קשה היה לדמיין מקום פחות סימפטי לפגישה לכאורה כל כך חשובה. הם צעדו בחורבות של עיירה נטושה - אחת שננטשה כל כך מזמן שהכבישים היו מכוסים בשכבה עבה-מספיק-כדי-להיות-מייאשת של חול. סמואל העריך שכנראה המקום הזה נטוש כבר כאלף שנים. הם היו איפשהו באיזור בין הגבול של טריטוריה-חמש וטריטוריה-ארבע - הספקית בחרה מקום מספיק מתחת לרדאר כדי שלאף אחד לא תהיה בעיה להגיע.
"אני מאוד מקווה שהמסע לכאן יהיה שווה את זה." טוביה, נציג האמונה שצעד מאחוריו, רטן. הבגדים הטקסיים שלו באמת לא התאימו להליכה הזו, וזו קצת הייתה בעיה שלו. רמונה, נציגת הכח הצבאי, הגיבה בטון תוקפני מהמקום שלה לפניהם בשיירה. "אני מזכירה לך שאתה רצית לבוא - אני לא ראיתי סיבה שיבוא נציג של האמונה לעניין מדיני כזה." "הממפ." חוץ משלושת הנציגים, שני שומרי ראש ליוו את המסע, אחד בראש השיירה ואחד מאסף. הם סחבו איתם אקדחים - נשק מהעולם הישן שהספקית סיפקה לטריטוריות המאוחדות. גם לרמונה היה אקדח משלה על המותן. סמואל, שצעד באמצע השיירה, לא היה ממש אדם של כלי נשק. הוא היה כאן בתור נציג משרדי הלוגיסטיקה ודעתו הכנה הייתה שכלי נשק הם הדבר האחרון שחסר בטריטוריות המאוחדות. שני האחרים בבירור לא הסכימו עם זה. הוא כחכח בגרונו וניסה לשחרר את האווירה המתוחה שנותרה באוויר. "... אז. את מכירה את הספקית, נכון? את יכולה להעריך מה מצפה לנו, רמונה?" "פגשתי אותה כמה פעמים. אין לי שום מושג מה היא רוצה. כנראה לא סתם עסקת נשק רגילה אם היא הזמינה כל כך הרבה אנשים. מה שכן, היא לא טיפשה, אז כנראה יש לזה סיבה טובה." סמואל שמע עליה הרבה, כמובן, וכן יצא לו לפגוש כמה אנשים מהארגון שלה כחלק מהעבודה שלו, אבל הוא אף פעם לא ראה אותה בעצמו.
"נראה שהגענו." שומר הראש הקדמי עצר מול איזשהו בניין גדול. לקח לסמואל זמן לזהות אותו, אבל בסופו של דבר הוא הבין שזה כנראה היה הבניין של ראשות העיירה הזאת פעם. שומר הראש פתח את הדלת ונכנס בזהירות.
"... אה, ועוד משהו." רמונה הוסיפה והביטה אחורה אל שני הנציגים האחרים. "יש לה... חוש אופנה משונה. ראו הוזהרתם." לסמואל לא היה זמן לחשוב על מה זה אומר לפני שכל החמישה היו בפנים.
העניים שלו התרגלו לחושך היחסי תוך כמה שניות. שולחן אליפטי גדול עמד לרוחב החדר שמולם, ומספר אנשים כבר ישבו סביבו. סמואל מיד הבין שהספקית עצמה לא נמצאת כאן - במקומה, על הצד הרחב של השולחן שמולם, ישב טלפון עם שפופרת מורמת. הם חשדו שאולי היא לא תגיע בעצמה ונראה שזה אכן מה שקרה. הוא היה קצת מאוכזב. השלושה התיישבו בשלושה כסאות פנויים, ושני שומרי הראש נותרו לעמוד מאחוריהם.
"טריטוריות מאוחדות?" הקול בקע מהטלפון. זאת הייתה אישה. "כן." רמונה השיבה בקול. "אה, פנטסטי. נראה שכולם הגיעו. זאת את, רמונה? נחמד לשמוע את הקול שלך. צר לי שלא הגעתי בעצמי."
"באמת צר, מה זאת החוצפה הזאת?" אחד מהאנשים שכבר היו בחדר התפרץ לדברים - אדם זעוף שכיסה את הפה שלו במטפחת אדומה. נציג של אנשי האנטי-אכיפה, מן הסתם. לידו ישב מישהו נוסף, גם הוא בבגדים אדומים. לפי מה שסמואל ידע, פעילי האנטי-אכיפה לא היו מאורגנים במיוחד, אבל עדיין היו כמה אנשים עם הרבה השפעה בין הקבוצות השונות. הוא הניח שהספקית ידעה למצוא את האנשים הנכונים לקרוא להם לכאן. ליד שני אלה, ישבו שלושתם - הקבוצה הכי גדולה מהמוזמנים, נציגים של הטריטוריות המאוחדות, כולם בכחול הרשמי שלהם. אחריהם ישב איש ממושקף לבוש שחור וכסף, ולידו עמדה מישהי שנראתה כמו שומרת ראש. אין ספק שזה נציג של האוטונומיה. לבסוף, בקצה הימני של השולחן, ישבה מישהי שהוא לא זיהה - אישה חיוורת במיוחד עם שיער שחור אסוף בקוקו. הוא יצטרך לוודא בהזדמנות את מי היא מייצגת.
"אנחנו באים עד לכאן ובסוף את לא באה בעצמך? למה לא לעשות את כל זה בטלפון פשוט?" "זו שאלה מוצדקת. אציין ששקלנו ברצינות שאני אגיע בעצמי - אני מבינה את המשמעות הסמלית של זה - ובסוף החלטנו שלא, מסיבות של בטחון. בכל זאת, אני מאמינה שהעובדה שכולכם שם רואים אחד את השני פנים אל פנים זו הזדמנות טובה בהינתן ההצעה שיש לנו אליכם. אנחנו מעריכים את זה שהגעתם." הבחור שהתלונן מלמל משהו שהיה נשמע לא נחמד במיוחד. סמואל הבין פתאום שזה לא הגיוני שהספקית לא שלחה לכאן אף אחד - מי אירגן את הטלפון בחדר הזה? הוא העיף מבט סביב החדר שוב והבחין באישה לבושה בחליפה נשענת על דלת הכניסה הסגורה. כנראה שזה ההסבר. הוא בכלל לא שם לב אליה בזמן שהם נכנסו.
"... טוב, מספיק עם זה. למה אנחנו כאן?" רמונה נשענה קדימה לכיוון הטלפון, והתשובה הגיעה מהר. "אני שמחה שאת שואלת. הסיבה שכולכם נמצאים בחדר הזה היא שכולכם, באופן כזה או אחר, מעוניינים שהריבונות תיפול."
החדר מיד התמלא התלחששויות. "זה לא יזיק." סמואל שמע את טוביה אומר לידו. "טוב, מי לא מעוניין בזה בימינו, אה?" אחד מהאנשים של האנטי-אכיפה אמר בקול, וכנראה ציפה לצחוק שלהם בתגובה. אף אחד לא צחק. רמונה קימצה את אחד האגרופים שלה, וסמואל החליט להגיד את מה שהיא חושבת בדרך קצת יותר דיפולמטית לפני שהיא תדבר. "... גברתי הספקית, זה תזמון מעניין להעלות את הנושא רק עכשיו כשאנחנו כל כך קרובים לסוף הפסקת האש." "כן, אני מבינה מה אתם חושבים. זה דבר שהייתם שמחים לדבר עליו כשהייתם במצב פחות נואש. אני מבטיחה לכם שלא מדובר במניפולציה - הסיבה שאנחנו עומדים להציע את ההצעה שלנו רק עכשיו ולא מוקדם יותר היא עניין שנבע משיקולים פנימיים שלנו ואירועים לא צפויים שקרו לאחרונה." "הפסקת האש הזאת שלכם... מתי בדיוק היא נגמרת?" האישה החיוורת שאלה. "כמה חודשים. נוכל לתת לך את הפרטים אחר כך." "אה. טוב לדעת." "נו, אז מה העניין?" האיש הרועש יותר משני אלה של האנטי-אכיפה דיבר. "זאת עוד עסקת נשק? אם כן אני לא מבין למה זה כל כך דרמטי שהזמנת את החנונים מהאוטונומיה." הנציג מהאוטונומיה לא נראה מרוצה. "זו לא בדיוק עסקת נשק רגילה. אני אגיע ישר לעניין ואתחיל מהחצי היותר בעייתי של העסקה. כולכם, כל אלה שנמצאים פה, אחראים על אנשים שנאמנים לכם. חלקכם על יותר, חלקכם על פחות. מה שאנו מבקשים מכם - מכולכם בסך הכל, לא משנה איך תתחלקו בעול - זה ששת אלפים אנשים. בריאים."
הייתה דממה. רמונה הייתה הראשונה שדיברה.
"... חיילים?"
"לא בהכרח. יש לי תחושה שלא הייתם רוצים לוותר על חיילים בתקופה הזו."
"... סתם אנשים?"
"סתם אנשים."
הפעם האישה החיוורת דיברה. "טוב, אז אני אשאל. למה את צריכה אנשים?"
"האנשים שתשלחו אלינו הולכים להשתתף בניסוי."
"איזה מין ניסוי? יקרה להם משהו?"
"הפרטים של הניסוי לא רלוונטים לעניין העסקה. המלצתנו היא לא לצפות שהאנשים יחזרו מהניסוי."
עוד שתיקה. סמואל לא יכל לחשוב על שום דבר דיפלומטי להגיד הפעם. הוא ממילא לא אהב עסקאות נשק.
טוביה היה הראשון שלבסוף דיבר. "ששת אלפים אנשים? הט"מ היא ארגון מוסרי - אנחנו לא נקריב אנשים מן השורה, אנשים מאמינים, בשביל יתרון צבאי כלשהו. המטרה שלשמה - " "- וחוץ מזה," אחד מאנשי האנטי אכיפה התפרץ לדבריו. "ששת אלפים? כדאי מאוד שזה לא יהיה מחולק שווה בשווה בינינו! לט"מ יש טריטוריות שלמות, ואנחנו - " "- או, אתה תהיה בשקט!" רמונה דפקה על השולחן. "אנחנו נותנים מספיק בשביל המאבק הזה! גם אם זה יתחלק באופן פרופורציונלי - וזה לא, כי אני מראש לא הולכת להסכים לעסקה שתקריב אזרחים - אני ממליצה שהאנשים שלך יהיו קצת פחות כפויי טובה." נציג האוטונומיה נעמד. "הממ. האוטונומיה לא מעוניינית להשתתף בעסקה הזו. בהצלחה במאבק שלכם." נראה שזה עצבן את רמונה אפילו יותר. היא פנתה לכיוונו. "... ואתה!" האצבע שלה כנראה נראתה כל כך מאיימת ששומרת הראש של האוטונומיה הושיטה את ידה אל הנשק שלה באופן אינסטינקטיבי. נראה שזה גם היה אקדח. "אתם במשך שנים יושבים בטריטוריה שלכם ומריירים בזמן שאנחנו, אנחנו והאידיוטים באדום," "... היי!" "עושים את כל העבודה השחורה. אתה יודע טוב מאוד שאם לא אנחנו אתם הייתם הבאים על הכוונת של הריבונות. למה שאתם לא תתרמו ששת אלפים אנשים בעצמכם כדי שתוכלו להמשיך לשבת שם כמו אידיוטים בזמן שאנחנו נלחמים בשבילכם? זה נשמע לי הוגן." "זאת חוצפה- " "ולמה בדיוק," פעיל האנטי-אכיפה השני דיבר עכשיו. "אנחנו בכלל עושים מסע ומתן? את רוצה להפיל את הריבונות כמו כל אחד מאיתנו, ספקית, נכון? למה לא לתת לנו נשקים בחינם?" "זה נכון שהארגון שלנו לא יזיל דמעה אם הריבונות תיפול. בכל זאת, אנחנו ממשיכים ונמשיך לתפקד בכל מקרה. הריבונות היא לא סכנה קיומית בשבילנו." "תשובה גרועה." "... אני חושב," סמואל הרים את הקול שלו וכיון אותו לעבר שפופרת הטלפון. "שכדאי שנשמע מה אתם מציעים לנו בתמורה. גם אם אנחנו הולכים לפסול את זה על הסף." "אני שמחה שמישהו מוכן להקשיב. עם מי יש לי הכבוד, דרך אגב?" "סמואל, נציג הלוגיסטיקה של הט"מ." "פנטסטי. בכל מקרה - " האיש מהאוטונומיה התיישב שוב בכיסאו, אבל האווירה בחדר הייתה מתוחה יותר מתמיד.
"ובכן. לפני שאני אמשיך, אני צריכה שתבינו שמדובר בעניין שדורש סודיות. לא היינו מזמינים אדם לשולחן הדיונים אם היה ספק שהוא ידליף מידע לאנשי הריבונות." אף אחד לא הגיב. לסמואל הייתה התחושה שבאמת היה אפשר לסמוך על האנשים בחדר בנושא הזה. הספקית המשיכה.
"יש באמתחתנו אולטרה-פצצה."
כולם השתתקו, אבל החדר לא נותר שקט - סמואל יכל להישבע שהוא שמע את הלבבות של כל הנוכחים דופקים.
"סליחה?"
"אולטרה-פצצה. והידע איך להשתמש בה. כמובן שאתם יכולים להחליט ביניכם מי יקבל אותה ומה תעשו איתה, כמו שאתם יכולים להחליט ביניכם איך להתחלק בששת אלפים אנשים. כמו שאמרתי בהתחלה, הפלת הריבונות היא מטרה משותפת של כולכם."
סמואל הסתכל על שני השותפים שלו. הם הביטו אחד בשני ברגע נדיר של הבנה משותפת. זה היה מבט של שני אנשים שהבינו באותו רגע שהמטרות שלהם מקדשות את האמצעים. הוא שקע בתוך הכיסא שלו - הוא לא אהב את המלחמה הזו, והוא בטח לא אהב את הרעיון הזה.
פעיל האנטי-אכיפה הרועש יותר דיבר. "... אנחנו מקשיבים."
"פנטסטי."
טוביה כנראה הרגיש את הצורך להגיד משהו, כי הוא מיד דיבר. "ובכל זאת - ששת אלפים זה מספר לא קטן. לא בטוח שנסכים למספר הזה במלואו. הט"מ היא ארגון מוסרי, והיא לא מקלה ראש בהקרבה של כל כך הרבה אזרחים."
"אני בטוחה שלא." נשמע הקול מהטלפון. "עכשיו אפשר לשאת ולתת על הכמות."