצליח להפיל אותה, טוביה." "אתה צודק. אבל טקטיקה צבאית זה כבר התחום שלכם." "אמת. אנחנו מנסים - זאת תהיה ההזדמנות הכי טובה שאי פעם תהיה לנו - ובכל זאת, אנחנו בחסרון מובהק מולם. אני מקווה שהכוחות העליונים שאמורים להדריך אותנו יחליטו להאיר לנו פנים." "אם זה עוזר, הם הרבה יותר ידידותיים כלפי מי שמכבד אותם." "כך שמעתי. אני מניח שהם לא כל כך שונים מאיתנו במובן הזה. היה נחמד לדבר איתך, אדוני הכהן, אבל הלו"ז שלי צפוף היום. יום טוב." "יום טוב, אדוני המזכיר." ועם חיוך עדין על הפנים, המזכיר הכללי פנה לדרכו.
אנשים שאינם בקיאים ברזי האמונה נוטים לטעות ולחשוב שהיא מתיימרת לתת תשובות לכל השאלות. לפעמים טוביה הצטער שזה לא כל כך פשוט. המציאות היא שאין קול שלוחש לו באוזן בדיוק מה לעשות ואין טקסט שמתאר בדיוק איך עליו לפעול. את כל ההחלטות עדיין עליו לקבל בעצמו - דרך העייט היא מפה, מצפן ושעון שעוזרים לו להתמצא, אבל את הנדידה בשממה, בן האדם בשר ודם הוא זה שצריך לעשות. ואולי בסופו של המסע... האנושות סוף סוף תוכל לפרוש את הכנפיים שלה, להצטרף לעייט ולהשאיר את השממה מאחוריה.