הארמון תמיד הרגיש קצת ריק מדי. פחות מדי חדרים, יותר מדי מסדרונות, תקרות גבוהות, חלונות רחבים. והשקט. מי שתכנן את המקום הזה לא עשה עבודה כל כך טובה, לדעתו של מרטין. אם היה מישהו כזה בכלל.
המשרד של הפקיד מרטין, לעומת זאת, היה ההפך הגמור - צפוף, קטן, עמוס בערימות של מסמכים וניירת מכל הסוגים. וכמובן, הרעש. מרטין נשען לאחורה על הכיסא שלו, רגליים על השולחן, וניסה להשחיל מילה בטלפון עם האידיוט הזה מראשות האכיפה. "זה לא... אתה... תקשיב, חבוב. הריבון לא יכול להתעסק בכל מתקפת טרור שקוראת בכל עיירה קטנטנה. זה דורש תשומת לב מיידית? לא. תתמודדו עם זה בעצמכם. אני... אתה לא..." מרטין נאנח. הסוכנים האלה תמיד חושבים משום מה שהפינה הקטנה שלהם של העולם היא המקום הכי חשוב שיש. "... בסדר. כשזה יהיה מספיק חשוב, תעלה את הבעיה דרך המפקד שלך. כן. יום טוב." הוא ניתק את השיחה. אנשים כאלה גרמו לו לשנוא את התפקיד הזה. בכל זאת, הוא מצא עט על השולחן וכתב לעצמו בפינה של אחד הפנקסים שלו: טרור אנטי-אכיפה, עיירה-חמש-ארבע-אחת. לא שזה אי פעם הולך לשנות למישהו. מי יודע כמה מתקפות כאלה קורות בריבונות כל חודש בזמן האחרון.
נשמעה דפיקה על הדלת, ולפני שמרטין הספיק להחליט מה הוא חושב על זה, הדלת נפתחה. האיש השני החשוב ביותר בעולם נכנס פנימה.
"הוד יועצותך!" בזריזות שרק עצלנים מקצועיים מכירים, מרטין הוריד את הרגליים מהשולחן ונעמד זקוף. היועץ לנדסמן לא התרגש. "שב." מרטין התיישב.
באיזשהו אופן, היועץ לנדסמן היה ההפך המוחלט מהריבון. הטקסים האלה, כללי הנימוס והתארים היו חשובים מאוד להוד ריבונותו. ליועץ לנדסמן בבירור לא היה אכפת. בכל זאת, משהו באיך שהיועץ דיבר והלך או אפילו סתם עמד נשא יותר חשיבות-עצמית ובטחון ממה שהריבון אי פעם הפגין. הוא היה נמוך יחסית, והגלימה המוזהבת של הריבונות שעל כתפיו כמעט וניגבה את הרצפה של הארמון מאחוריו.
לנדסמן זרק אוסף של ניירות על השולחן. כמובן, ישר לעניין כשזה נוגע אליו. "אלה מסמכי חנינה של איזה אסיר-מפעל. הריבון כבר חתם עליהם. צריך לארגן את השחרור שלו מול המפעל." מרטין לא הסתיר את חוסר שביעות הרצון שלו כשהוא אסף את המסמכים. "למה אתה תמיד נותן לי את כל המשימות האלה? אני לא הפקיד היחיד, אתה יודע." "אתה הכי טוב." טוב, עם זה מרטין לא התווכח. אולי הוא היה עצלן, אבל האחרים יכלו להיות אידיוטים מוחלטים לפעמים. הוא פגש את מבטו של היועץ. "הבירוקרטיה מכבידה עלינו, זה נכון." לנדסמן המשיך, ולרגע היה למרטין הרושם המוזר שיש אמפתיה בקול שלו. "... אבל זאת גם המטרה שלה. הריבונות היא ארגון עוצמתי, הפקיד מרטין. אם שום דבר לא היה מכביד עליה, היה קשה לאזן את העוצמה הזאת. היה יותר קל לעשות טעויות גדולות." "הממפ." זאת הייתה התשובה של מרטין בזמן שהוא תייק את המסמכים. כל המטאפורות שבעולם לא יהפכו את העבודה הזאת לנסבלת יותר. נראה שהתשובה הזו הספיקה ללנדסמן, והיועץ הסתובב לעזוב את המשרד - לא לפני שהוא זרק הערה אחרונה. "... ואם אתה חושב שעכשיו קשה, דמיין מה יהיה כשהפסקת האש תפוג."
לעזאזל, הוא צודק. עוד כמה זמן יש? כמה חודשים? ממש כיף חיים. הוד יועצותו סגר את הדלת אחריו, ומרטין העיף מבט בשעון שעל הקיר לידו. עכשיו קצת אחרי שבע-שמאל. עוד שעתיים עד סוף המשמרת. יכל להיות גרוע יותר.