בוב קיבל חדר קטן ולא נוח במיוחד, צמוד למפקדה של המשמר - אותו גוף שעלמה וארטמיס היו שייכות אליו. קטן ככל שהיה, לפחות האווירה במקום הזה הזכירה לו את הבית יותר מאשר החדר שהוא קיבל במכרה. היה לו חלון מעל המיטה והאוויר הרגיש יותר נעים. העיר שבחוץ באמת הרגישה כמו עיר.
בהתחלה הוא אכל מהאוכל שנשאר לו בתיק. מתישהו עלמה הגיעה וליוותה אותו מרחק של כמה רחובות לחנות שבה הוא יכל להשיג בגדים חדשים, וכן למכולת שבה הוא יכל לחדש את מלאי האספקה שלו. חלק מהמוצרים במכולת היו דומים מאוד למה שהוא הכיר מהעיירה שלו, אבל פה ושם היו כמה פרטים שהוא מעולם לא ראה. הוא לא הכיר את הסוג של התה שהם מכרו כאן. הוא החליט לנסות אותו בכל מקרה, והגיע למסקנה שהוא בינוני להפליא.
בערך יומיים אחרי שהוא הגיע, אדם שהוא לא זיהה דפק על הדלת שלו. בוב נתן לו להיכנס.
"בוב?"
"כן?"
"אתה מוזמן לארוחת ערב עם מספר-אחת, היום בשמונה-ימין."
"טוב לדעת. חשבתי שהיא לא במושבה."
"היא חזרה לפני כמה שעות. מישהו יבוא ללוות אותך קצת לפני שמונה. בבקשה, תנסה לכבד את המעמד הזה."
"כמובן."
הוא בירך על ההזדמנות לארוחה מסודרת. הוא ידע מה השעה בכל רגע נתון הודות לשעון-היד שלו, אבל השעון הביולוגי שלו יצא מסנכרון לגמרי בימים האחרונים. למעשה הוא בכלל לא היה בטוח איך האנשים במושבה החדשה סופרים יממות. הוא שם לב שהאורות בחוץ התעמעמו מדי פעם, אבל השעות שבהן הוא היה עייף לא בדיוק התאימו לשעות שיש חושך בחוץ והוא לא הצליח להתרגל לשגרה החדשה הזו בזמן הקצר שלו כאן. טוב לדעת שעכשיו זמן לארוחת-ערב, למרות שבאותה מידה הוא היה מרוצה גם אם היו מספרים לו שהוא הוזמן לבראנץ'.
כשהגיע הזמן, מישהי באה ללוות את בוב החוצה מהחדר שלו. הוא הביא איתו את התיק שלו, ליתר בטחון. נראה שבשעה הזו פחות אנשים הסתובבו בחוץ. הם עשו את דרכם לאיזור גבוה יותר של העיר - הרחובות היו משופעים כלפי מעלה - ועצרו מול מבנה גדול ומפואר, מואר כולו באורות ירקרקים. בכניסה עמד אדם, כנראה שומר, עם רובה-קשת חגור על המותן. השניים הורו לו להיכנס בדלתות הגדולות ונשארו בחוץ.
הוא מצא את עצמו במבואה רחבה. הקירות, כמו ברוב המבנים במקום הזה, היו בגוון אפור-סלעי, שהתאים לגוון הירקרק של התאורה. ליד הכניסה עמדה מישהי שהוא כמעט ולא זיהה.
"ארטמיס!"
"בוב." היא אמרה בעצבנות קלה. נראה שהיא בדיוק ניקתה את המשקפיים שלה - כשהיא סיימה, היא הרכיבה אותן והביטה בו. היא לבשה שמלה ירוקה אלגנטית.
"לא ידעתי שגם את הוזמנת. ולא ידעתי שזה אירוע רשמי מספיק בשביל שמלה."
"אני... זה לא... מה אתה מבין בכלל, בוב?" היא הסמיקה קצת ועשתה כמה צעדים סביבו. "חוץ מזה, אתה בעצמך לובש את הגלימה המוזרה הזו שלך."
"לא אמרתי שיש לי בעיה עם השמלה. אמרו לי לכבד את המעמד, והגלימה הזו היא כנראה הבגד הכי חגיגי שיש לי."
"היא נראית כמו סדין."
"היא באמת סדין. את יודעת לאן הולכים מפה?"
"כן." היא אמרה וצעדה לכיוון דלת שהובילה החוצה מהמבואה. לפני שהיא פתחה אותה, היא עצרה והביטה בו.
"יש לך משהו מתכתי בתיק?"
הדבר הראשון שהוא חשב עליו היה פנס-ההלם, אבל אז הוא נזכר שהוא כבר לא נמצא אצלו. "... אני לא בטוח."
"טוב, יודע מה, פשוט תשאיר אותו כאן בכל מקרה. זה לא מכובד לבוא עם תיק על הגב."
"את כנראה צודקת. לא יגנבו לי אותו, נכון?"
היא גלגלה עיניים. הוא הוריד את התיק והניח אותו מתחת לכיסא קטן באחת מפינות המבואה, ואז פנה ללכת אחריה.
"שאלת אותי על דברים מתכתיים - יש פה אולטרה-מגנט איפשהו?"
"האבן בחלק הזה של העיר אולטרה-מגנטית בחלקה. ברוב המקומות היא לא מספיק חזקה, אבל יש כמה נקודות בעייתיות פה ושם. עדיף לא להסתכן. השעון שלך-"
"-הוא שעון מגנטי."
"הבנתי." היא אמרה והובילה את דרכם, דרך חדר אורחים גדול, אל חדר אוכל. שולחן אבן גדול עמד במרכז החדר, סכו"ם וכיסאות לארבעה אנשים כבר היו מוכנים. במרכז השולחן הייתה מרוצפת תבנית באבנים ירוקות - במבט קרוב, נראה שזה היה נחש שנשך לעצמו את הזנב. הוא זהר בעדינות.
עלמה, שישבה על אחד הכיסאות, נעמדה כשהם נכנסו. "ארטמיס! בוב! טוב לראות אתכם."
"היי, עלמה." בוב אמר והתיישב לידה.
ארטמיס התיישבה בצד השני שלו ונאנחה. "את לובשת את הבגדים שלך מהפטרול?"
"היי, אני לא מגעילה, הם עברו כביסה היום בבוקר! אבל אהבתי את השמלה."
"... תודה."
"הייתי מחמיאה גם לך, בוב, אבל אני חושבת שהגלימה לא כל כך מתאימה למכנסיים."
"... אני מקבל את הביקורת."
"יצא לך לראות אותה מאז שהיא חזרה?" ארטמיס פנתה אל עלמה.
"לא, אבל בטח מישהו דיווח לה על העניין עם בוב אם היא קראה לנו לארוחה, נכון?"
"טוב, זה ברור. אני מניחה שהיא דיברה עם אחד הקפטנים."
בוב, בינתיים, הביט החוצה מחלון גדול שהיה קבוע באחד הקירות. האורות של העיר האירו את קירות המערה. מגדל השעון עמד באמצע קו הנוף, אבל היה קשה לראות מה השעה מהמקום שבו הוא ישב.
"חשבתי שהיא הייתה אמורה להגיע-" בוב התחיל להגיד, ואז זוג צעדים שנכנס לחדר משך את תשומת לבם של כל השלושה.
זו הייתה אישה חיוורת במיוחד שלבשה שמלה שחורה ארוכה. בעוד היא נכנסה, היא פזרה את הקוקו שלה ונתנה לשיערה השחור להתפזר. בוב שם לב שעל שני מפרקי הידיים שלה היא ענדה צמידים שנראו עבים במיוחד - יותר גדולים מזוג אזיקים, לצורך ההשוואה. היא חייכה אליהם בעדינות ועשתה את דרכה אל השולחן. הכיסא הפנוי שנותר עמד ישר מול בוב.
"מספר-אחת...!" עלמה מלמלה, והיא וארטמיס מיד נעמדו. בוב נעמד גם הוא. האישה סימנה לשתיהן לשבת, והושיטה את ידה אל בוב מעל השולחן.
"סליחה על האיחור. בוב, אני מניחה?"
"זה אני." הוא אמר, ניסה להשמע מנומס, ולחץ את היד שלה. מקרוב, נראה שהצמיד על היד שלחצה את שלו היה, גם הוא, בצורה של נחש שנשך לעצמו את הזנב. בוב העיף מבט בשעון שלו כדי לראות בכמה היא איחרה בכלל. המחוג זז לפה ולשם בלי מנוח. זה כנראה היה צפוי. "הכבוד הוא לי לפגוש אותך, גברת מספר-אחת."
"אה, אין צורך בתארים. אתה אורח. אתה יכול לקרוא לי כרונה."
"... טוב, אז הכבוד הוא לי לפגוש אותך, כרונה." הוא חייך, מופתע לטובה. שניהם התיישבו, והיא פנתה אל שתי הנשים שמסביבו.
"טוב לראות גם אתכן, ארטמיס, עלמה. שמעתי את עיקרי הדברים. חשבתי שלא יזיק אם תארחו לנו חברה."
"כן, תודה על ההזמנה, מספר-אחת!" עלמה ענתה בחיוך רחב. ארטמיס רק חייכה בעדינות ונשענה אחורה בכיסא שלה.
"טוב," כרונה הצמידה את ידיה אחת לשניה. "אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני רעבה. לא אכלתי כמו שצריך מאז שעזבתי. המנה הראשונה אמורה להגיע כל- אה, מושלם."
לחדר נכנסו כמה אנשים שסחבו אוכל - קערות, כלי הגשה וקנקני מים. בוב הודה בנימוס לאנשים שעברו לידו. הוגש להם סלט, וסוג של פשטידה שלדעתו של בוב הייתה בעיקר מורכבת מפטריות. למעשה גם בסלט היו פטריות. לא במכרה, לא במשרדים ולא במפקדה השקיעו באוכל ברמה הזו - זו רמה של השקעה שהוא הכיר רק מהעיירה שלו, כשהוא בעצמו או אחד החברים שלו היו מכינים אוכל. ההבדל בין אוכל סתם ובין אוכל שבאמת התאמצו כדי שיהיה טעים הוא כמו שמים וארץ.
"מאוד אהבתי את הפשטידה הזו," הוא אמר.
"אני שמחה לשמוע. זה מתכון מקומי. אז, בוב, אני מבינה שזאת הפעם הראשונה שלך בעולם הישן." היא סימנה לכיוון החלון שהשקיף החוצה.
"כן. אם אני אגיד לך את האמת, אני בכלל לא ידעתי שמקום כזה קיים. לא הייתי מעלה את זה על דעתי."
"כן, זו התגובה של כל מי שמגלה את המקום הזה." היא חייכה. "הוא לטעמך?"
"העיר שראיתי מתחת למכרה-שש-ארבע נראתה קצת ריקה, אבל המקום הזה הרבה יותר יפה. הבניינים פה יותר יפים מאלה שמעל פני הקרקע."
"אני מסכימה. הערים התת-קרקעיות האחרות גם יפות בדרכן, אבל התאורה היא מה שבאמת עושה את המושבה החדשה, לדעתי."
"וגם," ארטמיס הוסיפה. "העובדה ששיפצנו פה כמעט את כל הבניינים. הערים האחרות די מתפוררות."
"זה נכון." כרונה ענתה. "והייתי אומרת שעשינו עבודה טובה בזה."
בוב חזר לדבר. "אז... מה זה בכלל המקום הזה? העולם הישן? הבנתי שהוא מאוד... טוב, שהוא מאוד ישן."
"זאת שאלה טובה." כרונה אמרה והניחה את המזלג שלה באיטיות. "אין ספק שפעם גרו פה אנשים. פה, ובכל הערים התת-קרקעיות האחרות. מי הם היו ומה קרה להם - אלה שאלות שכנראה לעולם לא נקבל עליהן תשובה." היא הסבה בכיסאה. "לא שזה מנע מאנשים להתעניין בהן."
"אז אתן פשוט... התיישבתן כאן, מתישהו? איך גילית את המקום הזה?"
"טוב," כרונה אמרה. "העולם הישן הוא לא בדיוק סוד. זאת אומרת, הוא סוד מהאזרח הפשוט, אבל הריבונות, לדוגמא, יודעת על קיומן של הערים התת-קרקעיות."
"... אה." בוב הופתע.
"אפילו במכרה שבו מצאנו אותך," ארטמיס אמרה בעוד היא דקרה חתיכת פשטידה על הצלחת שלה. "הרושם היה שרשות האכיפה ידעה שהם הגיעו לעולם הישן, נכון? הם פשוט הורו להם לחסום את המעבר."
"כן, זה נכון..." בוב תהה בקול רם. "אז, בעצם, רשות האכיפה יודעת על המקום הזה? ספציפית על העיר שבה אנחנו עכשיו."
"לא." כרונה ענתה בסיפוק. "תבין, העולם הישן נפרש מתחת לכל הטריטוריות השונות, אבל לא קל להיכנס אליו. הריבונות מכירה שלוש... אולי ארבע, כניסות שונות, שמגיעות לפני הקרקע. ועוד כמה נקודות כניסה אקראיות בחלק מהמכרות. העיר הזו רחוקה מכל הכניסות המוכרות, וגם מאלה הלא מוכרות. כמו שאולי גילית בדרך לכאן, קשה מאוד לנווט במנהרות האלה אם אתה לא יודע לאן אתה הולך. למזלך, היה לך ליווי מצויין."
עלמה חייכה בסיפוק כשהיא שמעה את זה ותחבה מזלג מלא בסלט לפה שלה.
"אז המקום הזה הוא סוג של מקום מסתור מהריבונות."
"זאת דרך טובה לחשוב על זה."
"ואתם פשוט חיים כאן? יש לכם איזשהי מטרה, חוץ מזה?"
"לחיות חיים טובים זו מטרה מכובדת, לדעתי." כרונה אמרה. מאיך שעלמה וארטמיס הסתכלו עליה, נראה היה שהן מסכימות.
"זה נשמע די נחמד, האמת. אולי חוץ מהעובדה שאין פה שמים. זה קצת מוזר."
"כמה קשה להתרגל לזה, לדעתכן?" כרונה שאלה.
ארטמיס משכה בכתפיה. "השמים הם לא כל כך ביג דיל, לדעתי."
"עברו בערך איזה מאתיים שנים מאז שיצאתי בפעם האחרונה..." עלמה חשבה בקול רם. "השמיים נחמדים, אבל גם פה נחמד. כל עוד אפשר לצאת מדי פעם, זה ממש בסדר."
"בקיצור," כרונה המשיכה. "אם המקום הזה מסקרן אותך, בוב, אני בשמחה אקבל אותך למושבה, אם אתה מחליט שזה מה שאתה רוצה . כמובן שתצטרך לעבור את תהליך הקבלה קודם, אבל אנחנו תמיד שמחים לקבל אנשים חדשים שמוכנים לתרום למושבה."
"באמת? וואו, תודה על ההצעה." זה בערך היה הדבר האחרון שבוב ציפה לשמוע. לעבור לכאן... זה אומר לעזוב את עיירת הבית שלו. הוא לא באמת רצה לעשות את זה, אבל יש משהו נחמד בזה שהאפשרות הזו פתוחה בפניו. מקום שהרשות לא מגיעה אליו...
"כמובן. אבל, לפני זה," כרונה הזדקפה בכיסא שלה. "אני רוצה לשמוע קצת עליך, בוב. אני מבינה שאתה קשור לספקית באיזשהי צורה?"
"... באיזשהי צורה, כן."
"טוב, אז אני אשמח לשמוע עוד פרטים. אני מופתעת שאתה עובד איתה ולא שמעת על המקום הזה."
"אז גם היא מכירה את העולם הישן?"
"מה שהיא עושה למחייתה, בוב, זה לספק לאנשים טכנולוגיה אסורה. טכנולוגיה שמבוססת בחלקה על טכנולוגיה שנמצאה בעולם הישן."
"... אה. לא ידעתי את זה."
"אני לא מבינה איך לא ידעת את זה..." ארטמיס מלמלה וחזרה לאכול.
"אני חושבת שזה דבר שכדאי לדעת." כרונה המשיכה. "הדבר הכי חשוב הוא האקדחים, כמובן - אני מאמינה שהמאגר הראשון של נשק חם נמצא באחת הערים מתחת לטריטוריה-ארבע עשרה - אבל זו לא הדוגמא היחידה."
"טוב לדעת." בוב אמר בשקט.
"כן. אז, נחזור לעניינינו. אני אשמח לדעת מי אתה, מאיפה אתה, ומה אתה עושה פה, בדיוק."
בוב יכל להבין אותה. הצד החיובי היה שנראה שהיא כבר יודעת מספיק על העולם כדי שלא תהיה בעיה לספר לה על רוב המסע שלו. הרוב - אבל לא הכל, לפחות בינתיים.
"אני תושב רגיל מעיירה-שש-שש-חמש. לפחות הייתי תושב רגיל. יום אחד, אחד התושבים האחרים - האויב המושבע של ראש העיירה - רקח מזימה להסית את התושבים נגד ראש העיירה, שכללה להזעיק את רשות האכיפה בגלל פצצה שהוטמנה בזמן אספת התושבים. זה היה מאוד דרמטי. באותו יום, האויב המושבע שלי נעלם באופן מסתורי."
נראה היה שכל השלוש מקשיבות לו ביתר תשומת לב. הן היו שקטות, חוץ מהקול של המזלג של עלמה בזמן שהיא העמיסה עוד על הצלחת שלה.
"אני לא כל כך הייתי מרוצה מאיך שרשות האכיפה טיפלה באירוע הזה, אז החלטתי לקחת טרמפ על אחת המשאיות שלהם למפקדה ולנסות לגלות כמה דברים בעצמי."
"... עלית על משאית שלהם? הם ידעו?" ארטמיס הרימה גבה.
"לא."
"וואו!" עלמה אמרה. "אני גאה בך, בוב!"
"כן, זה אולי היה הדבר הכי פחות לא-חוקי שעשיתי בחודשים האחרונים. כשהגעתי, העמדתי פנים שאני מגויס חדש לרשות והמשכתי לגור במפקדה במשך סוכן מתלמד לזמן-מה. אחר כך... טוב, אני אקצר בפרטים, אבל, בזמן שהייתי במפעל-שש, ערקתי מהרשות, וברחתי ביחד עם אסיר-מפעל שחשבתי שיעזור לי לפתור את מה שקרה בעיירה שלי. זה היה נכון באופן חלקי."
"... מפעל-שש," כרונה תהתה בחיוך משועשע. "אז היית קשור לזה? שמעתי שקרה שם משהו, אבל הרשות כיסתה את הפרטים של התקרית."
"יכול להיות שזה היה אני, כנראה. אחר כך הצטרפתי לקבוצה של פעילי אנטי-אכיפה. היה איזה מאבק בין הבריתות השונות, חזרנו לעיר-שש-שתיים, ושם היה בלאגן ממש גדול, בין הברית החדשה, הברית המזרחית, ורשות האכיפה. האמת שאני לא בטוח בדיוק איך זה נגמר."
"היית מעורב גם בזה...?" כרונה רכנה קדימה. "מעניין מאוד."
"אה, שמעת על זה?"
"ווילדביסט - מהברית החדשה - נתפס. כמובן שהתעדכנתי."
"... לא ידעתי שהוא נתפס." בוב אמר, למרות שהיה קשה לו לדמיין שמישהו שם לא נתפס. בעצם, רמברנדט הצליח לברוח - לפחות, לברוח מרשות האכיפה - אז אולי הוא לא היה היחיד. הוא תהה מה שלומו של ווילדביסט עכשיו.
"מי זה ווילדביסט?" עלמה שאלה.
"את אמורה לזהות את השם." כרונה ירתה לעברה מבט קר, שבמהירות הפשיר. "... זה הבוס של הברית החדשה. לפחות, הוא היה."
"לא ידעתי שהוא נתפס." ארטמיס אמרה בשקט. "אני לא אוהבת כשקורים אירועים דרמטים מעל פני האדמה."
"גם אני," כרונה נאנחה. "אבל נראה שבתקופה הזו זה בלתי נמנע. תמשיך בבקשה, בוב."
"טוב. הסיבה היחידה שאני לא נתפסתי זה הודות לספקית. היא הייתה שם בזמן התקרית. היא הוציאה אותי מהעיר ולקחה אותי למשרדים שלה."
"מה אתה אומר." כרונה אמרה בעניין. "ואיפה בדיוק המשרדים האלה?"
"הם ב- אה. טוב. אני לא..."
כרונה חייכה חיוך ערמומי. "אתה יכול להירגע. אני יודעת שליליאן שומרת על זה בסוד, אני לא מצפה שתשבור את האמון שלה. אבל אתה לא יכול להאשים אותי שניסיתי."
בוב בהה בכרונה בשקט לזמן מה.
"... ליליאן?"
"הספקית?"
"... אה."
איכשהו, זה היה מפתיע יותר מכל דבר שהוא שמע עד עכשיו, אבל בלי שום סיבה טובה. ברור שיש לה שם, הוא פשוט לא ציפה לגלות את השם בצורה כזו שגרתית, אם בכלל.
"אה, טוב, בקיצור. הייתי במשרדים, ואז... אחרי כמה אירועים... חזרתי לעיירה שלי, כדי לחפש איזשהי קופסת משלוחים - זו אותה קופסה שאני מחפש עכשיו, כאן."
"זו הקופסה שבורגונזולה הביאה מהמכרה-" עלמה אמרה ופנתה לכרונה.
"-וזו הקופסה שכנראה נמצאת עכשיו בנשקייה." ארטמיס המשיכה. "מספר-אחת, אני יודעת ש-"
"-כן, כן, אני שמעתי על זה." כרונה הביטה אל ארטמיס עם חיוך רך. "אל תדאגי, אני אתן לכן רשות להיכנס. אז - מה יש בקופסה הזו, בוב? משהו שליליאן מחפשת?"
כל השלוש הביטו בו בעניין עכשיו. מותר לספר להן...? הספקית התאמצה מאוד כדי שרשות האכיפה לא יחשדו אפילו קצת באלאלמוות. זו הסיבה שהיא לקחה את ארליך איתה. אבל האנשים כאן, במושבה החדשה - נראה שגם הם לא חיבבו במיוחד את הרשות. האלאלמוות, באיזשהו אופן, הוא אינטרס משותף של כולם.
אבל בוב עוד לא היה בטוח.
"כן." הוא ענה בפשטות.
נראה שעלמה הייתה מרוצה מהתשובה הזו, והיא חזרה למזוג לעצמה כוס מים. ארטמיס לא הייתה מרוצה מהתשובה בכלל. כרונה הביטה בו במבט נייטרלי. "אני מבינה."
בוב ניסה להסיח את דעתו עם המנה הראשונה, אבל הוא כבר סיים את מה שהיה בצלחת שלו והוא לא היה בטוח שהוא רוצה להמשיך למלא את עצמו. למזלו, המנה העיקרית החליטה להגיע בדיוק באותו זמן ולתפוס את תשומת הלב של כולם.
"תזמון מצוין!" כרונה אמרה בעוד אוסף של אנשים הגיעו לפנות את המנה הראשונה ולהגיש את העיקרית. "אני מקווה שזה יהיה לטעמך, בוב."
לבוב לא היה שום מושג מה היה מונח על הצלחת שמולו. משהו... לבן. לא היה ברור אם הוא רך או קשה, ולא היה ברור מה הצורה שלו אמורה להיות.
"אני... אני יכול לשאול מה אני רואה?" בעוד הוא דיבר, עלמה כבר תפסה את אחד הדברים האלה - נראה היה שהוא קשיח - והתחילה להילחם בו עם המזלג שלה.
"סרטן מערות לבקן." כרונה הסבירה, ופנתה לעלמה. "תוכלי להראות לו איך לאכול אותו?"
"בטח!" עלמה לא חיכתה לאישור שלו ופיצלחה סרטן - בעצם, נראה שזו הייתה זרוע של סרטן - מעל הצלחת של בוב. "תראה, זה החלק שאוכלים... אל תאכל את זה... טוב, את החלק הזה אפשר לאכול, הוא פשוט לא טעים..."
"רגע," בוב ניסה לעצור אותה. "תודה, אבל, סרטן? החיה... עם הצבתות?"
"מה העניין? אף פעם לא ראית סרטן?" עלמה שאלה.
"עלמה, אל תהי אידיוטית, איפה הוא יראה סרטן?" ארטמיס שאלה בזמן שהיא טבלה חלק סרטן בכלי קטן עם רוטב.
"זה לא שאני ממש מבין בסרטנים," בוב אמר, ובחן בזהירות את החלק האכיל שעלמה הצביעה עליו. "אבל... סרטנים לא חיים במים?"
"אכן כן." כרונה אמרה. "אנחנו בדרך כלל תופסים אותם באגם הדרומי הגדול. זה אגם תת-קרקעי, לא רחוק מכאן."
"יש לי כל כך הרבה שאלות," בוב אמר, ונתן ביס.
"נו, מה אתה חושב?" עלמה שאלה.
"מוזר מאוד."
"טעים, נכון?"
"תנסה עם הרוטב," ארטמיס הוסיפה. בוב המשיך ללעוס בינתיים.
"זה טעם נרכש." כרונה אמרה בחיוך. "לקח לי זמן להתרגל אליו, אבל עכשיו זה אחד המאכלים האהובים עליי. הייתה תקופה שניסיתי לדוג ולבשל אותם בעצמי, אבל אף פעם לא הייתי טובה בזה."
"ארטמיס דייגת טובה!" עלמה הצהירה.
"... לא כל כך עם סרטנים." ארטמיס אמרה. "בעיקר עם דגים. אבל זה פחות מעניין."
"דגים... טוב, אני לא מבין משהו." בוב אמר. "חשבתי שאי אפשר לאכול דגים. בגלל האיזון העדין."
"זה נכון. לאכול דגים זה רעיון מאוד רע." כרונה אמרה. "אבל סרטנים הם לא דגים. לפחות מבחינת האיזון העדין, וזה מספיק טוב מבחינתי."
"אז למה לדוג דגים?"
"בשביל הכיף," עלמה משכה בכתפיה.
"זה אימון טוב." ארטמיס אמרה. "זה יותר מעניין מסתם להתאמן בשחייה."
"שחייה... גם זה משונה." בוב אמר.
"זה אמנם לא כל כך חשוב מעל פני הקרקע," כרונה אמרה. "אבל כאן למטה יש קצת יותר מקורות מים שאפשר לשחות בהם - אני מנסה שכל חברי המשמר יתאמנו בשחייה. אין סיבה שלא נהיה טובים בזה אם אנחנו כבר כאן."
ארטמיס הנהנה. עלמה שקעה חזרה באוכל שלה.
בוב לקח עוד ביס, הפעם עם רוטב. זה כבר היה קצת יותר טוב.
"אז אני אשאל עוד שאלה," הוא אמר, ופנה לכרונה. "את יודעת משהו על... האלמוות?"
היא טבלה חתיכת סרטן ברוטב וחייכה. "יפה. אז על זה היא כן סיפרה לך. אני יודעת מה אתה עומד לשאול - איך אנחנו ניזונים מאוכל שאנחנו תופסים או מגדלים בעצמנו, כמו הסרטנים האלה? הרי הם לא מגיעים מהמפעל."
"בדיוק." בוב אמר. מחוסר-התגובה של ארטמיס ועלמה, נראה שהן לא שומעות משהו שמחדש להן.
"אז, כן, זו בעיה. אנחנו מוסיפים את האלמוות באופן מלאכותי לאוכל הזה. אני יכולה להבטיח לך שהסרטן שאתה אוכל עכשיו מסומם. בהתחלה זה היה יותר מסובך, אבל בימים האלה אנחנו פשוט חתמנו על עסקה עם הספקית, והיא מספקת לנו את כל האלמוות שאנחנו צריכים."
"אז אתם לא עצמאיים לגמרי."
"אנחנו עצמאיים מספיק." כרונה משכה בכתפיה. "האוכלוסייה פה לא גדולה מספיק כדי שזו תהיה בעיה - מספיק לנו חלק קטן מהאלמוות שמיוצר בכל אחד מהמפעלים כדי להחזיק מעמד. יש לנו מלאי ספייר שיספיק לזמן לא קטן אם נצטרך."
"הבנתי. אז... בסופו של דבר, אתם כן חיים פה לפי האיזון העדין?"
"אה, בוודאי. אני לא מאמינה שאפשר אחרת."
"אבל המקום הזה נראה כל כך שונה מהחיים שאני מכיר מעל האדמה!"
"כן ולא," כרונה אמרה, ושיחקה עם אחד הצמידים שלה. "אנחנו שומרים על התבנית החברתית, על המאכלים והצבעים המותרים... אתה אולי לא רגיל לחיים מתחת לאדמה, אבל גם זה חלק מהאיזון. תחשוב, לדוגמא, על הפועלים שחיים במכרה. הם לא רואים את השמים מעולם, והם חיים בסדר גמור."
"את לא חושבת שזה מגביל אתכם? חשבתי - אם אתם כל כך רחוקים מהריבונות והרשות - בטח גם תרצו להשתחרר מהאיזון, לא?"
"עלמה, ארטמיס," כרונה פנתה אליהן. "אתן חיות פה כבר לא מעט זמן. אתן חושבות שהאיזון מגביל אתכן?"
"לא כל כך, לדעתי." עלמה אמרה.
"טוב... זה לא שהמצב אידאלי," ארטמיס אמרה, וכאילו התחילה להגיד עוד משהו, אבל שינתה את דעתה באמצע.
"את רוצה להגיד משהו על בורגונזולה, נכון?" עלמה שאלה. ארטמיס הסיטה את מבטה והנמיכה את קולה.
"... כן, אבל אני מבינה את הרעיון. זה לא היה רעיון טוב לגייס רק אחת מאיתנו למשמר."
"אז זה עובד קצת כמו רשות האכיפה, נכון?" בוב שאל.
"בדיוק," כרונה ענתה.
"חוץ מזה-" ארטמיס המשיכה. "אני יודעת שאנחנו מתלוננות על זה הרבה, אבל האבטחה בנשקייה - היא מוגזמת קצת, לדעתי."
"כן, זו עוד אחת מההשלכות של האיזון העדין." כרונה אמרה. "זו גם הסיבה שאני מתנגדת לשימוש באקדחים. אחת הסכנות החמורות ביותר לאיזון היא נזק לגוף. אנחנו לא יכולים להסתכן בזה, אפילו קצת - לכן נהלי השימוש בנשק שלנו." עלמה וארטמיס שתיהן הנהנו. כרונה פנתה לבוב. "ובהתאם לזה, האנשים היחידים שאני מוכנה לגייס למשמר הם אלה שמראים חוסן יוצא דופן ליציאה מאיזון. אני לא אגיד שהאיזון לא משחק תפקיד באורח החיים שלנו כלל, כי זה לא יהיה נכון - אבל אני כן חושבת שהוא לא גרוע כמו שהוא מצטייר, לפעמים."
בוב חשב על זה בשקט וניסה לחזור לאכול. מצד אחד, החיים שלו בעיירה עד לפני כמה חודשים היו שלווים למדי, והם היו תחת האיזון העדין באופן מלא. אבל כמה מזה היה עניין של מזל? לא חסרים קורבנות לאיזון, כמו התושבים של עיירה-שש-שש-שש, או אנשים שחיים בטריטוריה שלא מפקחת עליה רשות האכיפה. מי יודע מה היה קורה בעיירה שלו, לדוגמא, אם הפצצה של תלמי באמת הייתה פוגעת במישהו בסוף.
"כמובן," כרונה המשיכה אחרי זמן מה. "שהעובדה שאנחנו מצייתים לאיזון לא אומרת שרשות האכיפה יניחו לנו. מצאנו דרך לחיות, אבל מכיוון שהדרך הזו היא מחוץ להגדרה הצרה שלהם של האיזון, אנחנו, מבחינתם, משיגי גבול."
"ובכל זאת," בוב המשיך בזהירות. "אם היית יכולה, באורח פלא, לשבור את האיזון העדין ולחיות כאן בלעדיו. לא היית מעדיפה לעשות את זה?"
כרונה הרימה גבה. "... רואים שבילית זמן איתה. אני אהיה כנה איתך, בוב. אני מאוד מעריכה את ליליאן, אבל אני לצערי היא עושה את אותה טעות שהן הריבונות והן הט"מ עושות מאז העזיבה."
"העזיבה...?" בוב לא היה בטוח אם הוא שמע את המונח הזה בעבר.
"הכוונה לעזיבה של המתכננים. אתה יודע על זה משהו, בוב?"
"מעט מאוד. אני יודע שזה קרה."
"על ההקמה של הריבונות, אתה יודע?"
"לא יותר מדי."
"הממ." היא היססה לרגע, הביטה החוצה מהחלון, ואז הזדקפה בכיסא שלה. עלמה וארטמיס שתיהן נדרכו גם הן. לבסוף נראה שכרונה הגיעה למסקנה כלשהי. היא הניחה את המזלג שלה והמשיכה לדבר.
"כמו שאין סיבה שלא לדעת לשחות כשאתה חי ליד אגם, אין סיבה שלא לדעת את ההיסטוריה כשאתה חי את התוצאות שלה. שתיכן, כדאי שתקשיבו לי גם אתן, למרות שאתן בטח מכירות חלק מהפרטים." היא הצמידה את הידיים שלה אחת לשניה, והצמידים העבים התחככו זה בזה. "אני מקווה שהכיסאות שלכם נוחים. בואו ואספר לכם על האירועים שקרו לפני אלפיים שנה."