כשבוב התעורר, הרעידות כבר הפסיקו. הוא הניח שהמשאית עצרה. כמה זמן עבר...? הוא לא היה בטוח. הוא פשוט נרדם מתישהו, כנראה, בלי לשים לב. טוב. עכשיו הגיע הזמן להיות אמיץ. הוא התאמץ והצליח להתרומם, יוצא מתוך ערמת התה והקפה והמה-שזה-לא יהיה שמילאו את הקופסא, ודוחף למעלה את המכסה שלה. סוף סוף, אוויר צח.
האוויר פה לא היה ממש צח. בעצם, אחרי שהוא הסתכל סביב הוא הבין שהוא בכלל כבר לא על המשאית. הוא באיזה מחסן, חשוך כמעט לגמרי, יושב על מדף שעליו עוד הרבה קופסאות אחרות. לרגע הוא הבין כמה מזל היה לו שלא הניחו עוד קופסא מעליו. בזהירות, הוא הרים את הרגליים שלו מבעד לקופסא וקפץ מטה אל הרצפה של המחסן, מפיל איתו כמה חבילות תה. עכשיו הוא באמת יכול לנשום לרווחה.
אבל לא להרבה זמן. מה הצעד הבא...? הוא הביט סביב שוב. הייתה דלת אחת, יחסית רחבה, שמסביבה נכנס קצת אור למחסן. שקית הקניות שלו עדיין חיכתה בתוך הקופסא שהוא הסתתר בה. הוא הוציא אותה משם ובמקום זאת הסתיר אותה בקופסא אחרת שהוא מצא, כזו שהיו בה בעיקר חבילות של עוגיות. הוא לא יכל להסתובב איתה בכל מקום ממילא, ועדיף שאם ימצאו אותה לא יוכלו לקשור את הקופסא שהיא הייתה בה למשאית שהוא היה עליה. זה הרגיש די חכם. אבל אז בוב ניסה לחשוב על מה יהיה הצעד הבא שלו והרגיש הרבה פחות חכם. יכול להיות שהוא במפקדה של רשות האכיפה. זה נשמע הגיוני. הצעיף גם אמור להיות פה איפשהו. זה גם נשמע הגיוני. התוכנית, אם כן, תהיה למצוא אותו, ולנסות להבין כמה תשובות בעצמו. אחרי הכל, הסוכנים לקחו לפה את הצעיף בלי לספר לו שהם בכלל מצאו אותו. זה אומר שהוא מעניין אותם, וזה אומר שהם לא רוצים לחלוק איתו כל מה שהם יודעים. אז בוב יצטרך לגלות בעצמו.
יש רק דלת אחת למחסן, אז לא היה הרבה מקום להיסוס. בוב לקח נשימה עמוקה ועבר בה.
שני סוכנים ישבו מסביב לשולחן קטן, שותים קפה, לטשו בו עיניים מהצד השני. זה היה סוג חלל גדול וסגור שבו חנו כמה משאיות, והמחסן - והסוכנים שמולו - היו בפינה שנראתה כמו מטבחון קטן. הייתה עוד דלת יציאה ליד השניים, ומעליה היה תלוי חפץ עגול מוזר שבוב לא הצליח לזהות.
"אממ, מה זה, איפה המדים שלך, בחור?" שאלה אחת מהם והניחה את כוס הקפה שלה. אוי לא. בוב גמגם תשובה. "... אה. לא... לא יודע. לא קיבלתי אותם עדיין." הסוכן השני הרים גבה, בבירור לא משוכנע. הסוכנת חשבה קצת ואז דיברה שוב. "... אתה אחד מהגיוסים החדשים שיש היום? מה אתה עושה במוסך, בחורצ'יק? זה הצד הלא נכון של המפקדה." "אה. אופס. נכון." יכל להיות גרוע יותר. בוב חייך בנימוס והלך לכיוון הדלת, ליבו פועם בעוצמה. הוא העיף עוד מבט על החפץ העגול שהיה תלוי מעליה. פס מתכת מחובר למרכז שלו, ובקצה שלו, עוד פס קטן יותר... מספרים מוזרים מסביב...
"... מה כל כך מעניין אותך, חבר? השעה שתיים-ימין." הסוכן דיבר וחזר לקפה שלו. "אה. תודה." בוב מהר הסתלק מהמקום לפני שהשניים ימשיכו להתעניין בו יותר מדי. שעה...? לא היה לבוב מושג על מה האיש דיבר.