לונדון הסבירה לבוב שלקח להם בערך שעה למוטט את המנהרה. כדי לפנות אותה הם יצטרכו יומיים. זה היה יכול לקרות מהר יותר אם יותר אנשים היו עובדים על זה, אבל הם הגיעו למסקנה ביחד שכדאי שכמה שפחות אנשים יהיו מעורבים, והיחידים שעבדו במנהרה היו קארין וקורין. לפי מנהלת הפיר זה היה אמור להספיק.
לבוב לא היה הרבה מה לעשות בזמן הזה. הוא קיבל חדר קטן להישאר בו, ובסוף באמת נשאר בו כמעט כל הזמן, חוץ מלצאת לארוחות מדי פעם - הוא העדיף לשמור על פרופיל נמוך, והמבטים החשדניים שאנשים נעצו בו בזמן שהוא הסתובב בחוץ גרמו לו להרגיש לו בנוח. בכל מקרה, הוא לא מיהר לשום מקום. הדרך הכי קלה לצאת מכאן תהיה לקחת טרמפ על המשלוח של החודש הבא, למרות שהוא לא היה בטוח אם הוא יוכל לחזור ככה לעיירה שלו - ואם העיירה שלו זה בכלל המקום הבא שהוא צריך ללכת אליו. אבל ההחלטות האלה יכולות לחכות.
לו"ז השינה והעבודה של הפועלים כאן דרש זמן להתרגל אליו, ולמעשה בוב עדיין לא הבין אותו לגמרי. למרות שטכנית, כל יום ארך ארבעים שעות, זה לא שהפועלים היו צריכים להישאר ערים במשך יותר מעשרים שעות רצוף, כי היו להם משמרות שונות והפסקות ייעודיות באמצע. יממות האור היו הרבה יותר הגיוניות, לדעתו, כי נראה שמשום מה הגוף האנושי רגיל אליהן יותר. כשהוא חשב על זה, בעצם לא היה לו ברור למה שזה יעבוד ככה.
יומיים לא היה מספיק זמן כדי להתרגל לחיים מתחת לאדמה. גם בזמן שהוא בילה במשרדים, למרות שטכנית הוא לא ראה את השמיים עד שהוא ברח, זה תמיד הרגיש כאילו הוא מאוד קרוב לאוויר הפתוח ואם הוא באמת רוצה זו לא בעיה לצאת החוצה. אבל כאן, במכרה - לא היה לו מושג כמה עמוק הוא, (כנראה עמוק מאוד,) והיה משהו לא נוח באוויר התת קרקעי.
למזלו, היומיים עברו מהר. לקראת סוף היום השני, הוא הצטרף לקארין וקורין באיזור המנהרה החסומה - הם היו לקראת סיום.
"תחזיק את זה." קארין הוציאה מכשיר מוזר שהוא לא זיהה מהקופסה ונתנה לו להחזיק אותו. זה מה שהוא עשה. הקופסה הזו, שבאופן אירוני הייתה קופסה-חמש-אחת-עשר-חמש-שש-ארבע של אותו משלוח שאיתו הוא הגיעה, ישבה בקרונית שחנתה ליד הכניסה למנהרה. קארין הוציאה משהו נוסף מעומק הקופסה - את זה בוב זיהה טוב מאוד בתור פצצה, והיא פתחה את האריזה שלה בעדינות.
"זהו, אתה יכול להחזיר אותו. אבל בזהירות!"
הוא הניח את המכשיר חזרה בפנים, ושם לב לדף ניר מקופל שחיכה במקום שממנו קארין הוציאה את הפצצה. הוא שלף אותו ופתח אותו. זה היה תרשים שהראה פצצה, עם תוויות וסימנים ליד חלקים שונים שלה. "מה זה?" הוא שאל.
"כמו מה זה נראה?" היא שאלה בחוסר סבלנות. "תרשים של פצצה. כשמדובר בחפץ כזה מסוכן, חייב להיות הסבר שמראה לך איך להשתמש בה, זה פשוט הגיוני...!"
"אתם באמת צריכים את זה?"
"ברור שלא! אני עבדתי עם כל כך הרבה פצצות כאלה שאני יכולה לנטרל אחת מתוך שינה. ביקשנו מהאנשים במפעל שיפסיקו להוסיף את התרשימים האלה לקופסאות, אבל הם לא מקשיבים לנו. כמו תמיד..." היא מלמלה.
אז זה, בעצם, הסביר איך תלמי הצליח להשתמש בפצצות באופן אפקטיבי. בוב הסתכל על התרשים עוד קצת - הוא יצטרך להשקיע יותר זמן וסבלנות כדי ללמוד אותו באמת - ואז החליט פשוט לתחוב את הנייר המקופל לתיק שלו. מי יודע מתי זה יהיה חשוב?
"טוב, בוא איתי... אני לא משאירה אותך כאן לבד עם שאר הפצצות. כמעט סיימנו."
הם נכנסו לחדר המאובק שבפתח המנהרה - בוב השאיר שם את התיק שלו - ואז המשיכו פנימה. קארין סחבה איתה את הפצצה, ועוד חוט מלופף על אחת הזרועות. בוב סחב איתו מנורה. קורין חיכה להם בקצה של המנהרה, עם מנורה משלו ומכוש; המקום נראה הרבה יותר מרווח מהפעם הקודמת שבוב היה כאן. חלק מהאבנים סביבם זהרו בגוון ירקרק, ומולם כמה עמודי תמיכה חדשים ממתכת עמדו בצורה מוזרה מסביב לסלע גדול.
"הנה אתם." קורין פנה אליהם בחיוך, הביט בשעון היד שלו, ואז פנה לקארין.
"תקשיבי, קארין, נותר רק הסלע הזה, אני חושב, והוא באמת קשה מדי בשביל הכלים הרגילים. בואי נפוצץ את החלק התחתון שלו-" "-ככה?" "אולי יותר ימינה, ככה ש-" "-העמוד הזה יקרוס-" "הנה. אני חושב שככה זה יהיה בסדר."
בוב צפה בהם עובדים בשקט בזמן שהם התקינו את הפצצה מתחת לסלע. הוא לא רצה להפריע להם ופשוט האיר להם את האיזור, אבל הוא כן הרגיש את הצורך לדבר כשקארין התחילה למתוח את החוט שהיא סחבה ביחד איתה.
"... היי. זה כבל טלפון?"
היא הסתכלה עליו כאילו הוא אמר משהו טיפשי במיוחד. "אתה לא רציני, הפקח הופקינס, נכון? זה כבל של פצצה."
"זה נראה כמו כבל של טלפון." הוא ענה בעצבנות שהתאימה לתשובה שלה.
"זה לא דומה לכבל של טלפון בכלל! ככה נראה כבל של פצצה, ו-"
"-איך נראה כבל של טלפון?" קורין שאל.
"ככה." בוב אמר בהחלטיות.
קארין נאנחה. היא לא אמרה כלום ופשוט רכנה מטה וחיברה קצה אחד של הכבל אל הפצצה.
"אז ככה מפוצצים פצצות? עם כבל?"
"זו דרך אחת," קורין אמר. "אפשר עם כבל, ואפשר עם טיימר. אבל הטיימר לא יעבוד כאן כל כך טוב, אתה מבין, בגלל האולטרה-מגנטים - יש שם יותר מדי רכיבים מתכתיים רגישים - אז אין ברירה אלא להשתמש בכבל."
אז תלמי כנראה השתמש בטיימר...? לפחות באספה שבה הוא נכח, הוא לא זכר שהוא ראה כבל. טוב, עכשיו זה כבר לא כל כך שינה.
"רגע, אז יש לי שאלה אחרת, קורין - איך השעון שלך עובד פה, אם הטיימרים של הפצצות מתקלקלים?"
"אה, הוא לא עובד," הוא אמר וחייך במבוכה. "אני מסתכל עליו מתוך הרגל. תראה-" הוא הזיז את היד שלו ליד אחת האבנים שלידם, ובוב ראה את המחוג מתחיל להשתגע. "בגלל זה אנחנו משתמשים בשעונים מגנטיים במקום בשעוני קפיץ, דרך אגב."
"... אין לי מושג מה זה אומר." בוב אמר בכנות.
"הוא אפילו לא יודע מה זה שעון מגנטי..." קארין נאנחה ונעמדה. "טוב, זה צפוי ממישהו שחי על פני השטח. בואו נתחיל לחזור."
והשלושה צעדו בעקבותיה חזרה במנהרה, בעוד היא שלשלה את הכבל מאחוריה.
"אני עדיין אשמח לדעת מה זה שעון מגנטי." בוב אמר כשנראה שהשיחה עומדת לדעוך.
"אתה בטח יודע איך עובד שעון קפיץ רגיל, נכון?"
"אה, לא בדיוק." בוב אמר. "משהו עם גלגלי שיניים?"
"משהו כזה." קורין אמר לפני שקארין יכלה להאנח בדרמטיות שוב. "פשוט יש איזה גלגל שיניים שממשיך להסתובב ומסובב את המחוג ביחד איתו, אבל הקרבה לאולטרה-מגנט יכולה להרוס את המנגנון. שעון מגנטי יודע מה השעה לפי הכיוון של השדה המגנטי. הוא טועה כשאתה ליד מגנט, אבל כשאתה מתרחק מספיק הוא חוזר לפעול כרגיל, אז זה שימושי להסתובב עם אחד כזה כשאתה נתקל בהרבה אולטרה-מגנטים במנהרות."
"... איך זה הגיוני? אם אתה מסובב את הזרוע שלך, עכשיו השדה מצביע לכיוון אחר ביחס לשעון, אבל הוא אמור להצביע על אותה שעה."
"אז, אה, יש משהו שקוראים לו ג'יירוסקופ-"
"-אני לא מאמינה שהוא יצליח להבין מה זה ג'יירוסקופ, קורין." קארין אמרה בסיפוק.
"מה זה ג'יירוסקופ?" בוב שאל.
"אה... את יודעת איך עובד ג'יירוסקופ, קארין?"
"אני- ברור ש- טוב, אתה רואה? כמו שאמרתי לך, הפקח הופקינס המסכן לא מצליח להבין במה מדובר!"
הם חזרו לחדר המאובק שבכניסה למנהרה. לונדון חיכתה להם שם, שלובת ידיים.
"נו, מה קורה, חברים?"
"זה כנראה הסלע האחרון." קורין אמר. "אני חושב שאחרי זה נוכל לעבור שם, למרות שאולי נצטרך עוד קצת עבודה כדי להרחיב את הפתח מספיק לגודל של קופסה."
"נו, יפה." לונדון אמרה, ופנתה לבוב. "עבדנו מהר, אה, אדוני הפקח?"
"מאוד מהר." הוא הנהן.
"וגם סיימנו בדיוק בזמן שתכננו! עוד נצחון לפיר-שתיים."
קארין, בינתיים, חיברה את הכבל למכשיר שהיא הביאה מראש לחדר - זו הייתה פחות או יותר קופסה קטנה עם מתג, וזה הכל. החיבור של הכבל לקופסה היה כמעט זהה לגמרי לחיבור של כבל טלפון, לדעתו של בוב.
"טוב," קארינה אמרה. מי רוצה את הכב-"
"קאבום!" לונדון קראה בהתלהבות ולחצה על המתג בעצמה.
האדמה רעדה לרגע, וקול עמום של פיצוץ הגיע ממורד המנהרה. בהשוואה לפיצוצים שלבוב יצא לחוות, זה היה כמעט מרגיע. בוב ראה שהשלושה האחרים מחייכים, והחיוך היה מדבק. משהו הרגיש מאוד מספק בלפוצץ דברים.
"טוב, בוא איתי, קורין," לונדון אמרה ותפסה בזרוע של הפועל. "נבדוק שהמעבר בטוח. אנחנו לא רוצים שהמנהרה תקרוס על הראש של האורח שלנו, מבין?"
"ברור, מנהלת." הוא אמר, והשניים נעלמו במורד המנהרה. בוב נותר עם קארין, שבמשך זמן מה, לא אמרה כלום, ורק העיפה בו מבטים עצבניים.
"אז," בוב ניסה להפר את המתח. "מצטער אם שיבשתי את הלו"ז הרגיל שלכם עם פינוי המנהרה הזו."
"הממ." היא אמרה. "זה עדיף מהעבודה הרגילה שלנו. כנראה."
"כבר יצא לך לראות את המקום שהמנהרה הזו מובילה אליו, או שזו הפעם הראשונה?"
"יצא לי." היא אמרה, היססה לרגע, ואז הנמיכה את קולה. "אתה יודע... אני שמעתי שמשהו דומה קרה לפני כמה שנים בפיר-ארבע. אולי אתה יודע על זה משהו? החפירות שלהם הביאו אותם למקום מוזר, ואז רשות האכיפה מיד אמרה להם לשנות כיוון ולסגור את המנהרה."
"... זה נשמע הגיוני." בוב אמר, וקיווה שהוא צודק.
"אז אתם בריבונות יודעים מה זה המקום הזה...?" היא הביטה בו בעיניים סקרניות.
"זה... טוב. אני לא בטוח." בוב הסיט את העיניים שלו ממנה. "זה תלוי. אני אצטרך לראות בעצמי כדי לדעת אם זה מה שאני חושב. רשות האכיפה לא דיווחו לי את כל הפרטים, אז אני לא יודע בוודאות."
"אז, אתה יודע מה אני חושבת?" היא אמרה, וברק הבזיק בעיניים שלה. "אני חושבת שהמנהרה הזו מובילה לפני השטח...!"
"מה את אומרת." בוב אמר בשקט.
לזה יהיה קשה להאמין.
כעבור זמן קצר, השניים האחרים חזרו. "הכל מושלם!" לונדון קראה בקול. "קדימה, אחריי! היה נחמד אם היה לנו פנס חשמלי, אבל-"
"-לי יש אחד בתיק, אבל הוא עשוי ממתכת."
"מצוין! מוכן לכל תרחיש, אה? תביא את התיק איתך. אנחנו רק נעבור באיזור האולטרה-מגנטי, לא נעצור שם. קדימה, בוא נראה אם הקופסה שלך נמצאת שם, אדוני הפקח!"