חדר האוכל היה חלל גדול ומרווח שנחצב בסלע, לרוחבו שורות של שולחנות עץ ארוכים. כולם היו מלאים, והחדר התמלא ברעש של דיבורים ערים תוך כדי הארוחה. האווירה הייתה יותר חמימה מקלאסטרופובית. על התקרה היה שעון גדול שהראה את השעה - חמש-ימין - בדומה לשעון שהיה בכניסה למפעל. חמש-ימין הייתה שעה הגיונית לארוחת צהריים, לדעתו, אבל בוב לא היה בטוח לגמרי איך האנשים שחיו פה חילקו את היום ומה בדיוק היה "צהריים".
"... הרבה יותר טוב מחדר האוכל הקודם," לונדון אמרה בגאווה. היא ישבה מולו, בשולחן שהיה יחסית מבודד מהאחרים. "כל כמה שנים אנחנו צריכים לחצוב אחד חדש, מבין? ופה עשינו חתיכת עבודה. תראה את עמודי התמיכה האלה!"
"יפה מאוד." בוב אמר בשקט וחזר לאכול. האוכל עזר, אבל הוא עדיין הרגיש קצת עייף. הוא פספס לילה של שינה. כדאי יהיה להשלים אותו במוקדם או במאוחר.
הם סיימו לאכול, ומנהלת הפיר קמה וסימנה לבוב לעקוב אחריה בעוד היא ניווטה בין השולחנות. אנשים בדרכם נופפו לה לשלום והיא הגיבה בחברתיות; בוב שמר על הבעה אטומה וניסה להראות רשמי. הם עצרו מול שולחן פינתי שבו ישבו גבר ואישה, שניהם חובשים קסדה צהובה.
"קארין! קורין!" לונדון נבחה, ונראה שהבהילה את שניהם שהיו עסוקים בשיחה. הגבר התרומם באיטיות, ולעומת זאת האישה מיד הזדקפה והצדיעה.
"כן גברתי! אין אני יכולה לעזור?"
"זה פה הפקח הופקינס, מהריבונות. בחור חשוב, מבינים?"
"לכבוד הוא לי." בוב אמר וקד. האישה הסתכלה עליו בחשדנות, והגבר חייך אליו בידידותיות.
"בואו איתי. אנחנו הולכים להראות לבחור הזה את המנהרה החסומה החדשה, ואחר כך אתם הולכים להישאר למטה ולסדר שם קצת."
הגבר הסתכל על השעון בתקרה, ואז על שעון אחר שהוא ענד על היד, ואז נאנח. "... את תחזירי לנו את הפסקת הצהריים, המנהלת, נכון?"
"אל תהיה כפוי טובה, קורין - אתה צריך להיות אסיר תודה על כל הזדמנות לעבוד!"
"אם זה עוזר, גברתי המנהלת-" האישה אמרה בלהט. "-אני בשמחה אוותר על ההפסקה שלי - אני אפילו מוכנה לוותר על ההפסקה מחר אם-"
"טוב, יפה. עכשיו בואו נזוז."
והארבעה התחילו לזוז. הם יצאו מחדר האוכל, אל מקום שבו מספר מנהרות גדולות נפגשו, והלכו במורד אחת מהן. האישה - קארין, כנראה - הלכה מקדימה עם מנהלת הפיר, ובוב צעד מאחורה עם קורין. מדי פעם חלפו על פניהם אנשים שהביטו בו מוזר. בוב ניסה להתעלם מהם.
"אז, מה, הגעת מפני השטח, אה...?" קורין שאל כבדרך אגב.
"כן." בוב ענה, ואז חייך בידידות כשהוא התחיל לחשוב שאולי הוא לוקח את התפקיד ברצינות מדי.
"מה אתה אומר. ראית את השמיים?"
"כל יום." בוב ענה. "הם נחמדים. אני, אה, ממליץ לראות מתישהו."
"זה יכול להיות נחמד..." קורין ענה וקולו דעך. בוב קצת ריחם עליו. הם נמצאים במקום כל כך עמוק שלצאת מפה בטח הרגיש כמו משימה בלתי אפשרית.
"תגיד," בוב החליט לשאול אחרי זמן מה. "יש פה אסירים, נכון? בנוסף לפועלים רגילים."
"אה, לא, לא בפיר שלנו, אדון פקח."
"אה. אז כולם פה... מקומיים?"
"כן. אתה יכול לזהות לפי הקסדות. לאסירים יש קסדה שחורה. הפיר הזה נחשב 'חשיבות גבוהה' או משהו כזה אז לא מביאים אותם לכאן, אבל שמעתי עליהם מפירים אחרים."
בוב תהה אם עדיף להיות אסיר כאן או במפעל. שתי האפשרויות לא היו נראות לו מושכות במיוחד.
"... בעצם, מה אתם עושים פה בכלל כל היום, קורין?"
"אה, אתה לא יודע בעצמך, אדוני?"
"אני יודע שאתם חופרים מנהרות."
"כן. זה מה שעושים במכרה, לדעתי. אנחנו חופרים, ואוספים אדמה ואבנים מיוחדות ושולחים אותם למעלה."
"נשמע... חשוב. תמשיכו ככה."
"וואו, תודה...!"
הם נעצרו ליד מסילה שהמשיכה לתוך מנהרה שפנתה כלפי מטה. לונדון נבחה כמה פקודות לקארין, והיא מיד פתחה קרון אחד שעמד עליה והכינה אותו לנסיעה. ארבעתם עלו פנימה והתיישבו, בוב וקורין מול לונדון וקארין. כמה רגעים אחר כך הקרון התחיל לנסוע. לבוב קצת נמאס מנסיעות אז הוא קיווה שהיא לא תהיה ארוכה.
"אז ככה," מנהלת הפיר נשענה אחורה ודיברה. "לפני כמה חודשים חפרנו את המנהרה הזו, ומצאנו... הגענו לאיזה... אה. לאיזה מקום. מקום שמצאנו."
"... מה?" בוב אמר, ולא יכל אפילו להעמיד פנים שהוא מבין למה היא התכוונה.
"מצאנו מקום. מקום מוזר."
"אתה לא תצליח להבין." קארין אמרה ורכנה קדימה. "פשוט סמוך עלינו שזה מקום מוזר, בסדר?"
"אני סומך עליכם, אני פשוט לא מבין מה זה אומר 'מקום מוזר'."
"קשה... קשה להסביר את זה," קורין אמר בשקט. "לא ראיתי שום מקום דומה לזה בעבר."
"כן." לונדון המשיכה בנחרצות. "מקום... מעניין. אבל זה לא העניין. העניין הוא שהעברנו לשם חלק מציוד הכרייה שלנו ומתחנו לשם קווי חשמל כי זה היה נראה כמו מקום טוב לתחנת ביניים. יכול להיות שהקופסה שאתה מחפש נמצאת שם."
"איזה קופסה...?" קארין שאלה את המנהלת.
"אדון הופקינס פה מחפש את אחת מהקופסאות שקיבלנו מהמשלוח, אחת עם פצצות והכל. משהו חשוב במיוחד."
"יכול להיות שבאמת השארנו שם אחת..." קורין אמר בהרהור.
"אני צריך שתסיימו את ההסבר," בוב אמר בחוסר סבלנות. "מה זה אומר 'השארנו'? אני מבין שחסמתם את המנהרה הזו?"
"כמובן שהדבר הראשון שעשינו זה לדווח לרשות האכיפה. למחרת הם נתנו לנו הוראה מיידית, להקריס את המנהרה - ולא לדבר על זה עם אף אחד מהפועלים האחרים." היא הנמיכה את קולה. הקרון המשיך לנסוע מטה בעקביות.
"... אני מבין. ועשיתם את זה כשהקופסה עוד שם."
"... את יודעת, מנהלת, אם היינו רוצים היינו יכולים להוציא את הציוד משם קודם." קורין אמר.
"לא!" לונדון דפקה על צד הקרון. "ההוראה הייתה חד משמעית! המקום... המקום המוזר הזה הוא אסור בתכלית האיסור. הם אמרו לי להקריס את המנהרה תוך מקסימום שעה, מבינים? לא ראיתי צורך לבזבז זמן. אחר כך מנהל המכרה אמר לנו להעביר את כח האדם לאחת המנהרות בכיוון השני. אתה... אתה בטח יודע למה זה כל כך אסור, נכון, הפקח הופקינס?"
השלושה הסתכלו עליו בצורה שגרמה לבוב לחשוב שהם מאוד סקרנים לשמוע את התשובה. כמובן שלא היה לו שום מושג.
"... כן." הוא אמר בשקט, ולא הרחיב. הוא יכל לראות שקארין לא מרוצה מהתשובה.
אחרי כמה רגעים של שקט, הוא המשיך. "עשיתם עבודה טובה. הבעיה היא שרשות האכיפה עשתה את כל זה בלי אישור רשמי מהריבונות, אתם מבינים. זאת עוד סיבה שאני צריך לבדוק את העניין."
לונדון הנהנה בעניין.
כעבור זמן לא רב הקרון סוף סוף עצר. בוב שמח שזו לא הייתה עוד נסיעה של שעה. הם ירדו ממנו ונכנסו למנהרה צרה שהובילה לחדר קטן ומאובק. בצד השני שלו הייתה דלת מעץ. לונדון חיפשה משהו בין מדפים שהיו על אחד הקירות, בזמן שקארין הוציאה צרור מפתחות מהכיסים שלה והניחה אותו על אחד המדפים האחרים.
"יש לך משהו ממתכת בתיק?" קורין שאל.
"... אה, יכול להיות." בוב ענה והרים גבה. פנס-ההלם היה שם.
"כדאי שתשאיר אותו פה, רק ליתר בטחון. אולי פשוט תשאיר את כל התיק. אני אשמור עליו אם תרצה."
"למה זאת בעיה להביא משהו ממתכת?"
"האיזור שהקרסנו הוא כמעט כולו אולטרה-מגנט. זה לא אידאלי שזה ככה, פשוט מצבורים אולטרה-מגנטיים קורסים בקלות."
בוב לא היה בטוח אם זה משהו שהוא אמור להבין. כנראה השתיקה שלו הבהירה את העובדה שהוא אכן לא הבין, כי קארין אמרה: "כמובן שאיש מפני-השטח לא מבין באבנים! ולחשוב שאולטרה-מגנט זה דבר כל כך בסיסי..."
לונדון לבסוף מצאה מנורה, שהיא הדליקה עם גפרור. "פשוט תשאיר את התיק כאן, פקח. אין פה מישהו חוץ מאיתנו. אחריי."
בוב החליט שאין לו סיבה להתווכח - זה לא שמישהו הולך לגנוב לו את התיק - והשאיר אותו על רצפת החדר. ארבעתם המשיכו דרך דלת העץ, לונדון בראש.
"... אני חושב שיהיה נחמד אם תסבירו לי מה זה," בוב אמר וניסה להישמע רשמי.
"זה סוג של אבן. אתה יודע מה זה מגנט, נכון?" קורין אמר.
"כן." הוא הכיר איך עובד מצפן, לפחות.
"טוב, אז זו אבן שהיא כמו מגנט, אבל ממש ממש חזקה. לפעמים נתקלים בהן בחפירות ואז זה כאב ראש רציני."
"כמה הוא חזק?"
"אם מישהו היה מביא אולטרה-מגנט בגודל סביר לחדר האוכל, המחוג על התקרה היה זז." קארין אמרה. "אני מופתעת שלא מלמדים את הדברים האלה את הפקחים של הריבונות..."
"בלי לזלזל באורח שלנו שם מאחורה!" הקול של לונדון הדהד מלפניהם בעוד היא הובילה אותם במנהרה מפותלת. בוב שם לב לכבל פרוש לאורך אחד הקירות, אבל האור היחיד הגיע מהמנורה שהיא החזיקה.
"כמו שאתה מתאר לעצמך, זה יכול לדפוק את ציוד הכרייה שלנו, אז צריך להיזהר." קורין אמר. "לחפור את המנהרה הזו מלכתכילה היה סיוט."
"... טוב, נראה שעשיתם עבודה טובה." בוב אמר, וניסה להישמע משכנע, למרות שהוא לא הלך במספיק מנהרות כדי להעריך את זו באמת.
אחרי עוד קצת הליכה, הם הגיעו למה שנראה כמו הקצה של המנהרה. לונדון נעצרה במקום. זה היה נראה כאילו המנהרה הייתה יכולה להמשיך, אבל כמה שכבות של סלעים ואבנים חסמו את הדרך לגמרי. קורין צעד קדימה והניח את היד שלו, זו שענדה את השעון, על אחת האבנים. בוב שם לב שהיא, ואיתה חלק מהסלעים שסביבה, זהרו בגוון ירקרק. "... נראה שהמקום הזה כמו שהשארנו אותו."
"ובכן!" לונדון פנתה על בוב. "הנה לך. בפקודת רשות האכיפה, המנהרה הזו נשארת חסומה. הקופסה שאתה מחפש, אולי, נמצאת בהמשך, אבל לא נוכל לעזור לך יותר!"
בוב בהה בערימת הסלעים.
יכול להיות שהוא טועה. יש יותר מדי דברים שהוא לא יודע. יכול להיות שמה שהוא מחפש לא נמצא בקופסה חמש-אחת-עשר-חמש-שש-ארבע. וגם אם כן, יכול להיות שהיא לא באמת הגיעה למכרה הזה באותו חודש. וגם אם כן, יכול להיות שהיא לא הגיעה לפיר הזה. וגם אם כן, יכול להיות שהיא לא אחת הקופסאות שבהמשך המנהרה החסומה הזו.
אבל אם הוא צודק...
"... אין ברירה. אתם צריכים לפנות את המנהרה הזאת." הוא אמר בהחלטיות.
לונדון מיד נדרכה. "... אדוני הפקח! זו הייתה פקודה ישירה מרשות האכיפה!"
"אני מבין. ובכל זאת."
"המנהלת, את רואה - אי אפשר לסמוך על האנשים מלמעלה...!" קארין מיד נעמדה לצידה של לונדון. "הם לא יודעים מה הם רוצים. חוץ מזה, תראי את הגלימה שלו... חשבתי שפקידים של הריבונות נראים קצת יותר מרשימים מזה. למה אנחנו נותנים לאנשים כאלה לבלבל אותנו כל הזמן...?"
"שמרי על הפה שלך, קארין," לונדון אמרה בשקט, אבל נראה שהיא לא לא-מסכימה לגמרי. קורין נעמד ליד הסלעים והביט בבוב בשתיקה.
בוב שילב את ידיו. אולי הוא היה צריך לחשוב על סיפור כיסוי טוב יותר. היה יותר נוח פשוט להעמיד פנים שהוא סוכן של רשות האכיפה אם רק היו לו מדים.
"תסתכלו על זה." בוב אמר, ושלף משהו מהכיס שלו. כמעט מיד התג החליק מהיד שלו, עף לכיוון אחד הסלעים שמולו והתמגנט אליו - כל הארבעה קפצו הצידה בפתאומיות, אבל בוב התעשת מהר והמשיך.
"התג הזה היה שייך לסוכן של רשות האכיפה בשם רוברט. אתם מוזמנים להסתכל." קורין הביט בתג בפליאה מקרוב.
בוב התחיל ללכת סביב תוך כדי שהוא חושב על מה להגיד. "יצא לך לדבר איתו, גברתי מנהלת הפיר?"
"רוברט? אני לא חושבת. אבל אני לא יודעת את השמות של כל הסוכנים שדיברתי איתם...!"
"זה הגיוני שלא דיברת איתו. הוא אחראי על המכרה שלכם במפקדה, והוא מנהל את כל העניינים משם. טוב, ליתר דיוק, הוא היה האחראי. היום, כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, הוא כבר לא." הוא סימן בידו לכיוון התג. השלושה האחרים בהו בו בפליאה.
"רוברט, לצערי, היה אדם לא מקצועי בעליל. וזה חבל, כי אתם, כמדומני, כנראה המכרה המוצלח ביותר בטריטוריה."
"כמובן, אדוני הפקח...!" לונדון הזדקפה בגאווה.
"מתברר שרוברט הזה היה מעורב בכמה פרשות מפוקפקות ביותר. זו הסיבה שנשלחתי לכאן - לעשות קצת סדר. לפקח על העניינים. אני צריך שתשתפו פעולה. במיוחד את, גברתי המנהלת." הוא נעמד במקום. לונדון הנהנה בשקט. קארין הביטה בה. קורין ניסה, ללא הצלחה, לתלוש את התג מהסלע.
"אנחנו הולכים לפנות את המנהרה הזו, ואנחנו הולכים למצוא את הקופסה ההיא."
לונדון נשכה את השפה שלה. נראה שהיא רצתה להגיד משהו, אבל לא הייתה בטוחה מה.
בוב המשיך. "וחוץ מזה..." הוא הנמיך את הקול שלו וחייך. "המקום המוזר שבצד השני. אתם רוצים לראות אותו שוב, נכון...?"
כל השלושה הנהנו באיטיות. כנראה שהם היו סקרנים כמעט כמוהו.