מתברר שאולטרה-אופנוע נראה פחות או יותר כמו אופנוע רגיל. עלמה הסבירה לו שההבדל האמיתי הוא המהירות. היא הרכיבה אותו מאחוריה, בעוד שארטמיס לקחה איתה את התיק שלו, למרות ההתנגדויות שלו. אף אחת מהן לא חבשה קסדה. הן הדליקו פנס בקדמת האופנועים שלהן והתחילו לנסוע.
לא עבר הרבה זמן כשהם עזבו את האיזור הבנוי שבו הם היו ונכנסו למנהרה צדדית. בהתחלה נראה היה לבוב שגם זה חלק מהעיר התת-קרקעית הזו, אבל באיזשהו שלב הקרקע נהייתה סלעית והמנהרה נראתה טבעית מדי ביחס לחלל הגדול שבו הם היו קודם. הנסיעה נהייתה קופצנית, אבל האופנועים המשיכו לנסוע ישר קדימה בלי להסס, במעברים שלעתים נראו לבוב צרים מדי ומתחת לתקרה שלעתים נראתה נמוכה מדי. הוא הצמיד את עצמו חזק לגב של עלמה, ליתר בטחון. אין ספק שהן ידעו את הדרך בעל פה, כי למרות הפנסים שעל האופנועים, בקושי אפשר היה לראות את הדרך שלפניהם.
"אז אנחנו יוצאים מהעולם הישן עכשיו?" הוא שאל באוזנה של עלמה.
"לא! כשאומרים 'העולם הישן' מתכוונים ל... לכל המקומות האלה, בעצם." היא אמרה.
הוא לא היה בטוח שהוא הבין מה הכוונה. האופנועים לאט לאט האיצו, ולמרות שקשה היה לו לאמוד את המהירות שלהם ביחס לכלי רכב מעל פני הקרקע - הנוף פה פשוט היה מוזר מדי - לא היה ספק שהם נוסעים ממש, ממש מהר. במשך רוב הדרך הוא עצם את עיניו וניסה לא לחשוב על כמה מהר קירות המנהרה חולפים על פניו.
באיזשהו שלב הם עצרו להפסקת אוכל ומנוחה, בתוך מערה ריקה ומרווחת יחסית. בוב אכל מהאוכל שלו והשתיים מאוכל שהן סחבו איתן. לפי השעון שלו, עברו כמה שעות של נסיעה. נראה שארטמיס הייתה עייפה, או שפשוט היא לא רצתה לדבר איתו, אבל הוא כן החליף כמה מילים עם עלמה. היא הסבירה לו שהאופנועים האלה משתמשים בסוג אחר של דלק, אבל נראה שהיא בעצמה לא הבינה מספיק איך הוא עובד כדי להסביר יותר לעומק.
אחרי בערך ארבע שעות של עצירה, כולל תנומה של השתיים במשמרות, הם חזרו לנסיעה. המנהרה התפצלה ואז שוב התפצלה לכמה כיוונים, אבל הן המשיכו לנווט בלי היסוס.
"... אתה שומע? כמעט הגענו."
הקול של עלמה העיר אותו. באותו רגע בוב הבין שהוא ישן. איך הוא הצליח להירדם ככה...? כנראה הוא היה די עייף. המנהרה התפתלה, התרחבה, ואז פתאום העולם הוצף באור.
הם יצאו לתוך חלל רחב מאוד - מערה שנראתה דומה לאותה אחת שממנה הם הגיעו, מלאה בבניינים חצובים באבן ורחובות מרוצפים. אבל בניגוד לעיר שממנה הם יצאו, שהייתה מתה לכל דבר ועניין, העיר הזאת הייתה בחיים. היא הייתה מוארת - כמה שעיר תת-קרקעית יכולה להיות מוארת - פנסי רחוב שבהם דלקה אש האירו את הדרכים, וחלק מהקירות והבניינים היו מרוצפים באבנים ירוקות נוצצות. הגוונים השונים של האור, האדמדם של האש והירקרק של האבן, יצרו תבניות יפות בחזות של העיר כשהיא נפרשה לפניהם. המנהרה שהם הגיחו ממנה הייתה במקום יחסית גבוה, אבל מהר מאוד הם ירדו לגובה הרחובות והתחילו לנסוע ביניהם.
כמובן, ההבדל לא היה רק האור. המקום היה הומה אדם. אנשים הלכו ברחובות, נסעו באופנועים, חלקם נופפו לשלום לשתיים שנסעו עם בוב וחלקם הסתכלו עליו בסקרנות. האנשים נראו כאילו הם פשוט חיים את החיים שלהם, מטיילים עם חברים או הולכים לקניות.
"וואו." בוב לא יכל שלא להתפעל בקול רם. "לא הייתי מתאר לעצמי שמקום כזה קיים."
"די יפה, נכון?" עלמה ענתה לו בחיוך. "זאת המושבה החדשה. ברוך הבא."
"אתם בניתם את כל המקום הזה?"
"אה, לא בדיוק." היא ענתה. "העולם הישן היה קיים כבר הרבה זמן. מספר-אחת פשוט הקימה את המושבה כאן."
"את מתכוונת, המערה הזו כבר הייתה קיימת, אתם רק התיישבתם כאן?"
"כן. היי, תגידי, ארטמיס," היא הרימה את קולה. "מתי בנו את העולם הישן?"
ארטמיס התקרבה אליהם עם האופנוע שלה, וכאילו התלבטה אם לענות לפני שהיא דיברה. "מזמן." היא אמרה בפשטות. "הוא היה נטוש כבר... כבר הרבה, הרבה מאוד שנים כשגילו אותו בפעם הראשונה."
"אז זה אומר שזו לא הייתה הפעם הראשונה שגילו אותו." בוב אמר.
"אתה יודע למה התכוונתי!"
הם עברו בכיכר באיזור שנראה די מרכזי. בצד אחד בוב הופתע לראות מה שנראה כמו גינה קטנה שאפילו היה נטוע בה עץ. בצד השני עמד מגדל גבוה שעליו היו מותקנים שעונים מכל הצדדים. זה הזכיר לו לבדוק... נראה שעברו בערך חמש עשרה שעות מאז שהם יצאו. כמעט יום שלם. בעצם לא היה לו מושג איפה הם היו, ביחס לעולם שלמעלה.
הן האטו לעצירה ליד מגדל השעון.
"טוב, אני לא יודעת מה איתך, אבל אני מתה מעייפות." עלמה אמרה. "לאן אנחנו נוסעות?"
"ניקח אותו למספר-אחת." ארטמיס ענתה.
"אל תטרחו. היא עוד לא חזרה." מישהו שנשען על הדלת של המגדל, שכנראה יכל לשמוע את השיחה, ענה בכל רם. בוב שם לב שגם הוא נושא איתו את אותו נשק שהיה לארטמיס. "ברוכות השבות, דרך אגב."
"היי!" עלמה אמרה לו בחזרה עם חיוך. "אתה לא תאמין מה מצאנו - הפטרול שלנו עבר בעיר שמתחת ל-"
"אחר כך," ארטמיס אמרה, ומשכה את תשומת ליבה של עלמה בחזרה אליה. היא פנתה אל האיש שליד המגדל. "מתי היא יצאה בכלל? ומתי היא תחזור?"
הוא משך בכתפיו בתגובה. ארטמיס נאנחה. "טוב, נטפל בזה אחר כך. בואי כבר עכשיו נבדוק אם הקופסה הזו שלו הגיעה לנשקייה."
"אני מעריך את זה," בוב אמר, וניסה להשמע אסיר תודה. הם חזרו לנסוע.
הנסיעה בתוך העיר הייתה הרבה יותר איטית מהנסיעה בדרך אליה. זאת הייתה הקלה גדולה. במקום הזה גם הייתה אווירה הרבה יותר חמימה מהמנהרות החשוכות שהם נסעו בהם.
"איזה מספר אתן?" הוא שאל.
"סליחה?"
"המנהיגה שלכן היא מספר-אחת, נכון? אז איזה מספר אתן?"
"... זה לא עובד ככה." ארטמיס אמרה ונשמעה מיואשת.
"היי, למה אין לנו מספרים, בעצם?" עלמה השיבה.
"כי ככה! למה שזה יעבוד ככה? מספר-אחת זה פשוט התואר שלה, כי היא הקימה את המושבה. זה יהיה מגוחך לתת לכולנו מספר. יש לנו שמות."
"טוב, סליחה ששאלתי." בוב אמר.
ארטמיס נאנחה, ואז הוסיפה בשקט, "... זה בסדר."
סוף סוף הם הגיעו ליעד שלהם וחנו מול בניין ריבועי גדול חצוב בצלע המערה. עלמה הובילה את הדרך פנימה וארטמיס אחזה חזק במפרק היד של בוב בעוד היא ליוותה אותו מאחורה. הוא ניחש שזה כדי שהוא לא יברח. לא שהיה לו מושג לאן אפשר לברוח מכאן. היא נתנה לו לסחוב את התיק שלו על הגב.
בפנים, בן אדם ישב מאחורי דלפק וקרא מה שנראה כמו עיתון.
"היי פלינטלוק!" עלמה קראה בקול ונשענה קדימה על הדלפק.
"הממ." הוא אמר בתגובה והרים את עיניו מהעיתון. "חזרתן. מי הברנש?"
"היי," בוב אמר. "אני-"
"-לא ברור," ארטמיס ענתה במקומו. "אנחנו עדיין מנסות לברר. אתה-"
"-כן ברור," בוב קטע אותה בחזרה. "אני בוב."
"זה נכון, זה בוב." עלמה אמרה עם הרבה חשיבות עצמית. האיש מאחורי הדלפק הניח את העיתון שלו ונראה לא מרוצה להפליא מהתשובה הזו.
"טוב, שיהיה. איך עבר הפטרול?"
"אל תשאל!" עלמה אמרה. "אתה יודע איפה מצאנו את הבוב הזה? במקום שבורגונזולה מצאה מתחת למכרה-שש-ארבע. כשעברנו שם בהתחלה שמענו רעש, ואנחנו בכלל היינו בהפסקת אוכל - חשבנו שנעשה את הסיבוב הגדול דרך המנהרה הצפונית, אז-"
"-טוב, עזבי, סליחה ששאלתי." האיש העביר את עיניו לארטמיס וחייך בעדינות. "תני לי לנחש. קינאת בשלל שהיא מצאה?"
ארטמיס גלגלה את עיניה והסיטה את מבטה.
"אני יכול לשאול מי זאת בורגונזולה?" בוב אמר. "הזכרתן את השם הזה כבר כמה פעמים."
"אה, זאת האויבת המושבעת של ארטמיס." עלמה אמרה. "גם היא חלק מהמשמר של המושבה."
"... זה בכלל לא רלוונטי." ארטמיס אמרה. "אבל בקשר לזה, פלינטלוק. אנחנו מתעניינים באחת הקופסאות שהיא הביאה לכאן מהמכרה ההוא. אפשר להיכנס למחסן ולבדוק אם היא שם?"
"אתן יודעות שלא." האיש מאחורי הדלפק נשען אחורה. "אין לכן אישור להיכנס לשם. בטח כשמספר-אחת לא כאן. עכשיו, אם בורגונזולה הייתה כאן..."
"... אולי נקרא לבורגונזולה!" עלמה אמרה.
"לא!" ארטמיס קראה בקול. "זה הדבר האחרון שאנחנו הולכים לעשות. אל תהיה מטומטם, פלינטלוק, זה לא שאנחנו הולכות לקחת משהו. רק להסתכל."
"אני לא יודע בקשר לזה." הוא משך בכתפיו בחיוך מסופק. "אני לא יודע אם מספר-אחת הייתה מאשרת את זה."
"ברור שהיא הייתה מאשרת את זה!"
"... כנראה, אבל כללים הם כללים. כמו שאמרתי, אם תדברו עם אחד מהקפטנים, כמו בורגונזולה, אז-"
"אתה אומר את זה רק כדי לעצבן אותי."
"אז שאני אבין," בוב אמר. "כן יש פה היררכיה? והאויבת המושבעת שלך היא בדרגה יותר גבוהה מכן."
"זה נכון." עלמה אמרה.
"אז זה כן כמו מספרים, באופן מסוים. ואפשר להגיד שהמספר שלה קרוב יותר למספר-אחת מהמספר שלכן."
"... זה נכון!" עלמה אמרה. "תקשיבי, ארטמיס, אולי כן ניתן לעצמנו מספרים, ו-"
"די עם המספרים!" ארטמיס התפרצה.
"על מה לעזאזל אתם מדברים?" אמר האיש מאחורי הדלפק.
"עזוב," ארטמיס פנתה אליו בחזרה. "איפה היא בכלל? מספר-אחת, אני מתכוונת. ומתי היא חוזרת?"
"סתם בסידורים שוב. היא לא אמרה לנו מתי היא חוזרת, אבל אני מניח שלא עוד הרבה זמן."
"טוב, נו. ככה זה תמיד איתה."
"כן. ואם כבר מדברים על זה, אני מניח שאתן כאן כדי להפקיד מחדש את הנשקים שלכן?"
בחוסר רצון, ארטמיס הורידה את רובה-הקשת שלה והניחה אותו על הדלפק. עלמה הראתה את הידיים הריקות שלה.
"ומה איתך, מר ברנש?" האיש פנה אל בוב. "יש עליך משהו?"
"אני נראה כאילו יש עלי נשק?"
"רגע, בוב, יש לך את מטה-ההלם ההוא בתיק שלך!" עלמה אמרה.
בוב וארטמיס שניהם הכו בפנים שלהם בתסכול.
"... נו, יפה מאוד." פלינטלוק אמר וחייך. "הנה מישהי אחת שיודעת לעשות את העבודה שלה. תביא אותו."
וזה מה שבוב עשה. הוא שלף אותו מהתיק שלו והניח אותו על הדלפק. פלינטלוק, בינתיים, התחיל לדפדף במחברת עבה שהייתה לפניו.
"גם אם אסור לנו להיכנס לשם ולבדוק בעצמנו," בוב אמר. "אתה יכול לפחות להגיד לנו מה היה בקופסאות האלה שבורגונזולה הביאה? אני מניח שזה רשום לך איפשהו."
"אני מניח שאתה צודק." הוא השיב, והביט מעלה אל ארטמיס שעמדה מאחורי בוב, כאילו כדי לקבל את האישור שלה. היא הנהנה. הוא חזר לדפדף במחברת, עכשיו בכיוון השני.
"הגיעו לכאן שתי קופסאות עם ציוד כרייה, אחת חתומה ואחת לא."
"... זה לא טוב. ממש ראיתם את ציוד הכרייה בשתיהן?"
"ברור שלא ראינו מה יש בטוח הקופסה החתומה, גאון, אבל כן בדקנו את השנייה."
"אתה אומר לי שלא פתחתם את הקופסה כדי לבדוק מה יש בה?"
"למה שנעשה את זה?"
"כדי - כמו שאמרתי - לבדוק מה יש בה!"
"אבל אנחנו יודעים שיש בה ציוד כרייה! אני חושב ש- כן, זה מסומן לי פה. היה עליה את המדבקה השחורה. היופי בקופסאות חתומות זה שאתה משאיר אותן חתומות, ואז אתה תמיד יודע מה יש בהן ואי אפשר להתבלבל."
"תתפלא כמה זה לא נכון." בוב אמר.
"... אני עכשיו תוהה איך זה לא נכון," ארטמיס אמרה בשקט בזמן שפלינטלוק חזר לדפדף במחברת שלו.
"אפשר להחליף את המדבקות."
"... אה. זה כל כך פשוט." נראה שהיא באמת התרשמה מהתשובה הזו. בוב הבין אותה - גם הוא התרשם כשהוא שמע על זה בפעם הראשונה.
פלינטלוק כחכח בגרונו. "בקיצור - כן, עכשיו אני רואה. נראה שמישהו לקח את הקופסה הזאת שלכם כבר."
"לא!" בוב נשען קדימה על הדלפק.
"תירגע, ברנש. אני חושב ש- אה, לא, בעצם, היו לנו שתי קופסאות חתומות במלאי, ותאריך הקבלה של... המממ, כן."
"מה כן?" ארטמיס שאלה בחוסר סבלנות. עלמה בינתיים שיחקה עם פנס-ההלם שהיה מונח על הדלפק.
"תירגעי גם את. יכול להיות שהקופסה שלכם כאן, יכול להיות שלא. היו לנו שתיים - זו שבורגונזולה הביאה, ועוד אחת שקיבלנו מהספקית. אחת מהן נלקחה... על ידי מספר-אחת בעצמה לפני שהיא יצאה. מי היה מאמין."
"טוב. זה עושה את זה פשוט יותר." ארטמיס אמרה. "נשאל אותה כשהיא תחזור. ונשאל אותה בקשר למה נעשה איתך, בוב. ונשאל אותה בקשר ללקבל רשות להיכנס למחסן של הנשקייה, ונשאל אותה בקשר ללהחליף את הפקיד שעובד כאן."
"נשמע שיש לכן הרבה שאלות לשאול." פלינטלוק אמר וחזר והפנה את מבטו לנשקים שעמדו על הדלפק. "תני לי את זה." הוא חטף את הפנס מהיד של עלמה.
"נקווה שיהיו לה הרבה תשובות לענות." בוב אמר וסגר את התיק שלו.