"את בטוחה שנהיה בסדר אם הם ידברו על זה...?"
אליס עיקמה את הפרצוף שלה והתיישבה ליד שמנדוז עם ערימה של דפים בידיה. הייתה להם עמדה קטנה בקצה של הבמה. תושבי העיירה לאט-לאט התאספו ברחבה שמולם. "לא. אבל-"
"-ובכן. לא ציפיתי לראות אותך כאן, אליס יקירתי." ראש העיירה תלמי עבר לידם בדרכו לעמדה שלו.
היא החזירה לו מבט קריר. "... טוב, הנה אני."
"מה קרה לבוב בסוף שהוא לא יכל להגיע?"
"הוא עסוק."
"קשה לי לדמיין מה יכול להעסיק אותו יותר מעשיית צדק בעיירה שלנו. חוץ מזה, לא תיארתי לעצמי שעיתונאית בידיעון העיירה המכובד שלנו תלכלך את הידיים שלה בענייני הגנת הציבור."
"אני בעיקר עושה לבוב טובה."
"הממ." הוא חייך אליה חיוך לא נוח, ואז פנה לשמנדוז. "... שמנדוז."
"תלמי." שמנדוז הוסיף בלחץ ברור, וראש העיירה עזב.
"... בקיצור," אליס אמרה. "אל תדאג. פשוט תן לי לדבר."
זמן לא רב לאחר מכן, האסיפה הייתה מוכנה, כולל ארבעתם על הבמה - אליס ושמנדוז בצד אחד שלה, הקטגורית, נעמי, בצד השני, ולא רחוק מאחוריה, תלמי על כיסא השופט שלו. הוא כחכח בגרונו והחל לדבר. "ובכן! יום טוב, עיירה נפלאה. פעם נוספת, לצערי, אנחנו נאלצים להמיר את אסיפת התושבים הרגילה באירוע חריג אך נחוץ. אני מכריז בזאת על פתיחת המשפט של תושבי העיירה נגד שמנדוז, שם מלא, שמנדוז, בענייני-" הוא קרא מהדף שמולו, אבל לאליס לא היה ספק שהוא יודע את הכל בעל פה. "-סיכון העיירה, זלזול בעיירה, הזנחת תפקיד ממלכתי... וכו'."
"וכו'..." מישהו מהקהל מלמל בפליאה. תלמי פנה לשמנדוז בטון ענייני.
"הנאשם שמנדוז, לפני שנתחיל - טענתך?"
"... כופר באשמה." שמנדוז אמר וניגב את מצחו במטפחת.
"כמובן. נעמי, כנציגת העיירה, את מוזמנת להתחיל עם דברי הפתיחה."
"תודה, כבוד ראש העיירה." היא אמרה עם חיוך מרוצה, נעמדה, והחלה לדבר. אליס נשענה אחורה בכיסאה וסרקה את הקהל במבטה. היא זיהתה את מתילדה שהביטה על הבמה עם פרצוף חמוץ עכשיו שנעמי התחילה לדבר. הרעיון היה שהמשפט יהיה המקום הכי טוב לחשוף את האמת לשאר תושבי העיירה, כי זו הזדמנות לא רק להגיד מה קרה, אלא גם להסביר איך הם יודעים את זה, וממילא רוב התושבים התאספו במקום אחד. לפחות, זה מה שבוב אמר. החסרון הוא שאם הם יפשלו בהזדמנות הזו, זה מאוד יוריד את האמינות שלהם. אליס הרגישה מספיק בטוחה בעצמה נכון לעכשיו, והיא קיוותה שזה ימשיך כשהיא תתחיל לדבר. שמנדוז... לא, הוא לא היה בטוח בעצמו בכלל. מזל שיש לו זכות לייצוג משפטי.
"... ולכן, אוסף הכשלונות הזה לא רק בושה לניהול העיירה שלנו, הוא גם באופן פעיל סיכן את החיים של כל אחד ואחת מכם - ואני מקווה שבהמשך כולכם תבינו טוב מאוד למה, אם אתם עדיין לא מבינים. תודה." נעמי סיימה את דבריה וקדה. מישהו בקהל, שכנראה עדיין לא הבין את הקונספט, מחא כפיים, ואז הפסיק כשאף אחד לא הצטרף. נעמי התיישבה ואליס יכלה להישבע שהיא ירתה לכיוונה חיוך זדוני.
"יפה מאוד. אני יכול להגיד שאפילו אני כמעט משוכנע כבר עכשיו." תלמי אמר. "עכשיו, דברי הפתיחה של ההגנה? יש לך מה להוסיף, גברת אליס, או-"
"כן." היא נעמדה. "יש כמה דברים שאני חושבת שכדאי להבהיר. הראשון - " היא פנתה להביט לכיוונם של תלמי ונעמי על הבמה במקום אל קהל התושבים בעוד היא דיברה. "שמנדוז לא עומד למשפט על הכשרון שלו כראש העיירה. הוא עומד למשפט על אוסף ספציפי של מעשים שלכאורה סיכן את החיים שלנו, התושבים. השני - " המבט שלה התחדד על תלמי כשהיא המשיכה. "שמנדוז לא עומד למשפט על מעורבות בעניין הפצצות באסיפות. לזה, כפי שגילינו במשפט הקודם, היה אחראי גריבלדי וגריבלדי בלבד. נכון...?"
תלמי צמצם את עיניו בחזרה בחשדנות. נעמי בבירור התעצבנה לשמוע את זה. "סליחה, אבל מה זה קשור ל-"
"- והשלישי," אליס פנתה חזרה לקהל. "בסופו של דבר, ראש העיירה שלנו הוא זה שישפוט ויתן את גזר הדין, אבל חשוב מאוד שכל אחד מכם יקשיב לעובדות ויפתח דיעה בעצמו. דרך אגב, בגלל זה אני גם ממליצה לקרוא את העיתון היומי. תודה." היא התיישבה בחזרה ותחבה את הידיים לכיסים.
"... תודה, אליס." תלמי אמר במרירות. היא יכלה לשמוע התלחששויות מכיוון הקהל. היא קיוותה שזה סימן טוב.
"ועכשיו, התביעה, את מוזמנת להתחיל." ולמשמע הדברים האלה, נעמי נעמדה שוב, צעדה לקדמת הבמה והחלה לדבר.
היא דיברה פחות או יותר על מה שהם ציפו שהיא תדבר. היא הסבירה למה רשות האכיפה בוודאי התקשרה למשרד של שמנדוז, והוא התעלם מהשיחה. אליס לא העירה על זה דבר בינתיים. כשנעמי שאלה את שמנדוז, הוא טען את מה שאליס ידעה שהוא ייטען - הוא, אישית, לא זוכר אף שיחה, הוא אמר וניגב את מצחו. אחר כך, נעמי הסבירה ששמנדוז קיבל מכתבי איום מהמפציץ בין שתי התקריות, כפי שהם גילו מחיפוש במשרד שלו אחרי שתלמי קיבל את התפקיד. שמנדוז, לאחר שהיא חקרה אותו על זה, טען שהוא אישית לא זוכר אף מכתב. לאחר מכן, נעמי הסבירה למה סדר הדוברים באסיפת התושבים היה עניין רגיש ביותר אחרי הפצצה הראשונה, ואיך שמנדוז בכל זאת הרגיש בנוח לחלוק אותו עם ידידו גריבלדי לפני האסיפה השנייה - מה שלבסוף הוביל לנסיון הפגיעה בתלמי. הפעם אליס הקשיבה בזהירות בזמן החקירה.
"... ואין לך ספק שהוא ידע את זה, נכון, אדון שמנדוז? תלמי היה האחרון ברשימה."
"כן, טוב, כן, זה אמנם נכון, אבל..."
"... רגע אחד." אליס הרימה את ידה. "אני רוצה לוודא. הטענה היא שגם לפני האסיפה הראשונה, שמנדוז שיתף עם גריבלדי את סדר הדוברים?"
"כמובן." נעמי אמרה ונאנחה, כאילו בייאוש. "יש צורך לחזור על זה? דיברנו על זה במשפט הקודם. את מוכנה לתת לי-"
"-כבוד השופט תלמי, אם לא אכפת לך," אליס פנתה אליו. "תוכל לבדוק את זה בפרוטוקול של המשפט של גריבלדי? באסיפה השנייה, הכוונה הייתה לפגוע בדובר האחרון, אתה, ובאסיפה הראשונה, הכוונה גם כן הייתה לפגוע בדובר האחרון, שהיה...?"
"... דובי. באמת שאין צורך לבדוק, יקירתי." הוא גלגל את עיניו ונשען אחורה בכיסא שלו. "אני בטוח שכל תושבי העיירה מודעים לעניין. אותו רעיון בשתי האסיפות, וכמובן שאין דבר טבעי יותר מאדם שרוצה לפגוע באויב המושבע שלו. תמשיכי בבקשה, נעמי."
אליס נשענה אחורה בכיסאה שוב וקימצה את ידה לאגרוף בכיס שלה. הכל בסדר. נעמי המשיכה בדבריה.
לא שהיה לה עוד הרבה מה לאמר. אחרי כמה השמצות כלליות על תפקודו של שמנדוז - השמצות שלא היו רלוונטיות כלל, לדעתה של אליס, אך היא לא ראתה סיבה להתנגד להן - פשוט כי היא לא רצתה לעשות רושם עוד יותר גרוע על השופט - היא הגיעה לדברי הסיום שלה.
"... ודמיינו מה היה קורה עם חודש או חודשיים נוספים! גריבלדי עדיין חופשי, מי-יודע-כמה קורבנות... התמונה ברורה! ורק כדי להדגיש את הנקודה, תראו כמה מהר העניין נפתר כשראש העיירה שלנו התחלף." היא סימנה לכיוונו של תלמי. "את התקופה החשוכה הזו בהיסטוריה של העיירה שלנו אי אפשר להחזיר, אבל חובתנו היא לוודא שהיא לא תחזור שוב. תודה לכולם." היא קדה, והקהל בזהירות התחיל במחיאות כפיים, והפעם לא עצר. נעמי החליפה מבט מרוצה עם תלמי, ולא הביטה כלל לכיוונה של אליס בעוד היא חזרה לכיסא שלה.
תלמי חיכה שמחיאות הכפיים ישככו לפני שהוא הרים את קולו. "מילים חריפות ביותר, ידידתי התובעת. ובכן, אני מניח שיש מן הראוי לתת את הבמה גם לכמה מילות הגנה. גברת אליס...?"
"כמובן." אליס נעמדה, חייכה קלות לכיוון שמנדוז - לא נראה שזה עזר ללחץ שלו - ואז פנתה לקהל. מתילדה איפשהו נופפה לה וניסתה לשמור על חיוך, אבל בבירור התקשתה. דובי, רחוק מהבמה, לא היישיר מבט. לדבר מול כל כך הרבה אנשים ביחד... זה לא כל כך שונה מלכתוב כתבה, כשחושבים על זה. הם לא אמורים לענות לשום דבר שהיא אומרת ממילא. היא נתנה מבט אחרון בדפים שהיא הביאה איתה - זו הייתה רשימה כללית של הדברים שצריך לדבר עליהם - וצעדה לקדמת הבמה.
"כבוד ראש העיירה. תושבים יקרים." רוב התושבים כבר שמעו בעבר את עיקרי הדברים שהתביעה טענה, ונראה שעכשיו היו משועממים למדי. מעטים, כנראה, הבינו שזו בדיוק הסיבה שדברי ההגנה יהיו מעניינים יותר. זה בסדר. היא קיוותה שהרוב יתעניינו תוך כדי. היא התחילה לצעוד ברחבי הבמה.
"כדי להסביר את הצד של שמנדוז בסיפור, אין ברירה אלא לחזור לחשוב שוב על אותו יום שבו הופיעה פצצה בפעם הראשונה. כמו שאתם יודעים, הסוכנים של רשות האכיפה הגיעו לכאן כי הם שמעו איום בטלפון לגבי הפצצה באספת התושבים. אני רוצה להתחיל בשאלה שאולי נראית לא קשורה." היא עצרה במקום. "מאיזה טלפון האיום הזה קרה?"
"אני מתנגדת," נעמי מיד דפקה על השולחן שמולה. "מה הקשר לשמנדוז בדיוק? את סוטה מהנושא."
"אני נוטה להסכים." תלמי אמר. "קצת פוקוס, בבקשה."
אז הם הולכים לעשות את זה מעצבן. "אמרתי לכם שהשאלה תיראה לא קשורה."
"זה שאת אומרת את זה לא עושה את זה טוב יותר!" נעמי אמרה.
"זה קשור כי חלק מהדיון הוא על זה שרשות האכיפה הזהירה את שמנדוז בטלפון."
"נכון. לא על איך שהפושע הזהיר את רשות האכיפה."
"אם תקשיבי עוד שני משפטים, את תביני למה הדברים האלה קשורים."
נעמי לא אמרה כלום בתגובה ופשוט שקעה בכיסא שלה. תלמי נראה שעצר את עצמו מלהגיד משהו נוסף בינתיים.
"... בקיצור. בואו נחשוב רגע. יש שני טלפונים שמהם זה יכל לקרות. האחד הוא הטלפון של ראש העיירה, אבל זה, כמובן, נשמע לא סביר. שמנדוז, אני אשאל אותך בדיוק אותן שאלות שנעמי שאלה אותך קודם." היא פנתה אליו. "באותו יום היית במשרד כל הזמן מאז מוקדם בבוקר ועד האסיפה. נכון או לא נכון?"
"נכון," שמנדוז אמר והתנשף.
"וכל עוד אתה במשרד, הטלפון נמצא בשדה הראייה שלך."
"אני... אני מאמין שכן..."
"יפה. אז השיחה הזו לא יכלה לצאת מתוך המשרד."
נעמי מיד נעמדה, ודיברה בחדות. "לא כל כך מהר! אני מתנגדת, את שוללת את-"
"-את האפשרות ששמנדוז משתף פעולה עם המפציץ?" אליס מיד כיוונה אל נעמי אצבע. "הבהרתי את זה קודם. במשפט הקודם יצאה האמת לאור שגריבלדי וגריבלדי בלבד היה האחראי להפצצות."
"זה אמנם נכון, אבל-"
"-אבל את מטילה ספק ביכולת השיפוט של ראש העיירה תלמי?"
נעמי כיווצה את ידה לאגרוף, והביטה לכיוון תלמי, שנעץ מבט נוקב באליס, אך לא אמר כלום.
"... ברשותכם, אני אמשיך." אליס אמרה. עכשיו אין ספק שרוב הקהל הקשיב בתשומת לב. זה יתרון מבורך של ויכוחים.
"תמשיכי בזהירות, גברת אליס." תלמי אמר בשקט, וכך היא עשתה.
"אז למראית עין, השיחה לא יכלה לצאת מהמשרד. זה, כמובן, משאיר את המרפאה. לא קשה להאמין שהאדם שהזהיר את רשות האכיפה עשה את זה מהמרפאה - אחרי הכל זו לא בעיה להיכנס לשם ולהשתמש בטלפון. לפחות... זו לא אמורה להיות בעיה. עכשיו אני אשאל שאלה את הקהל. מתי הייתה הפעם האחרונה שמישהו מכם השתמש בטלפון במרפאה?"
נראה שהשאלה הזו הפתיעה גם את תלמי ונעמי, שלפי הבעות הפנים שלהם, לא היו בטוחים לאן זה הולך. היו כמה מלמולים בקהל.
"... לי נשברה הרגל לפני איזה שנתיים ואז היינו צריכים להרים טלפון."
"אני זוכר שהייתי שם כשדיווחנו שהגבינה במכולת עשתה לחצי עיירה קלקול קיבה! אה, מתי זה היה...?"
"נראה לי לפני שנה וחצי התקשרתי משם... הייתי צריכה חוות דעת נוספת... אני אומרת לכם, יש לי משהו מוזר בברך..."
אליס הרימה את קולה בנסיון להשתיק את הקהל. "... טוב. יפה. האם מישהו השתמש בטלפון מאז התקרית עם הפצצה? או, אפילו לפני כן, מתישהו בשנה האחרונה?"
השתררה שתיקה.
נעמי שברה אותה. "טוב, זה פשוט מגוחך...! מי שמע על שיתוף הקהל במשפט בכלל? או שתחזרי לעניין עכשיו, או ש-"
"-בסדר." אליס אמרה. "אני מזמינה את העד הראשון שלי, ג'וני מהמרפאה, לדוכן."
ג'וני עשה את דרכו לבמה. אליס תדרכה אותו לפני, כמובן. הוא חייך ונופף לקהל והתיישב על כיסא המיועד לו. נעמי הביטה בתלמי בהתשאות, והוא המשיך להסתכל על הנעשה במה שנראה כמו בלבול. זה היה טוב, לדעתה של אליס. כל עוד הוא לא מבין לאן היא חותרת, היא יכולה להמשיך.
"אז, ג'וני."
"יו!"
"שם מלא?"
"ג'וני."
"אני אשאל אותך את אותה שאלה ששאלתי את התושבים. האם מישהו השתמש בטלפון של המרפאה בשנה האחרונה?"
"שמעי, אם כן, אז לא היה לי שום מושג."
"האם מישהו יכל להשתמש בטלפון של המרפאה בשנה האחרונה, אם הוא היה רוצה?"
"שאלה מטורפת," הוא ענה בחיוך רחב. "מתברר שהתשובה היא לא! הייתם מאמינים? וואלה, אני לא הייתי עולה על זה בחיים אם בוב לא היה שואל אותי על זה. טוב, אולי כן הייתי עולה על זה כשמישהו כן היה רוצה להתקשר בסוף, אבל..."
"... די עם הפטפוטים," נעמי התפרצה. "מה העניין, ג'וני? למה אי אפשר היה להשתמש בו?"
"פשוט מאוד, חבובה. אז יש כבל של טלפון, נכון? הוא עובר מאחורי המרפאה. מתברר שאיזה עץ גדל מתחתיו וכיסח אותו. הלך קפוט."
"עץ...?" תלמי שאל בשקט.
"כן, מי היה מאמין? עץ כזה תמים... אבל מה, בדקתי עם בוב, ואחר כך עם אליס. שום שיחות לא יוצאות. אפילו כשאתה מרים את השפופרת אתה לא שומע את הצליל הרגיל. כזה, 'בייייפ'. אתה יודע. 'בייייפ' שיש כשהטלפון לא עושה כלום. אין את זה."
"תודה, ג'וני." אליס אמרה. "המסקנה שלי היא כזו: מי שהתקשר לרשות האכיפה לא יכל לעשות את זה מהמרפאה." גל של התלחששויות עבר בקהל בתגובה.
"רגע אחד... אני מתנגדת למסקנה הזו!" נעמי נשענה קדימה. "אני מוכנה להאמין שהתקלה הזו קיימת עכשיו."
"אם את רוצה אנחנו יכולים ללכת לבדוק."
"אמרתי שאני מוכנה להאמין. אבל איך אנחנו יודעים שהתקלה הזו הייתה קיימת ביום של הפצצה הראשונה? אולי העץ הזה גדל רק בחודש האחרון?"
את זה, לצערה של אליס, היא לא יכלה להפריך ישירות. היחיד שיכל לעשות את זה הוא בוב, אבל הוא השביע אותה לא להגיד דבר על האירועים המוזרים האחרים שקרו בעיירה שלהם. הוא הבטיח לה שהוא יספר את כל הפרטים שהוא השמיט בפעם הבאה שהוא יחזור... היא קיוותה שזה יהיה בקרוב.
"בתיאוריה, את צודקת, אז במקרה הזה אני אבקש מכם שתסתכלו על העץ בעצמכם ותסמכו על ההגיון הבריא שלכם. לא קשה להיווכח שהוא לא הגיע לגובה של הכבל בימים האחרונים. הוא שם כבר מספיק זמן כדי לגדול מעבר אליו. למעשה... הנה."
היא עברה ליד העמדה שלה, שלפה מבין ערמת הניירות תמונה, והביאה אותה לתלמי. הוא בחן אותה בשקט. "צילמתי אותה היום בבוקר. זה העץ, ופה אתה יכול לראות את הכבל, מתוח על הענף הזה."
"הממ." תלמי הנהן באדישות. הוא הרים את מבטו אליה והחזיק את ידיו ביחד. "... טוב. נניח שזו האמת, אליס. את מוכנה להסביר לי - לנו - איך בדיוק זה קשור לסיטואציה של שמנדוז? וכדאי שתעשי את זה מהר."
"כן." היא חזרה לקדמת הבמה. "אז האיום לא הגיע מהמשרד. האיום לא הגיע מהמרפאה. אבל, בהנחה שרשות האכיפה אמרה לנו את האמת, האיום כן הגיע מאחד קווי הטלפון של העיירה שלנו. הקו של המרפאה לא שמיש. הקו של המשרד - כן. האיום, לכן, הגיע מהקו של המשרד, מחוץ למשרד."
"אני מתנג- מה? מחוץ למשרד?" נעמי הזדקפה והרימה גבה. "תסבירי את עצמך."
אליס העיפה מבט לכיוון תלמי. הוא הידק את שפתיו ושמר על שקט.
"בקצרה - מישהו השתלט על הקו מחוץ למשרד. קל לעשות את זה דרך ארון הטלפוניה שהכבל עובר דרכו. כשעושים את זה, אפשר להוציא שיחות במקום הטלפון הפנימי... ובאותה קלות, אפשר גם לקבל שיחות. ואם זה נכון - זה מנקה את שמנדוז מאשמה בעניין שיחת האזהרה! אם מישהו חסם את הטלפון שלו בשביל להוציא שיחה, הוא יכל באותה קלות לחסום שיחות נכנסות, ופתאום קל מאוד לתאר מצב שבו שמנדוז באמת ובתמים לא קיבל אזהרה מהרשות!"
"הדיבור הזה על 'השתלטות על הקו' נראה לי לא ברור בכלל, גברת אליס." תלמי מיד הוסיף בעצמו.
"אני בטוחה. בשביל זה אני אזמין את העד הבא שלי. ג'וני, אתה משוחרר."
"בדיוק כשמתחיל האקשן...! טוב, בסדר, עפתי מפה." והוא קם.
"אני מזמינה את דובי לדוכן."
העיניים של תלמי מיד נפערו, ואליס מיהרה להוסיף- "- מהסיבה הפשוטה שדובי מחזיק טלפונים ספייר במכולת, והוא יכול להסביר לנו איך אחד כזה נראה ואיך אפשר לחבר אותו במקום טלפון אחר. זה יהיה הסבר טכני בלבד." תלמי, לעומת זאת, המשיך לבהות בה. נעמי נראתה מסוקרנת מספיק כדי לא להפריע.
דובי לאט לאט גרר את רגליו לבמה. הוא סחב איתו טלפון ספייר. הוא בבירור עדיין לא הרגיש לגמרי בנוח עם העובדה שהוא עוזר להם, אבל היא שמחה לראות שהוא כאן בכל זאת. בינתיים, אליס המשיכה לדבר. "דרך אגב, אני מניחה שהאדם שהזהיר את רשות האכיפה לא ידע על התקלה במרפאה, ועשה משהו דומה בארון הטלפוניה שם כדי לנתק את הטלפון הפנימי. אם הוא היה יודע על התקלה, יכול להיות שהוא לא היה עושה את כל זה מלכתכילה. אידאלית, המטלפן בטח רצה שנחשוב שהוא טלפן מהמרפאה - מה שכל אחד יכל לעשות ממילא - ושלא נחשוד בטריקים מלוכלכים כמו הניתוק של הטלפון. בכל זאת, היה לו חשוב לנתק את הטלפון... כנראה כדי שהרשות לא תוכל להזהיר אותנו בחזרה." התושבים בקהל כולם הביטו אליה בהשתאות כשהיא דיברה, וחיוך קל עלה על פניה בתגובה.
"רגע אחד. אני מתנגדת עקרונית." זו הייתה נעמי. "משהו פה לא תקין. את חוזרת ומדברת על 'האדם שטלפן לרשות האכיפה'. קראי לו בשמו - זה גריבלדי. יש סיבה שאת נמנעת מלהגיד את השם שלו?"
"נקודה מצוינת." תלמי הרעים את קולו. "את ציינת זו בעצמך, גברת אליס. בית המשפט מצא אותו אשם."
"אתם צודקים. לכן - אה, מצוין." דובי הגיע והתיישב בכיסא העדים. "בואו רק נסיים את העדות הטכנית הקצרה הזו קודם. דובי, תוכל להראות לכולם את הטלפון שאתה מחזיק?"
"כן..." הוא אמר, ועתה אליס ודובי בילו זמן קצר בהסבר על החיבור של הטלפון. היא הראתה לנעמי - לא לתלמי הפעם - צילום שהיא צילמה הבוקר מהארון מחוץ למרפאה, ואיך לחבר שם את הטלפון. נראה שהמסר עבר, למרות שהקהל נותר קצת מבולבל.
"אני מאמינה שזה מכסה את עניין הטלפון. יש לי עוד כמה מילים להגיד בנושא הזה, אבל לפני זה, בואו נעבור לנושא אחר." נראה שגם הקהל וגם התביעה נשארו במתח. אליס חזרה לצעוד ברחבי הבמה. היא העיפה מבט אל שמנדוז - הוא עצם עיניים וניגב זיעה ממצחו בשקט - ואז אל נעמי.
"נעמי, במקצועיות רבה, הזכירה ש-"
"-אני מתנגדת! חנופה לא תעזור לך."
"סליחה. נעמי, במקצועיות מספקת, הזכירה את עניין סדר הדוברים באספות התושבים. אבל יש משהו בנושא הזה שאני לא מבינה. באסיפה השנייה, המטרה, ללא ספק, היה תלמי, שדיבר בגלוי בעד תפיסת המפציץ - הוא דיבר אחרון באספה, ואכן, הפצצה התפוצצה ממש באותו זמן שהוא עמד לסיים. כמובן שרשות האכיפה הצילה אותו בזמן, למזלנו. אבל מה לגבי הפצצה הראשונה...?"
היא פנתה לנעמי. "מי היה הקורבן באספה הראשונה?"
"... למה אנחנו מדברים על זה שוב? זה היה דובי."
"אבל הפצצה לא התפוצצה."
"אה, אבל את זה לא קשה להסביר!" נעמי אמרה ופנתה לקהל. "הסוכנים עשו עבודה טובה מספיק. הם פירקו את הבמה וניטרלו את הפצצה לפני שהיא הספיקה להתפוצץ. זה פשוט עניין של תזמון - באספה הראשונה הם הספיקו, בשנייה לא."
"אני מבינה. אם הם היו מאחרים קצת, יכול להיות שדובי היה נפגע, נכון...?"
דובי, שעדיין ישב על כיסא העדים, נרתע קצת, אבל חוץ מזה המשיך לשבת בלי להשמיע קול.
"נכון." נעמי ענתה.
"לא נכון!" אליס קראה ופנתה לקהל. "וכולכם יודעים שזה לא נכון! אני בטוחה שאף אחד מכם לא שכח את היום הזה. מי עמד על הבמה בזמן שהסוכנים הגיעו?"
היה רגע של שתיקה, ואז התשובות הגיעו מהקהל בבת אחת.
"... בוב."
"זה היה בוב, והצעיף המוזר הזה שלו...!"
"איפה בוב בכלל, מישהו ראה אותו היום?"
"בדיוק." אליס אמרה, ופנתה שוב אל נעמי. "הרי ברור שזה היה בוב. אבל בוב היה המטרה של הפצצה? לא, זה היה דובי. זו, לפחות, המסקנה שהגענו אליה במשפט הקודם. ובכל זאת, משום מה, אנחנו מדברות כאילו אנחנו חושבות שדובי היה הדובר האחרון באותה אסיפה. איך אנחנו יכולות לעשות את הטעות הזו? קל לזכור שזה היה בוב."
"אני מתנגדת - כמובן שאני זוכרת את זה טוב מאוד - אבל - "
"- את אולי זוכרת את זה." אליס הרימה את הקול. "אבל אני תוהה אם המפציץ - "
" - את מתכוונת, גריבלדי - "
" - ידע את זה. כי המפציץ חשב שדובי יהיה הדובר האחרון, כי הוא אכן היה המטרה שלו. אבל זה משונה מאוד, נכון? שמנדוז - " היא פנתה אליו.
"את לא יכולה להתעלם מההתנגדויות שלי, אליס, תעצרי רגע אחד - "
תלמי לאט נעמד על רגליו ודיבר גם הוא. "זה נכון. את דוהרת קדימה, אבל..."
אליס המשיכה בקול רם, בידיעה שאחרת פשוט לא יתנו לה עוד הזדמנות לדבר. "- שמנדוז. כשדיברת עם גריבלדי, יום לפני האסיפה, ידעת כבר שבוב הולך לדבר, נכון?"
"כן... הוא ביקש ממני להוסיף אותו לרשימה באותו יום בבוקר, אז הוספתי אותו בסוף."
"מעניין מאוד! ובכל זאת, המפציץ לא ידע את זה. מי שזה לא היה, אני מאמינה שהוא לא עודכן שבוב הולך לדבר באסיפה."
"טוב, זו שערורייה." תלמי אמר בקול. "כמו שאת אמרת בעצמך, המשפט הזה הוא לא על זהות המפציץ - גריבלדי - אלא -"
"... אבל הוא כן ידע שדובי הולך לדבר. והאדם הזה לא יכל להיות אף אחד חוץ מאשר..."
לרגע טהור אחד, שקט שרר על הבמה, כשאליס לאט לאט הפנתה את האצבע שלה...
... אל דובי.
"דובי."
תלמי אחז בשולחן שלפניו. מישהו בקהל נשם בתדהמה.
"תסביר לנו, בבקשה, מי זה היה."
דובי הנהן, ובשקט, באיטיות, הסתובב בכיסאו והצביע על תלמי.
"ראש העיירה תלמי. ... אני מצטער."
כל עוד אף אחד לא ידע איך להגיב, אליס המשיכה לדבר.
"ומי קנה ממך טלפון ספייר לפני היום של האספה הראשונה?"
"... ראש העיירה תלמי."
ההתלחששיותת בקהל מיד התחילו שוב.
ואז תלמי התחיל לצעוד לכיוונה של אליס במבט זעוף. "זהו זה! אני מצטער, גברתי, עשית מעצמך צחוק מול כל העיירה. דובי, איתך אני אצטרך להחליף כמה מילים אחר כך... אבל את? את תרדי מהבמה ברגע זה, וכדאי מאוד שבמהדורה של מחר אני אראה כתבת התנצלות רשמית על האירוע המחפיר הזה." הוא נעמד ממש מולה. היא הסתכלה לו בעיניים, לקחה נשימה עמוקה, ואז הרימה את קולה והמשיכה לדבר כרגיל.
"דובי ישמח לספר לכם איך הוא שיתף פעולה עם תלמי וסיפק לו את הפצצות בעצמו. המטרה, כמובן, הייתה להפוך לראש העיירה במקום האויב המושבע שלו, מה שהצליח - והייתי אומרת שמההתחלה הוא תכנן להעלות את שמנדוז משפט. כבר ביום של הפצצה הראשונה הוא התחיל לזרוע את הזרעים למשפט הזה."
"אלה שטויות מוחלטות-"
אליס הוציאה את מכשיר ההקלטה מהכיס שלה והניפה אותו כדי להראות לקהל. היא לחצה על כפתור כדי לנגן הקלטה מלפני כמה חודשים. הקול של תלמי התנגן. "... כמובן, רשות האכיפה שמעו על הפצצה עוד מוקדם יותר היום, אז אין ספק שהם הזהירו את ראש העיירה שלנו. ובכל זאת הוא בחר לערוך את האספה כרגיל בלי להודיע לתושבי העיירה דבר וחצי דבר."
"זה לא - זה כמובן לא מוכיח כלום, ו- "
אליס המשיכה. "ואמנם נעמי, במקצועיות מספקת, זכרה שבוב היה על הבמה בזמן שהגיעו הסוכנים, נראה שתלמי עצמו דווקא התבלבל בנושא הזה."
היא לחצה על כפתור אחר, ועכשיו התנגנה ההקלטה שהיא הקליטה מוקדם יותר בזמן המשפט. "... הכוונה גם כן הייתה לפגוע בדובר האחרון, שהיה...? ... דובי. באמת שאין צורך לבדוק, יקירתי."
אליס הביטה לכיוון הקהל. כולם התקרבו לבמה והקשיבו ביתר תשומת לב. מתילדה עמדה בפה פעור ממש קרוב אליה.
תלמי פתח את הפה להגיד משהו, אבל לפני כן, נעמי דיברה. היא עכשיו עמדה מאחוריו ודיברה בשקט. "תלמי... זה נכון?"
הוא הביט בה, ואז באליס, ואז בשמנדוז - ברמות הולכות וגדלות של כעס - ואז, לבסוף בדובי. "... אתה. אתה אומר ששיתפתי פעולה איתך? בקשר לפצצות?"
"זה בדיוק מה שאני אומר." דובי אמר, ונעמד. אליס ניצלה את ההזדמנות לקחת כמה צעדים אחורה, לקצה של הבמה, עכשיו שדובי תפס את מקומה ישר מול תלמי. "אמרתי שאני מצטער, אבל אני מבין שאולי לא תסלח לי - ואני מבין שאולי אתם לא תסלחו לי." הוא העיף מבט זריז אל הקהל, לפני שהוא פנה שוב אל תלמי. "אבל אני חייב לספר את האמת. אתה זה שהטמין את הפצצות. למעשה, אם תרצה, אני מוכן להראות לכולם בדיוק איפה הן מוחבאות."
"אני... אתם... דובי, טיפש שכמוך!" תלמי קרא. "אני לא מוכן לזה! אני לא אתן לך להפיל אותי ככה - יש לי עוד הרבה מה להגיד להגנתי... לדוגמא, זה לא - זה לא אפשרי ש..."
"... שמענו מספיק."
אליס לא זיהתה את הקול הזה. הוא הגיע מיד מאחוריה. מישהו הניח את היד שלו על הכתף שלה, והיא מיד נדרכה. הקול העמוק המשיך. "אנחנו ניקח את זה מכאן."
היא הסתובבה. מאחוריה עמד סוכן גבוה וחסון במשקפיים כהות. היא יכלה לראות איזשהו סימן - אולי צלקת - מתחת לקצה של השרוול שלו. מאחוריו עמדו שלושה סוכנים נוספים - שניים סחבו איתם קופסה שאליס זיהתה. זו הקופסה שהם מצאו קבורה ליד הבית של תלמי כמה לילות לפני כן. תשומת הלב של כל התושבים, בלי יוצא מן הכלל, מיד פנתה אליהם.
"נראה שיש לכמה אנשים כאן עוד הרבה דברים להסביר. אני שמח שיכלנו להגיע לכאן לפני שמישהו יכל להיפגע." בעוד הוא אמר את זה, הסוכן השלישי שמאחוריו עלה על הבמה ועשה את דרכו אל תלמי עם זוג אזיקים בידיו. תלמי כנראה היה המום מדי מכדי לעשות משהו. "יפה. כולם להתפזר, בבקשה. המשפט נגמר. אין לכם עוד מה לראות כאן." ובלחשושים מופתעים, התושבים לאט לאט התרחקו מהבמה. אליס חשבה לעשות כך גם היא, אבל הסוכן שמאחוריה תפס בכתף שלה חזק יותר כדי למשוך את תשומת ליבה.
"הבלש דיגאמא, רשות האכיפה. את אליס, אני מניח? אני מתנצל על התזמון הדרמטי - הקשבתי לך במשך זמן מה - הייתי צריך לחכות שהשותפים שלי יאבטחו את הפצצות לפני שנעשה משהו חפוז. עשית עבודה טובה."
"... אה, כן. תודה. אני חושבת. אם לא אכפת לך שאני שואלת, מה אתם עושים כאן...?"
הוא שילב את ידיו מאחורי גבו והביט לכיוון האופק. "אני מאמין שאת מכירה את בוב?"
העיניים שלה התרחבו. "... אז אליכם הוא התקשר?"
"אמת. זו הייתה שעה קצת לא קונבנציונלית לשיחה, אבל קשה היה לסרב אחרי שהוא ביקש אותי באופן אישי. כמובן שמבחינתי היה נוח לשמוע את כל הסיפור מהפה שלו, אבל יש יתרון משמעותי בלתת לאנשי העיירה להיחשף לאמת בפורום הזה. אנחנו פה רק כדי לנקות את השטח ולטפל בענישה - התעלומה התחילה, ונפתרה, בתחומי העיירה. האיזון העדין יודה לכם על זה."
"אוקיי." היא אמרה בשקט. היא לא הייתה בטוחה מה זה אומר, אבל כשסוכן מדבר בבטחון כזה לידך, קשה שלא לקחת את זה ברצינות. היא הביטה חזרה לכיוון מרכז הבמה. הסוכן שאזק את תלמי עכשיו החליף מילים עם דובי. נעמי ישבה על הכיסא שלה ועיסתה את רקותיה. "... מה יקרה לתלמי עכשיו?"
"לא יותר ולא פחות ממה שמגיע לו, יהיה זה אשר יהיה. את זה ניתן לשופט אמיתי להחליט. אני רק בלש."
"... הבנתי. אם אנחנו כבר מדברים. אתה חושב שיש סיכוי שתהיה מוכן להתראיין לידיעון העיירה? זה העיתון ש-"
"-אני מכיר." היה קשה לדעת עם הבעת הפנים שלו, אבל היא יכלה להישבע שהוא חייך לרגע. "אני לא יכול להתחייב לראיון. אני אגיד שבאופן אישי, אני מאוד מחבב את התשבצים שלכם. לפחות את אלה במהדורות שיצא לי לקרוא."
"אה. תודה." היא חייכה. היא תהתה אם בוב הכיר את הסוכן הזה באופן אישי.
"... אז, נגיע לעניין." הוא המשיך לדבר. "איפה בוב? הוא הותיר לי את הרושם שאני לא אמצא אותו כאן."
"הוא באמת לא כאן." היא אמרה, והחיוך נעלם מהפנים שלה. בוב אמר שיש דברים שהולכים נגד העקרונות של הרשות, ונכון לעכשיו, הוא הוכיח את עצמו בתור אחד שיודע על מה הוא מדבר. "לצערי, אני לא יודעת להגיד לך הרבה יותר מזה."
"כך חששתי." הוא נאנח, ולאט לאט סובב את הראש שלו לכיוון כמה מבנייני העיירה באחד הצדדים. "עם כמה שקשה להודות בזה, לא היינו מצליחים לפתור את התעלומה הזו בלי העזרה שלו... ועדיין, נותרו תעלומות לא פתורות נוספות סביב העיירה הזו. אני מניח שהחזרה שלו לכאן - וכן ההיעלמות האחרונה שלו - קשורות לאלה."
"... אני חושבת שאתה צודק." היא אמרה, והפנתה את הראש לאותו כיוון שאליו הוא הסתכל. "ואני חושבת שאתה יכול לסמוך עליו שהוא יודע מה הוא עושה."
לרגע, היא יכלה להשבע שהיא ראתה אישה בחליפה נעלמת מאחורי אחד הבניינים.