המנהרה הייתה פנויה מספיק כדי לאפשר להם לעבור, אבל לא הרבה יותר מזה. הם התקדמו עד נקודה שבה בוב היה חייב לרדת על הברכיים כדי לעבור, ומשם הוא המשיך בחצי-זחילה. הגלימה לא עשתה את זה קל יותר. הוא החזיק את פנס-ההלם מולו והאיר את הדרך קדימה כמה שהוא יכל. בשלב מסויים, לונדון, שזחלה לפניו, נעצרה במעבר צר במיוחד. הוא ראה אותה מתקשה לעבור, אבל אחרי זמן מה, ועם קצת מאמץ, היא הצליחה לדחוף את עצמה קדימה לחלל רחב יותר. בוב עקב אחריה בזהירות. המנהרה נפתחה לאיזור מרווח במיוחד.
בוב נעמד בחזרה על רגליו. מיד הוא שם לב לרצפה. כן, זו הייתה רצפה, ולא סתם חתיכת סלע; הוא האיר סביבו עם הפנס וראה שהם עמדו על רצפת אבן אפורה שטוחה. וזו לא הייתה רק הרצפה - זו לא הייתה סתם מערה, זה היה חדר. הקירות והתקרה גם הם היו עשויים מאבן אפורה שטוחה.
"הגענו." לונדון הודיעה בקול וטפחה על המכנסיים שלה כדי להיפטר מאבק. קורין נכנס מאחוריו, ועכשיו כל ארבעתם עמדו בתוך החדר.
חדר...? למה יש פה חדר? זה לא היה נראה כמו חלק מהמכרה, כמו חדר האוכל נניח. כמו מה הוא כן היה נראה?
הגודל היה דומה לגודל של הסלון שלו, להערכתו. בשני צדדים שונים של החדר היו שני פתחים שנראו כמו מסגרות של דלת - למעשה, באחד מהם באמת הייתה דלת, למרות שהיא הייתה חצי הרוסה ועשויה מאבן. מאחוריו היה הפתח שדרכו הם נכנסו, שנראה לא שייך לחדר הזה בכלל, כאילו הוא נפרץ בטעות דרך הקיר. דרכו עברו כמה כבלים של חשמל לתוך החדר שהיו מחוברים למנורות חשמליות שהיו מותקנות לאורך הקיר. הן היו כבויות עכשיו. בנוסף לאלה, לאורך הקירות היו בליטות ושקעים באבן שכמעט נראו כמו מדפים וארונות, רק שהם עמדו ערומים לגמרי. בצד השני של החדר, ישר מולו - היה חור ריבועי מושלם בקיר. חלון.
"נו, הפקח הופקינס? מה אתה חושב על המקום הזה?"
בוב לא ענה. הוא התקרב בזהירות לחלון והביט החוצה. מיד תפסה אותו תחושה מוזרה של סחרחורת.
בחוץ היה חושך מוחלט. האוויר היה קריר, ואלומת האור של הפנס שלו נעלמה הרחק בעלטה. זו הייתה תחושה של עומק. לאן שהחלון הזה לא השקיף... זה היה מקום גדול. גדול הרבה יותר משהמנהרה הקלאסטרופובית שהובילה אותו לכאן גרמה לו לחשוב. בוב עמד מול החלון בשקט במשך זמן מה וניסה להבין על מה הוא מסתכל.
לאט-לאט, הוא הצליח להבחין במשהו בצד השני - משהו שהאור של הפנס שלו האיר במרחק. זה היה קיר סלע. באיזשהו אופן זה קצת הרגיע אותו לראות שיש צד שני למקום הזה. אבל מה שהוא האיר עליו - לא, זה לא היה סתם סלע - זו הייתה חזית של בניין כלשהו, עם חלונות ומרפסות. בניין... כמו המבנה שהוא עומד בתוכו עכשיו?
"קורין, איפה הקופסאות האלה אמורות להיות?"
"הייתי בטוח שהשארנו אותן כאן, גברתי המנהלת... תני לי לבדוק..."
בוב הרגיש יד של מישהו על הכתף שלו. זו הייתה קארין. "בוא," היא אמרה. "יש מקום טוב יותר להסתכל ממנו החוצה."
היא הובילה אותו דרך המעבר באחד הקירות לחדר שנראה דומה. במרכז שלו היה מה שנראה כמו שולחן מסותת מאבן, ובוב יכל לראות שעל התקרה נצצה איזשהי תבנית מרוצפת באבנים יקרות, אבל קארין הובילה אותו הלאה דרך דלת אחרת לפני שהוא יכל להתעכב עליה. הדלת הובילה אותם לאיזור מגודר קטן שעמד באמצע החשכה האינסופית שסביבם.
זאת הייתה מרפסת. בוב הרגיש מסופק בעצמו כשהוא הצליח להבין את זה.
"אל תאיר ישר קדימה," קארין אמרה. "אתה כמובן לא מבין בזה, אבל כל כך חשוך פה שזה רק יסנוור אותך. תכסה קצת את הפנס או שתכוון אותו הצידה."
וזה מה שבוב עשה. הוא כיוון את הפנס על הרצפה, בזווית קטנה קדימה, וחיכה שהעיניים שלו יתרגלו לחושך. כשהוא התמקד מספיק בנקודה שמולו, הוא הצליח להבחין שוב בחזית הבניינים שמולו. זה לא היה רק בניין אחד - הייתה שורה של בניינים מולם, כאילו חצובים בסלע. מתחתם - במקום שהמרפסת השקיפה עליו - עברה דרך רחבה מרוצפת, שלאורכה שורה של עמודי אבן. הדרך התפתלה והתפצלה בין מבני אבן שונים ומשונים. איפשהו במרחק היה בניין גבוה במיוחד - בוב היה צריך לכוון את הפנס לאיזור שלו כדי להביט בו טוב יותר. זה היה נראה ממש כמו מגדל.
זאת הייתה עיר.
היא בוודאי הייתה קרובה בגודל לעיר-שש-שתיים, אבל היה קשה להעריך בוודאות. בוב הסתכל אחורה ולמעלה, לכיוון המבנה שבתוכו הם הרגע עמדו. הוא היה מובנה בתוך קיר סלע גדול, והקיר נמשך למעלה, התעקל קדימה, והפך לסוג של תקרה, למרות שהיה לבוב קשה להעריך בדיוק כמה היא גבוהה.
לרגע אחד, בוב תהה אם הם באמת נמצאים בחוץ, ועכשיו אמצע הלילה. אבל בניגוד לחושך המוחלט של שמי הלילה, הוא מדי פעם שם לב לנצנוצים בתקרת המערה, במיוחד כשהוא העביר את אלומת הפנס לידם. הוא לא היה בטוח אם העובדה שהם אכן במעמקי האדמה גרמה לו להרגיש טוב יותר או פחות עם כל העניין הזה.
קארין הביטה בו בציפייה, כאילו היא מחכה שהוא יאמר משהו. זה מה שהוא לבסוף עשה.
"אנחנו לא על פני השטח." הוא אמר בהחלטיות. היא הביטה בו במבט עקום.
"אתה בטוח?"
"די בטוח. אבל... זה מקום לא רגיל, בזה אין ספק. עשיתם בחוכמה כשדיווחתם על זה לרשות. חבל שהם לא ניהלו את זה כמו שצריך..."
היא הנהנה בהבנה.
"אני אצטרך כמה רגעים לחשוב על זה." הוא אמר, וקיווה לעשות כך.
קורין ולונדון הופיעו בחדר שלידם. הוא החזיק מנורה, ככה שהיה אפשר לראות אותם גם בלי הפנס. לונדון נראתה לא מרוצה במיוחד.
"שמע, הפקח הופקינס. אני לא יודעת מה להגיד לך."
"על המקום הזה? כן, גברתי המנהלת, זה באמת מקום יוצא דופן. אני שמח שיצא לי לראות אותו, אבל-"
"לא, לא זה! הקופסה שלך, מבין? היא לא כאן. הקופסאות שהשארנו כאן - טוב, הן לא כאן משום מה."
"מה זאת אומרת לא כאן?" קארין ענתה בלהט. "לאן בדיוק הן יכלו להיעלם? אתם בטוחים שחיפשתם טוב מספיק?"
"אין ממש הרבה מקום לחפש," קורין אמר. "השארנו אותן בחדר שאליו המנהרה מתחברת. אני הייתי בין האחרונים שיצאו מכאן לפני שהקרסנו אותה, אני די בטוח שהן עוד היו כאן."
"די בטוח?"
"קארין," לונדון התערבה בקול. "הקופסאות נשארו כאן בוודאות. אני בעצמי התווכחתי עם הסוכנים בטלפון על זה כשהם אמרו לנו להקריס את המנהרה! לקח זמן להכניס אותן לכאן, והיה לוקח זמן להוציא אותן מכאן, והם לא נתנו לנו מספיק זמן בשביל זה. חד משמעית!" הקול שלה הדהד, וזה רק חיזק את תחושת העומק המוזרה של המקום הזה.
"טוב, אבל קופסאות לא סתם נעלמות." בוב אמר בשקט. "משהו קרה להן. אולי הן... נפלו?"
"נפלו?" קורין הסתכל עליו מוזר.
"לא יודע. אולי מהמרפסת הזאת, אל... הרחוב, או מה שזה לא יהיה, שם למטה?"
"רחוב?" קורין הסתכל עליו עוד יותר מוזר.
"אני לא יודע! אולי הייתה רוח תת קרקעית או משהו שהזיזה אותן?"
"הן כן היו יכולות לעבור בפתח הדלת שיוצא מהבניין הזה." לונדון אמרה. "אבל, טוב... קשה להאמין שזה קרה לבד."
"אולי אם היינו רואים רמז להתמוטטות, אז היה אפשר להבין שהן החליקו איכשהו, אבל לא היה משהו כזה." קורין אמר.
"אבל זה בכלל לא הגיוני! הרי משהו קרה להן." קארין אמרה.
בוב הסתובב שוב כלפי חוץ והעיף מבט על עיר האבן שמולו.
"אולי," הוא אמר בזהירות. "מישהו לקח אותן."
אחרי כמה רגעים של שקט, לונדון דיברה. "תסביר."
"אתם חושבים שגרים פה אנשים?" הוא אמר והפנה את הפנס על המבנים שמולם.
"... גרים פה? כלומר, ישנים, ואוכלים, וחיים?"
"זאת הכוונה, כן. המקום הזה נראה קצת דומה לעיר. ערים הם המקומות שבהם גרים רוב האנשים מעל פני השטח. אז חשבתי, אולי..."
"... אתה לא יודע מה זה המקום הזה?" לונדון אמרה.
"לא ממש." בוב הודה.
"איך אפשר לגור פה? כל כך חשוך..." קורין אמר.
"כן, זה באמת נראה לי משונה. אבל, אתם יודעים, אין לי רעיון אחר..."
"מישהו לקח את הקופסאות..." קארין אמרה. "לא ידענו שיש פה אנשים בכלל. המקום הזה כל כך שקט. אולי אנשים מאחד הפירים האחרים...?"
היה עוד רגע של דממה. בוב הבין כמה נכון מה שהיא אמרה על השקט. קשה להאמין שגרים אנשים בבניינים האחרים ברגע זה - הכל היה שקט מדי.
"אף אחד לא ידע שאנחנו כאן." לונדון אמרה בהחלטיות.
"אף אחד מהמכרה," בוב אמר." אבל מישהו... מישהו שנמצא במערה הזאת, נניח, בקלות היה שם לב אליכם."
"היינו די רועשים," קורין הודה.
"וגם, אני מניח שהאורות החשמליים שמותקנים כאן פעלו, נכון?" בוב שאל, וקורין הנהן בתגובה. "המקום הזה כל כך חשוך שבקלות היו שמים לב אליהם."
"למרות," קארין אמרה. "שהם בטח הפסיקו לפעול קצת אחרי שהקרסנו את המנהרה."
לונדון נאנחה בתסכול ורקעה את הרגל שלה על הרצפה. "אכזבה! אנחנו פשוט אכזבה, הפקח הופקינס! אני מבינה שהקופסה הזו שלך חשובה, אבל אנחנו איבדנו אותה! ואני לא יודעת כמה נוכל לעזור לך עכשיו, מבין? אולי אם תתנו לנו אישור לחפש ברחבי המערה הזו, אבל בשביל זה-"
"-האמת, אני לא חושב שיהיה כזה מסובך להבין מה קרה לקופסה." בוב אמר. אולי זה כי המחשבה שהוא באמת איבד אותה הייתה מתסכלת באופן בלתי אפשרי, אבל בוב הצליח לחשוב על המצב באופן צלול להרשים. הוא עשה את כל הדרך הזו לכאן כדי למצוא אותה, הוא פשוט לא היה מוכן לתת למשהו לעצור אותו בשלב הזה.
"פשוט נגרום לזה לקרות שוב."
"סליחה...?" קארין שאלה.
"תרחיבו את המנהרה עוד קצת. תביאו לפה עוד קופסאות. תקריסו את המנהרה שוב. ואז... נחכה, ונראה אם מישהו לוקח אותן."
שלושת האחרים שתקו.
"זה יעבוד, נכון?" בוב אמר. "כלומר, אם מה שקרה להן יכול לקרות שוב, בין אם מישהו לקח אותן או שזו הייתה איזה תופעת טבע, זה יקרה שוב. הפעם מישהו מאיתנו יחכה כאן ויסתתר. אני מוכן לעשות את זה בעצמי אפילו."
"... אדוני הפקח," לונדון אמרה וצעדה לכיוון המרפסת בזהירות. "אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל זה נשמע כמו רעיון דפוק לגמרי."
"אני מבין. מה נשמע לך דפוק בו?"
"אתה רוצה שנשקיע את המאמץ להביא לפה עוד קופסאות... רק כדי להקריס את המנהרה שוב...? ובקשר ללהישאר פה - אתה מבין מה אתה אומר בכלל? להשאיר אדם במערה חסומה זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות."
"אבל אתם תדעו שאני כאן. נחליט על כמות זמן שאנחנו מחכים, ואז תחלצו אותי."
"עדיין! אני ממש, ממש, ממש לא אוהבת את הרעיון הזה, מבין? הקופסה באמת כזו חשובה...?"
"ואיך אפשר להיות בטוח שמה שקרה להן יקרה להן שוב?" קורין שאל.
"אם אלה באמת היו אנשים שלקחו אותה," בוב אמר. "זה אומר שיש מישהו שאיכשהו יכול להגיע לכאן, ואיכשהו שם לב שהשארתם את הקופסאות האלה במבנה הזה.אני חושב שכשלוקחים בחשבון את הרעש ואת האורות, לא קשה למשוך את תשומת הלב של אותו מישהו מסתורי שוב. מה שכן, נצטרך לעשות את זה בזהירות. אם הגנב בא לכאן רק אחרי שהוא שם לב שהאורות נכבו, נצטרך להדליק אותם, ואז לכבות אותם שוב גם אנחנו..."
ככל שהוא חשב על זה יותר, הרעיון נשמע לו יותר ויותר הגיוני.
"אני מצטערת, אדוני הפקח. אני עדיין חושבת שזה רעיון קצת, אה, דפוק."
"כן, אבל תחשבו מה יקרה אם הוא יעבוד?" בוב אמר, וחיוך התפשט על שפתיו. "תארו לעצמכם שגרים כאן אנשים! אם נפגוש אותם, אולי נוכל להבין מה זה המקום הזה!"
שלושת האחרים הביטו בו בהתשאות. קארין הנהנה בשקט.
"וחוץ מזה, אנחנו לא מסכנים שום דבר. אני בטוח שאתם יכולים לחסום את המנהרה בצורה שתקל עליכם לפנות אותה כשתרצו לשחרר אותי. במקרה הכי גרוע, בזבזנו קצת זמן."
לונדון הביטה בו באי-נוחות. "יש לי תחושה לא טובה מכל העסק הזה. מכל המערה הזאת, האמת." אבל למרות חוסר הנוחות, לא נראה שהיא עמדה לסרב.