זה באמת היה רעיון דפוק. בוב הצטער שהוא הבין את זה רק עכשיו.
הוא ניסה לשמור על דממה מוחלטת כשהוא הוריד את המכסה מאחת מקופסאות האוכל המשומר שהוא שמר איתו. רוב הזמן היה שקט מוחלט, וכל רעש קטן שהוא השמיע הדהד ברחבי המערה. בזהירות, הוא הניח את המכסה לצידו. הוא ישב על קופסה שעמדה לצד החלון בחדר שאליו התחברה המנהרה והשקיף החוצה. הוא עשה את זה כבר במשך... די הרבה זמן. כמה זמן? הוא הסתכל על השעון שהוא ענד על היד ואימץ את עיניו. זה היה השעון המגנטי של קורין - הוא נתן לו אותו קצת לפני שהם הקריסו את המנהרה מחדש - אבל באותו רגע, בוב לא חשב כמה קשה יהיה לקרוא אותו בחושך המוחלט. טוב, הוא לא היה מוחלט לגמרי, וזו הסיבה היחידה שבוב הצליח בכלל לראות משהו. אחרי שהוא בילה פה מספיק זמן העיניים שלו התרגלו לאור החלש מאוד שהגיע מאבנים נוצצות שהיו מפוזרות על קירות המערה. זה היה בערך מספיק כדי להשתכנע שהוא יכול לראות את התוואי של הרחוב מחוץ לחלון, ובערך מספיק כדי לדעת שעכשיו השעה היא בערך ארבע-ימין.
כמובן שהיה לו את השעון, אבל חוץ מזה הוא איבד את תחושת הזמן לגמרי. הוא לא היה בטוח אם הוא היה אמור להיות עייף או רעב או משהו אחר, אז הוא פשוט ישן ואכל כל פעם שהשעמום נהיה בלתי נסבל. לונדון לא הייתה מוכנה להשאיר אותו כאן יותר מעשר יממות מגנטיות, וכל יממה הוא נתן להם אות חיים כשהוא משך כבל שהם העבירו דרך המנהרה לפני שהם הקריסו אותה שוב. בינתיים עברו... שלוש יממות, אולי? הוא לא היה בטוח. הוא לקח ביס מתוסכל מהאוכל שלו. זאת כנראה ארוחת צהריים מוקדמת.
האמונה שלו בתוכנית הזו התחילה להתערער כבר בהתחלה, כשהם התלבטו מה לעשות עם האורות החשמליים. לדעתו של בוב, הדבר הנכון לעשות היה לחקות כמה שאפשר את מה שקרה בפעם הראשונה שהכורים הגיעו לכאן, שזה לעשות רעש, להדליק את האור, לחסום את המעבר, להשאיר את האור דלוק עוד קצת ואז לכבות אותו. ככה אפשר יהיה למשוך אנשים שרוצים להתגנב לכאן בלי שיראו אותם. מצד שני, כשהאור היה מכובה, בוב לא היה בטוח איך מישהו שהולך במערה הזו יבין בכלל שיש בבניין הזה משהו מעניין. נראה שככה או ככה אין לזה פתרון טוב. בסוף הם החליטו לכבות את האור אחרי יממה אחת, ובוב החליט לקחת את אחת הקופסאות שהם הביאו לכאן - קופסה חצי מלאה בבגדים משומשים - ולדחוף אותה במורד המדרגות שהובילו מטה מהמבנה הזה אל הרחוב שלמטה. זה, בתקווה, ימשוך את תשומת הלב של אנשים שסתם תועים שם בחוץ גם אם הם לא שמו לב לרעש או לאור.
מי שהאנשים האלה לא יהיו. אם הם קיימים בכלל. ככל שהזמן עבר, בוב התחיל להטיל יותר ויותר ספק בעצם קיומם, למרות שלא היה לו הסבר אחר להעלמות הקופסאות שהיו כאן בפעם הראשונה. מה זה המקום הזה, בכלל? זה לא חלק מהריבונות. לפחות, הוא יהיה מאוד מופתע אם כן. נראה שרשות האכיפה מאוד לא רצתה שהפועלים במכרה יחקרו, או אפילו ידעו על קיומו של המקום הזה. הוא לא שמע משהו על עיר תת-קרקעית בזמן ההתלמדות שלו במפקדה, וגם לא מהשיחות שלו במשרדים, אבל מצד שני בשני המצבים האלה אנשים במודע הסתירו ממנו מידע. הוא תהה אם אנשים יכולים בכלל לחיות במקום כזה חשוך. אולי אם מבלים פה מספיק זמן, מתרגלים לחושך מספיק כדי שזו לא תהיה בעיה? הוא הטיל בזה ספק. חוץ מזה, אם המקום הזה לא שייך לריבונות, איך מגיע לפה אוכל בכלל? לפי מה שהיה ידוע לו, כל הטריטוריות, גם אלה שלא שייכות לריבונות, הם אזורי שטח מעל הקרקע, אחרת איך אפשר לצייר את כולן באותה מפה? למעשה כשחושבים על זה, איך בכלל מציירים מפה של איזור תת קרקעי?
הוא נאנח ונשען על הקיר שלצד החלון. הוא קיווה שהוא ימצא משהו מעניין יותר לחשוב עליו.
בינתיים, כל מה שנותר זה לחכות.
רעש. בוב הסתכל בשעון שלו. אחת עשרה... זה אחת עשרה, נכון? אחת עשרה-ימין. כנראה.
זה לא היה מפתיע כל כך לשמוע רעש, אבל זה כן העיר אותו מאיזה חלום בהקיץ. מדי פעם הדהד פה משהו במרחק או התגלגלה איזה אבן, אבל הרעש הזה... הוא עדיין נמשך, משום מה.
ואז הגיע האור. מחוץ לחלון, איפשהו מעבר לפניה ברחוב, האיר אור חלש. בוב מיד תפס בפנס-ההלם שהוא שמר לידו והתכופף מתחת לחלון. מה הוא אמור לעשות עכשיו?! באמת הגיע לפה מישהו? למרות שזו הסיבה שהוא היה כאן, הוא לא ציפה לזה בכלל! האור, שחדר מבעד לחלון, פתאום נכבה, ואחריו הרעש דמם, אבל המערה לא הייתה שקטה לגמרי. בוב שמע משהו שנשמע כמו צעדים.
בשקט, הוא ירד מהקופסה שהוא ישב עליה והתחיל לזחול לכיוון היציאה שהובילה לרחוב. הוא עשה את זה לאט-לאט כדי לא להשמיע אף רעש. כשהוא עצר והתרכז, הוא יכל לשמוע קולות איפשהו מבחוץ, מהדהדים במערה.
"... אל תגעי!"
"...למה...?"
"...אל תעשי משהו מטומטם..."
אלה היו שתי נשים, אבל היה קשה להבין מה בדיוק הן אומרות. הוא התקדם בזחילה לכיוון היציאה וגרם המדרגות שהוביל מטה לכיוון הרחוב.
טוב... הוא לא יכל לראות כלום. הוא יכל להבחין בתוכן של הקופסה שהוא דחף במורד המדרגות מפוזר על הרחוב מולו, והוא חשב שהוא ראה משהו זז, אבל הוא לא ידע בוודאות.
כדאי להדליק את הפנס שלו? הוא חייב אם הוא רוצה לראות את הגנבות האלה, מי שהן לא יהיו! מצד שני, אם הוא לא זהיר, יכול להיות שהן יברחו ברגע שהן יראו את האור שלו ולא יהיה לו זמן להבין מי הן. אבל מה עוד הוא יכול לעשות? אולי הוא צריך להתקרב...?
"... אני אומרת לך, ארטמיס! זה בדיוק המקום שבו בורגונזולה מצאה את הקופסאות האלה!"
"זה מסביר את הקופסה הזו, אבל זה גם אומר שאת צריכה להנמיך את הקול שלך."
"... אה! את חושבת שהפועלים במכרה חזרו לכאן?"
"מה? לא. זה פשוט אומר שבורגונזולה השאירה מאחור חלק מהשלל ולא דיווחה על זה. להפתעתו של אף אחד."
"אה. כן, זה יותר הגיוני..."
בוב לקח צעד אחד במורד המדרגות, ואז עוד צעד. הוא היה קצת יותר רועש משהוא ציפה. שני הקולות השתתקו והוא קיווה שזה לא בגללו. בזהירות, הוא כיוון את הפנס שלו קדימה. הוא מספיק קרוב עכשיו. הוא ידליק אותו, ואז מיד יגיד בקול רם-
"ידיים למעלה. עצור איפה שאתה."
אור בהיר סינוור את עיניו, ובוב, יותר מתוך בלבול מאשר צייתנות, הרים את ידיו ושמט את הפנס שלו על הקרקע. הוא התגלגל במורד המדרגות.
"מי אתה, לעזאזל?" שאל איזשהו קול מלפניו, אבל היה יותר מדי מסנוור כדי להבין מי. הוא מצמץ כמה פעמים והסיט את המבט שלו כדי להרגיע את העיניים שלו.
"שאלתי, מי-"
"-תראי, ארטמיס, יש לו קסדה! זה בטח אחד הפועלים." הקול השני הגיע ממש לידו. לאט לאט הסצנה התבהרה. ישר מולו, על הרחוב, עמדה אישה ממושקפת שהחזיקה פנס מתחת לאחת הזרועות וכיוונה אליו משהו שנראה כמו נשק שהוא לא בדיוק הבין. היא החזיקה אותו כמו רובה, אבל מעליו היה מותקן סוג של מיתר מתוח לאחור מאחורי משהו... משהו שנראה חד. ממש לידו עמדה אישה שנייה, מחוייכת, עם שיער קצר, שהחזיקה בפנס שלו ושיחקה איתו בידיים שלה.
"... היי," הוא אמר בשקט.
"היי!" האישה שלידו ענתה.
"זה לא זמן להיכרויות!" האישה עם הנשק קראה. "עלמה, הוא נראה לך מסוכן?"
"לא במיוחד." האישה שלידו אמרה.
בוב הטה את ראשו לכיוונה. "אולי כדאי שתיזהרי עם הפנס הזה... הקצה השני הוא מטה-הלם."
"אה, תודה!" היא הביטה בפנס. מיד אחרי זה בוב הבין שזה לא ברור מאליו בכלל שהיא יודעת מה זה מטה-הלם.
"על מה אתם מדברים שם? אתה, שב. ותשאיר את הידיים למעלה." האישה במשקפיים התקרבה אליהם באיטיות. בוב התיישב על אחת המדרגות, והאישה שלידו רכנה לצידו.
"יפה. עכשיו, אתה מוכן להגיד לנו מי אתה לעזאזל ומה אתה עושה פה?"
"אני יכול לשאול את אותו הדבר." בוב ענה. "את יכולה להעיף את הפנס הזה מהעיניים שלי? אני בקושי יכול לראות משהו ככה."
"... אה. סליחה." האישה במשקפיים אמרה, ונראתה קצת נבוכה כשהיא ניסתה להזיז את הפנס בלי להסיט את הנשק ממנו.
"אז מה," שאלה האישה שלידו. "אתה אחד הפועלים כאן, אה? וואו, פישלנו בגדול אם ראית אותנו... כנראה נצטרך להרוג אותך."
"רגע, לא! אני לא פועל במכרה, ובטח שאין שום סיבה להרוג אותי!"
"אה, אתה לא?"
"אל תהי טיפשה, עלמה. תראי את הקסדה שלו."
"... אה. את צודקת."
עלמה הרימה את הקסדה מעל ראשו והביטה בה מקרוב. ארטמיס, בינתיים, הניחה את הפנס על הקרקע ונעמדה ישר מול בוב, הנשק שלה עדיין מכוון ישר עליו. הבעת הפנים שלה הייתה מתוחה.
"אתה כאן לבד?"
"כן. ואני לא פועל. אני-"
"הגעת לפה דרך המנהרה שנחפרה מהמכרה הקרוב?"
"כן, אבל-"
"תראי, ארטמיס!" עלמה הראתה לה את הקסדה. "הסמל הזה- הריבונות!"
ארטמיס רכנה קדימה כדי לבחון אותו מקרוב. בוב נאנח בתסכול. "תקשיבו, אני לא יודע מי אתן, אבל אני יכול להבטיח לכן שאני לא עובד בשביל הריבונות באף צורה. אה, זה לפחות בהנחה שאתן פועלות נגד הריבונות. אתן אנטי-אכיפה?"
ארטמיס נעצה בו מבט מעוצבן, ואז פנתה אל השותפה שלה. "תקשיבי, עלמה, אני לא מבינה מה הולך עם הבחור הזה. הסמל שהראית לי זה אולי הציור הכי גרוע של כתר שאי פעם ראיתי."
"הצביעה קצת יוצאת מהקווים, אבל אני בטוחה שמי שצייר אותו עשה את הכי טוב שלו."
"אם זה נכון, זה טרגי. מה אתה עושה פה, אם אתה לא פועל?"
"אני שאלתי שאלה קודם. אתן אנטי-אכיפה?"
"הוא צודק, ארטמיס. לדעתי זה מנומס יותר לענות לשאלה שלו קודם."
"מנומס- עלמה, אני מכוונת עליו רובה-קשת, אני חושבת שכללי הנימוס מזמן לא רלוונטים כאן! אנחנו הולכות להרוג אותו ממילא. כנראה."
"אה. נכון."
"רגע, לא נכון!" בוב אמר. "אבל, לשאלתך, אני נעזרתי בפועלים כדי להגיע לכאן, אבל אני לא אחד מהם. אני גם לא עובד בשביל הריבונות, למרות שהתחזתי למישהו שכן כדי להגיע לכאן."
ארטמיס הטתה את הראש שלה. היא נראתה לא מרוצה. עלמה, בינתיים, הושיטה יד מאחורי בוב, ואחזה בגלימה שלו. "אתה אפילו לובש גלימה..."
"כן. זה היה עוד נסיון די עלוב להתחזות לנציג של הריבונות."
"כן, זה ברור. אפילו אני יודעת שהיא בצבע הלא נכון." עלמה עזבה אותה ואז פנתה להביט בפנס-ההלם שוב.
ארטמיס איבדה סבלנות. "טוב, נניח שאני מאמינה לך. מה אתה עושה פה ובשביל מי אתה עובד?"
"אני כאן כי אני מאמין שיכול להיות שבטעות לקחתן קופסה שהפועלים השאירו כאן. קופסה חמש-אחת-עשר-חמש-שש-ארבע."
"אה, לא לקחנו אף קופסה בטעות. גנבנו אותן." עלמה אמרה, וארטמיס חבטה בפנים שלה עם היד שלה.
"... טוב, בסדר. בכל זאת אני מחפש אותה. אתן יודעות על זה משהו?"
הן הביטו אחת בשניה ומשכו בכתפיהן.
"לא הייתי זוכרת את המספר בכל מקרה." ארטמיס אמרה.
"אפשר לשאול את בורגונזולה!" ארטמיס נדרכה כשעלמה הזכירה את השם הזה. "או את מספר-אחת! כשהיא תחזור למושבה, לפחות."
"עלמה, אנחנו לא הולכות לעזור לו. למה אתה מחפש את הקופסה הזו? ואני אשאל שוב, עם מי אתה עובד?"
"עם אף אחד. ובקשר לקופסה, אני לא יכול לספר."
"תשובה גרועה. כל אחד עובד עם מישהו."
"כן? אז עם מי אתן עובדות?"
"... אנחנו לא הולכות לענות על זה."
"למה לא? אתן בטח לא עובדות עם הריבונות, נכון? אני בעצמי עבדתי פעם עם האנטי-אכיפה, אם זה מרגיע אתכן! אני לא יודע לאיזה ברית אתן שייכות, אבל אני לא שופט."
"... אז אתה פעיל אנטי-אכיפה."
"לא."
ארטמיס נראתה עצבנית. "בסדר. מאיזה טריטוריה אתה?"
"שש, אבל-"
"אז ריבונות! אם היית מהט"מ, אז-"
"-אתן מהט"מ?"
"לא, אבל-"
"אז אם אתן לא מהריבונות, ולא מהט"מ, ולא מהאנטי-אכיפה, עם מי אתן עובדות?"
"אני יכולה לשאול את אותה השאלה!"
"... אוטונומיה?" עלמה שאלה בשקט.
"עלמה, האם מתישהו במהלך החיים הנצחיים שלך מישהו מהאוטונומיה עשה משהו רלוונטי?"
"... לא."
היו כמה רגעים של שקט. אותו שקט מוחלט שבוב התרגל אליו. בוב לא היה בטוח מה להגיד, ונראה שגם לשתי הנשים שמולו לא היה. הוא בלבל אותן כמו שהן בלבלו אותו. הוא יכל לראות את ארטמיס מתאמצת לחשוב על מה לעשות עכשיו, והאצבע שלה רקדה על ההדק של הנשק שלה.
"... תקשיבו. הנשק הזה. הוא נראה כמו אקדח. אתן מכירות אקדחים?"
הן הביטו אחת בשניה, ואז בחזרה אליו. "כן!" עלמה אמרה בהחלטיות.
בוב הרגיש בנוח להוריד את הידיים שלו, שהוא החזיק למעלה עד עכשיו. הן התחילו להתעייף. ארטמיס לא הגיבה, אז הוא הניח שזה בסדר. "אתן יודעות איך משיגים אקדחים?"
ארטמיס נראתה מבולבלת פי מאה עכשיו. "... מה? אתה יודע איפה אנחנו נמצאים?"
"... אה, לא."
"אז למה אתה שואל את השאלה הזו בכלל?"
"אני ניסיתי להבין אם אתן מכירות מישהי בשם 'הספקית'."
"אה, בטח שכן!" עלמה אמרה.
"טוב, אז אני לא עובד בשבילה, אבל הסיבה שאני מחפש את הקופסה ההיא- זה קשור לעבודה שלה. באיזשהו אופן."
"... המממ." ארטמיס הנמיכה את הנשק שלה.
"אני חושבת," עלמה אמרה בשקט. "שאולי נצטרך לשאול את מספר-אחת בקשר לזה."
"את כנראה צודקת." ארטמיס אמרה. "הגעת לפה מהמכרה, נכון?"
"כן. כבר דיברנו על זה."
"אז יש פועלים שיודעים שאתה כאן."
"כן. את מודאגת שהם יגלו שאתן נמצאות כאן?"
"כן."
הטון של בוב נהיה החלטי. "אם אתן מוכנות לעזור לי - לעזור לי לחפש את הקופסה ההיא ולהביא אותי למקום בטוח - אני אדאג שהפועלים שהביאו אותי לכאן לא יחפשו אותי. אני אכתוב להם פתק, אני אמצא איזה תירוץ שמסביר למה נעלמתי ולמה אסור להם לחפש אותי."
"נשמע טוב!" עלמה אמרה בתהלהבות. "תחזור איתנו למושבה! וואו, זה הרבה יותר מעניין מסתם למצוא כאן קופסאות. בורגונזולה תקנא בך, אה?" היא חייכה חיוך רחב.
"... כן." ארטמיס אמרה בקרירות. "תקשיבי, אני עדיין חוששת שזו תוכנית מוזרה מאוד של רשות האכיפה לחשוף אותנו."
"... את עדיין חושבת שצריך להרוג אותו?"
"אם תהרגו אותי," בוב אמר מהר. "הפועלים שהביאו אותי לכאן יחפשו אותי בעוד כמה ימים. הסיבה היחידה שאתן שומרות על חשאיות במקום הזה, מה שהוא לא יהיה, זה שרשות האכיפה אוסרת על הפועלים לחקור אותו. אל תתנו להם סיבה לשבור את האיסור הזה."
עוד רגע של שתיקה. נראה שארטמיס חשבה על מה שהוא אמר ברצינות.
עלמה הפרה את השתיקה. "תגיד, איך קוראים לך?"
בוב חשב קצת, ואז הגיע למסקנה שממש אין לו כח לנהל עוד זהות בדויה. "בוב."
"היי בוב! אני עלמה. וזאת ארטמיס."
"היי עלמה. וארטמיס."
"אני מאוד מקווה שאתה אומר לנו את האמת," היא המשיכה. "אחרת אני אהיה מאוד מבואסת."
הוא יכל לראות שהיא התכוונה לזה בכנות מלאה. "אני מבטיח לך שאני לא שיקרתי."
"אני מקווה שאתה שומר על הבטחות."
"טוב," ארטמיס נאנחה. "הוא יבוא איתנו למושבה. אבל הוא נוסע איתך באולטרה-אופנוע, עלמה."
"אולטרה-אופנוע...?" בוב שאל בהפתעה.
"יש!" עלמה קראה, והושיטה לו את היד כדי לעזור לו לעמוד.
"אתה תצטרך," ארטמיס אמרה, וחגרה את הנשק שלה לחגורה שלה. "לספר לנו מה יש בקופסה הזו."
"זו קופסה של ציוד כרייה, אבל במקום ציוד כרייה יש בה מצרכים רגילים למכולת שמיועדים לעיירה כלשהי."
"למה שתרצה מצרכים למכולת?" עלמה תהתה בקול רם. "בעצם, את זוכרת אם בורגונזולה מצאה קופסה עם מצרכים, ארטמיס?"
"אני משתדלת לא להקשיב למה שיש לה לאמר. לך לכתוב את הפתק שלך, בוב."
"בסדר. התיק שלי נמצא למעלה, יש שם פנקס ועפרון שהם השאירו לי." הוא אמר והצביע אל המבנה שממנו הוא הגיע. הוא יכתוב ללונדון שהמשימה שלו הצליחה, הוא מצא את מי שגנב את הקופסה, ושרשות האכיפה תשא בתוצאות של חוסר המקצועיות שלהם. הוא יצטרך להדגיש שאסור להם לספר לאף אחד על מה שקרה פה. אולי הוא יגיד שהוא יצא דרך מנהרה שהובילה לאחד הפירים האחרים. זה נשמע כמו רעיון טוב.
ארטמיס סימנה לעלמה להישאר במקום ובאה ללוות את בוב בדרכו חזרה למעלה.
"דרך אגב," בוב אמר. "מה זה המקום הזה בכלל?"
"אני לא מבינה איך אתה עבדת עם הספקית ואתה לא יודע." ארטמיס אמרה בקרירות.
"העולם הישן." עלמה אמרה מאחוריו, והקול שלה הדהד במערה בעוד בוב טיפס למעלה במדרגות.