הריח היה אחד הדברים שהוא זכר הכי טוב.
אוויר חרוך. עץ חרוך. דברים אחרים שהוא העדיף לא לחשוב עליהם. עשן עדיין היתמר מהגחלים האחרונות שסירבו להיכבות, למרות שהספיקו לעבור כבר כמה ימים. הוא זכר את הריחות האלה טוב מאוד מהרגעים האחרונים שהוא עמד באמצע הדרך הראשית והשקיף על מה שנותר מעיירה-שש-שש-שש.
"יום טוב, אדוני! יום טוב! אני יכול לעניין אותך ב- אה, יום טוב! יום טוב, אדוני!"
אחד התושבים עמד מולו, משך בשרוול שלו וניסה למשוך את תשומת ליבו למשהו שרוף שהחזיק בידיו. הוא לא הצליח להבין מה זה היה, וממילא העדיף לא להסתכל. מדי פעם, צרחה חדה חתכה את האוויר. ככל שהיא התקרבה, הוא הצליח להבין שזו הייתה אישה שלאט-לאט זחלה לכיוונו. החצי הימני של הגוף שלה היה חרוך לגמרי - החצי השני היה רק מכוסה בכוויות. הוא לקח צעד אחורה לכיוון האופנוע שלו.
"יום טוב! אני יכול להציע לך- אני יכול- אה, יום טוב מאוד אדוני! יום-"
הוא דחף את האיש הצידה. משהו בטון הדיבור שלו היה מלחיץ יותר משהוא היה מוכן להודות. הזרוע שלו עדיין כאבה מכשאחד הבניינים כאן התמוטט מעליו כשהוא היה בפנים. הוא נשרט לעומק לאורך כל הזרוע, היא הייתה מכוסה בתחבושת. זה כאב, אבל זה היה הדבר האחרון שהוא חשב עליו.
המשימה שלו כאן הייתה לחקור את הנסיבות של השריפה. התוצאה - אין מסקנה חד משמעית. כנראה באמת היה מדובר בחוסר מזל בגלל מזג האוויר. חוסר מזל, זה הכל. לא הייתה דרך למנוע את זה.
ליד החורבות של אחד המבנים, שני אנשים התגלגלו על הרצפה, צעקו, הכו ושרטו אחד את השני עד זוב דם. משהו בו רצה לפחות לנסות להפריד ביניהם - זה לא יעזור להם בשלב הזה, אבל לפחות זה יהיה משהו - אבל אז האישה הזוחלת צרחה שוב, והוא החליט לוותר על הרעיון של להתקרב אליהם.
כנראה קווי הטלפון נפגעו ממש ברגעים הראשונים. רשות האכיפה הבינה שיש בעיה יותר מדי מאוחר, וכשהם הגיעו לעיירה נותרו רק אפר וגחלים. חלק גדול מהתושבים שרדו. מספיק מהם לא. ואלה ששרדו...
"יום... יום טוב! אדוני, בבקשה- אם תוכל- יום טוב! יום- ממש- ממש-"
לעזאזל. המקום הזה עשה לו תחושה לא נוחה בבטן. אולי הגיע הזמן לעזוב. הוא הסתובב לכיוון האופנוע וקלט שמישהו שכב מאחוריו ואחז בקרסול שלו.
"אה. אה."
השיער שלו - או שלה? - היה שרוף לגמרי. היה משהו לא נוח במבט בעיניים שלו. ברגשות מעורבים, הוא בעט בדמות ועלה על האופנוע אחרי שנתן מבט אחרון אל העיירה.
הריבונות החליטה אתמול שעיירה-שש-שש-שש רשמית תינטש. אין רשות לחזור לכאן, אין עוד אספקה וכל מה שיוצא בזה. כנראה שעדיף ככה. הוא לא ידע - והעדיף לא לדעת - מה יקרה בגורל האנשים שישארו כאן. תוך ימים בודדים, הם איבדו הכל - הסדר החברתי, העיירה עצמה, חלקם אפילו את חייהם. האיזון העדין התמוטט במהירות שיא. וכשזה קורה...
"אם אני יכול לעניין אותך- יום טוב! יום-"
האיש שניסה להקרב אליו מעד על הדמות ששכבה על הרצפה, נפל, והמשיך לדבר כאילו כלום לא קרה. האישה שזחלה המשיכה לצרוח. זה היה מחזה לא אנושי בשום צורה. הוא הפנה את המבט הרחק מהם ולחץ על הדוושה. פשוט חוסר מזל. אי אפשר היה למנוע את זה.
"... אדוני הבלש?"
"אה. סליחה." דיגאמא התיישר בכיסא שלו והביט לכיוון הסוכנת שעמדה בכניסה למשרד. כשהוא נזכר בימים האלה הוא הרגיש שהוא צריך לטפס במעלה מצוק כדי לחזור להווה.
"ביקשת שיאספו את אלה בשבילך." היא הניחה ערימה של עיתונים על השולחן שלו. הוא הנהן. "כן. תודה."
את ההתמוטטות בעיירה-שש-שש-שש אי אפשר היה למנוע. את התיקים שעכשיו הוא עובד עליהם אפשר לפתור. הוא לא יתן למשהו כזה לקרות שוב.