הנסיעה הייתה הרבה פחות נוחה משבוב ציפה. משום מה הנהג התעקש שהוא ישב בתא המטען במקום לידו במושב הקדמי, ובוב הבין מהר מאוד שככל שהוא יתווכח יותר, הסיכוי שהנהג ישמף פעולה יקטן. היה חשוך, היה צפוף, הריח לא היה משהו. מספר פעמים אחרי שהם עזבו את העיירה הם עצרו בעיירה אחרת, הורידו כמה קופסאות, ואז חזרו לדרך.
בוב לקח את התיק הנאמן שלו איתו, ובו הייתה ארוזה קצת צידה לדרך, אבל הוא לא היה בטוח כמה זמן היא תחזיק, והוא לא היה בטוח לכמה זמן הוא יצטרך אותה בכלל. בנוסף לצידה שהוא ארז איתו, הייתה אמורה לחכות לו הפתעה נעימה במשאית, אבל היא לא הייתה שם והנהג לא ידע על זה כלום, ובוב לצערו הגיע למסקנה שההבטחה שהוא קיבל בטלפון לפני שהוא עזב את העיירה פשוט לא התממשה.
אבל עכשיו הדאיגו אותו דברים דחופים יותר. כמו, מתי לעזאזל הם הולכים להגיע כבר ליעד, או למה הוא לא חשב על להביא איתו כרית, או-
תא המטען נפתח. בצד השני עמדו הנהג, שבוב כבר זיהה, ולצידו אדם מבולבל שחבש קסדה ולבש סרבל.
"הגענו." אמר הנהג.
בוב טיפס מעל קופסה בדרכו החוצה, השתעל כמה פעמים - האוויר בתוך המשאית היה מאובק להפליא - והתמתח כשהוא סוף סוף יצא החוצה. הם היו בחלל סגור רחב, מואר באור חשמלי. כמה משאיות אחרות חנו לידם, וליד אחד הקירות הייתה ערימה של קופסאות.
בוב התיישר וכחכח בגרונו. "מכרה שש-ארבע?"
האיש בקסדה הרים גבה. הנהג נאנח ודיבר. "כן, אדוני הפקח. אם לא אכפת לך, אני הולך להתחיל לפרוק את המטען. להתראות."
בוב לקח צעד הצידה. האוויר פה עדיין היה קצת מחניק, אבל זה היה יותר טוב מהמשאית. האיש בקסדה התקדם יחד איתו.
"אז, אה... מי אתה בדיוק?"
"בוא איתי רגע," בוב אמר ולקח צעד נוסף רחוק מהמשאית. הוא שלף מהכיס שלו פנקס ועט והעמיד פנים שהוא כותב משהו.
"פקח מיוחד הופקינס. אני פקח סודי בחסות הריבונות. נחמד לפגוש אותך."
האיש בקסדה הסתכל בו בהפתעה. "הריבונות? פקח סודי...?"
"בדיוק." בוב הנמיך את הקול שלו. כדי להתאים לתפקיד, הוא לבש גלימה - רק שקשה היה להשיג בד בזהב של הריבונות, אז הגלימה הייתה שחורה לחלוטין ועשויה מחלק של סדין. הוא קיווה ש'עובד ריבונות שלובש גלימה בצבע לא סטנדרטי' זה סיפור יותר אמין מ'אדם מוזר שמתחזה לעובד ריבונות וטועה בצבע של הגלימה'. "אני פה במשימה חשובה. אנחנו מפקחים על הפעילות של רשות האכיפה, אתה מבין, לכן אסור לספר להם שום דבר שאני אומר לך."
"... אוקיי." האיש בקסדה ענה בבלבול.
"אתה אחראי על הלוגיסטיקה במקום הזה?"
"בערך. אני אחראי על התחנה הזו ועל האספקה שמגיעה מהמשלוחים."
"מצוין. לפני מספר חודשים, הגיעה לפה קופסה שלכאורה מכילה ציוד כרייה... אבל בפועל הכילה דברים אחרים. אני מניח ששמתם לב לזה. הנה המספר של הקופסה." בוב שלף מהכיס שלו את המדבקה שהוא תלש מהחלק הפנימי של הקופסה שהם מצאו קבורה ליד הבית של תלמי. אם הם היו משאירים אותה שם, הסוכנים שהיו אמורים למצוא אותה היו יכולים לסמן את המכרה הזה באופן ספציפי, והוא העדיף שלרשות האכיפה לא יהיה שום קצה חוט לעקוב אחריו.
"חמש-אחת-עשר-חמש-שש-ארבע... כן, זו קופסה שמגיעה אלינו. אבל... אני מצטער, אדון הופקינס. אני לא חושב שאני יכול לעזור לך."
"למה לא, בדיוק?"
"אני לא פותח את הקופסאות." הוא משך בכתפיו, והתחיל להוביל אותם בחזרה לכיוון המשאית. "חמש-אחת-עשר-חמש-שש-ארבע מגיעה לפיר-שתיים. תצטרך לשאול מישהו שעובד שם. אם הייתה בעיה במשלוח, הם לא דיווחו אלינו כאן למעלה."
למעלה...? בוב הניח שהם לפחות קצת מתחת לאדמה, אבל לא היה לו באמת מושג. "טוב נו. קח אותי לשם."
שני אנשים אחרים בקסדה עזרו לנהג לפרוק את הקופסאות שהיו מיועדות לכאן. הנהג עלה חזרה למשאית - בוב עשה לו שלום, ולא קיבל שלום בחזרה - והמשאית עזבה דרך מעבר באחד הקירות. בוב ניחש שההזדמנות הטובה הבאה שלו לחזור הביתה תהיה רק בעוד חודש. לא יכול להיות שלהחזיק מעמד חודש יהיה כזה קשה.
האדם בקסדה פנה אל שני הפועלים האחרים שהיו בסביבה - אחד מהם, בוב שם לב, בקסדה שחורה, לעומת שני האחרים בקסדה צהובה. "מישהו ראה את קופסה מספר- אה, לא משנה, הנה היא. תעזור לי כאן בבקשה, אדון פקח..." הוא אמר, ובוב עזר לו להרים את אחת הקופסאות - למעשה, זו הייתה בדיוק חמש-אחת-עשר-חמש-שש-ארבע. הוא זיהה אותה עוד בתוך המשאית. הם התחילו ללכת לכיוון דלת באחד הקירות.
"אז, אה, על מה בדיוק אתה מפקח? איך זה קשור לקופסה ההיא?"
"אני לא יכול להגיד לך, לצערי. כמו שאמרתי, אני פקח סודי."
הפועל הביט בו במבט חשוד. "... אתה בטוח שאתה פקח של הריבונות, אדוני?"
בוב קיווה שהוא לא יצטרך לענות על שאלות כאלה. לדעתו עד עכשיו הוא לא עשה עבודה כל כך טובה בלהעמיד פנים שהוא מישהו שהוא לא. הוא נאנח והסיט את מבטו. "שואלים אותי את זה כל כך הרבה. לא קל להיות פקח סודי..."
"אה. סליחה."
הדרך שלהם הובילה אותם לצידה של מנהרה ארוכה שנמשכה לשני הצדדים, ולאורכה היו פרושות מספר מסילות. בחלק מהן ישבו קרונות גדולים, ובאחד מהם ישב אדם סרבל במידה קצת יותר מדי גדולה בשבילו ובהה בתקרה.
"קפוסטה! הבחור הזה פה צריך טרמפ לפיר-שתיים. תוריד אותו ביחד עם הקופסאות, ותן לו לדבר עם המנהלת שם. ברור?"
הפועל - קפוסטה - הצדיע והנהן. הוא עזר להם להעמיס את הקופסה על אחד הקרונות וסימן לבוב להתיישב בקרון הקדמי.
"טוב... שיהיה לך בהצלחה, אדון פקח." הפועל שליווה את בוב אמר, ועזב.
אחרי שהגיעו עוד קצת קופסאות והועמסו על הקרון שמאחוריהם, נראה שהם היו מוכנים לעזוב. קפוסטה חייך, סימן לבוב להחזיק חזק, ומשך ידית בחלק הקדמי של הקרון. הם התחילו להתגלגל קדימה.
אם היה ספק קודם, עכשיו לא היה בכלל - הם היו מתחת לפני האדמה, והם ירדו עמוק יותר ויותר. המנהרה הייתה משופעת כלפי מטה ובוב יכל להרגיש את הירידה בבטן שלו. המקום היה מואר די טוב והיה אפשר לראות עד הקצה הרחוק של המנהרה. הם חלפו על פני מה שנראה כמו מחלף של מסילות - המסילות יישרו את עצמם אוטומטית כדי להפנות אותם לאחת היציאות - ואז, אחרי שהמנהרה נמשכה עוד קצת, היא התעקלה חזק שמאלה ולמטה. הם התחילו לרדת במה שבוב בסופו של דבר הבין שהיה מסלול לולייני כלפי מטה.
אחרי זמן קצר, הקיר שמשמאלם נפתח, ובוב יכל לראות שהם מקיפים מנהרה גלילית גדולה בדרכם מטה. המסלול של המסילה נהיה פראי יותר ויותר. זו לא הייתה ירידה ספירלית פשוטה - מדי פעם בוב קיבל את הרושם שהם עושים כל סיבוב פעמיים לפני שהם באמת יורדים, אבל קשה היה לדעת בוודאות, כי לא היו הרבה נקודות ציון מעניינות ברקע, והמסילות מדי פעם חצו את עצמן.
הירידה הייתה ארוכה. תוך כדי, בוב איבד את תחושת הזמן לחלוטין, אבל בדיעבד, לא היה לו ספק שכל הנסיעה לקחה יותר משעה, אולי אפילו שעתיים. מדי פעם הקירות היו פתוחים בצורה שאפשרה לו להביט למטה, אל המשך הנסיעה, והוא לא יכל לראות את התחתית. מדי פעם חלף על פניהם קרון אחר בדרך למעלה - לפעמים מלא באבנים או קופסאות, לפעמים באנשים, לפעמים שניהם. האוויר הרגיש פחות מחניק כשהנסיעה המהירה הרגישה כאילו רוח חולפת על פניו, אבל עדיין היה משהו אדמתי בריח שלו.
לבסוף, הירידה הלוליינית נגמרה באופן פתאומי. המסילה התיישרה ונכנסה למנהרה ישרה בשיפוע קל כלפני מטה. בוב חשב שזה אומר שהם קרובים לסוף, אבל לא - חלק נכבד מהנסיעה עוד היה לפניהם, אבל עם נוף הרבה פחות מעניין - פשוט מנהרה ישרה, כשלעתים היא התפצלה לפתח באחד הצדדים, אבל הם המשיכו ישר.
בשלב הזה הוא ניסה לנהל שיחה עם קפוסטה. הוא לא ענה לו ופשוט חייך בתגובה. בוב לא היה בטוח אם זה כי הוא לא שמע אותו או כן שמע אבל בחר לא לענות אבל הוא החליט לוותר בכל מקרה.
החלק הישר היה קצר יותר מהחלק הספירלי, והוא נגמר בפתאומיות כפי שהוא התחיל. בלי אזהרה מוקדמת, הם לקחו את אחד הפיצולים ימינה, ואחרי עוד זמן נסיעה קצר, עצרו במה שנראה כמו תחנה קטנה שבה חנו מספר קרונות. המסילה עוד המשיכה קדימה, אבל נראה שזו הייתה העצירה שלהם. קפוסטה סימן לבוב לרדת והוביל אותו קדימה.
המקום שבו המשאית עצרה, איפשהו הרחק מעליהם, היה נראה כמו חלל בנוי לחלוטין. המקום הזה היה נראה כמו מערה. הקירות היו סלע חשוף, עמודי התמיכה מסביבם היו נראים לעין, ובמקום מנורות קבועות בתקרה, על הקירות היו מותקנות סדרה של מנורות בגדלים שונים מחוברות בכבלים. הם עברו בחלל גדול שהיה מלא באנשים בבגדי עבודה שצעדו לכאן ולכאן, כולם בקסדות צהובות, וחלקם הסתכלו על בוב במבט מוזר כשהוא עבר. הוא אכן הרגיש מאוד לא שייך.
לבסוף, קפוסטה הוביל אותו למה שנראה כמו דלת עקומה קבועה באחד הקירות. עליה היה שלט עקום עוד יותר, שעליו כתוב בפשטות "מנהלת". הפועל דפק עליה, ומהר מאוד, הדלת נפתחה בעוצמה. בצד השני עמדה אישה גבוהה ושרירית שחבשה קסדה.
"מי פה?" היא אמרה בקול רועם, ולא נראתה מרוצה במיוחד. קפוסטה חייך בתגובה, הצביע על בוב, ועזב לפני שבוב יכל להגיד לו שלום. הוא נותר לבד מול האישה שמילאה בערך את כל השטח של הדלת.
"היי." הוא אמר בחיוך מנומס.
"שאלתי שאלה." היא ענתה בחוסר נימוס וחוסר חיוך.
בוב כחכח בגרונו ועבר להבעה רצינית יותר. "הפקח הופקינס - פקח סודי של הריבונות. אני מניח שאת המנהלת של הפיר הזה?"
היא מיד נדרכה. "... פקח סודי?"
"בדיוק."
"לא שמעתי על דבר כזה אף פעם."
"... כן. זאת המשמעות של 'סודי'."
היא הסתכלה עליו כאילו הוא חשף בפניה הרגע את סודות היקום. "כמובן...! סליחה, אדוני הפקח. לא באים לפה הרבה אנשים של הריבונות, מבין? בוא תכנס." היא אמרה וצעדה צעד אחורה. בוב עבר דרך הדלת.
זה היה נראה כמו משרד שמישהו חצב בתור הסלע. היה שולחן, כמה כיסאות, מדפים מלאים במסמכים. על הקיר היה לוח שנה, פוסטר עם ציור של פיל, ותרשים גדול שבוב ניחש שהיה סוג של מפה.
המנהלת סגרה את הדלת מאחוריו וקדה לו קידה. "לשירותך, אדוני - לונדון, מנהלת פיר-שתיים."
"תודה. אם אפשר-"
"בלי מילה נוספת, אדון פקח!" היא אמרה בקול רועם והצמידה אצבע לשפתיים שלו. בזריזות, היא רכנה מתחת לשולחן שלה, והוציאה קסדה צהובה, שהיא מיד הניחה על ראשו של בוב.
"... תודה. עכשיו-"
"רגע אחד!" היא מצאה טוש שחור על השולחן שלה, רכנה ליד בוב, וציירה משהו על הקסדה שלו. הוא הבין לאחר מכן שזה היה אמור להיות ציור של כתר. "הנה. עכשיו אפשר להמשיך."
"תודה." הוא אמר, וסוף סוף התיישב על כיסא שמול השולחן שלה. היא הלכה סביבו כדי להתיישב בצד השני.
"בדרך כלל יש לכם את הסימן על הגלימה, מבין? אבל לא יודעת מה הולך עם הגלימה שלך, אז הייתי צריכה לעשות את זה."
"כמובן. היא שחורה פשוט כי אני פקח סודי, את מבינה."
"ברור, ברור!"
"יופי." הוא חייך בסיפוק. בינתיים נראה שהעניינים מסתדרים.
"טוב, גברת לונדון. אני אגיע לעניין. לפני כמה חודשים, הגיעה לפה קופסאת משלוחים. הנה המספר שלה." הוא שלף את המדבקה. "אמור להיות בה ציוד כרייה, כך אני מבין - יש בה פצצות, בין השאר - אבל זו ספציפית, לא היה בה שום ציוד בכלל. את יודעת על מה אני מדבר?"
"המממ." היא התבוננה במספר ואחזה בסנטר שלה. "אני לא זוכרת שקיבלנו קופסאת ציוד בלי ציוד."
"זה אף פעם לא קרה?"
"אה, זה קורה מדי פעם, כמובן, אבל לא בשנה האחרונה, מבין? פעם אחת קיבלנו סרבלים במידה קטנה במקום מידה גדולה! היית מאמין? אבל לא, לא היה משהו בחודשים האחרונים."
בוב רכן אחורה בכיסא שלו וניסה לחשוב. לפני שהוא יכל, היא המשיכה לדבר. "מה יש שם שכל כך חשוב בכלל, אם לא אכפת לך שאני שואלת?"
"זה פשוט. אני אחראי על פיקוח על רשות האכיפה. אנחנו מאמינים שבגלל שגיאה של רשות האכיפה הקופסה הזו התחלפה בקופסה שהייתה מיועדת למקום אחר בכלל. אם זה נכון... זאת שערורייה. בגלל זה, דרך אגב, חשוב שלא תספרי לאף סוכן שמגיע לפה על כל העניין הזה."
"... המממ." היא נעצה בו מבט חודר. בוב לרגע חשש שהוא הלך קצת רחוק מדי. מצד שני זה היה הרעיון הכי טוב שלו כדי למנוע ממה שקורה פה לדלוף לרשות.
"אני לא יודעת בקשר לזה." היא דפקה על השולחן בעדינות יחסית. "כל דבר חשוד מדווח לרשות האכיפה, מבין? כל דבר!"
"... נכון, אבל בינתיים לא נראה שיש כאן משהו חשוד. את אמרת שלא הייתה קופסה לא במקום."
"... כן. בינתיים." היא אמרה. נראה שהוא הצליח לדחוף את הבעיה שלו קדימה לעתיד. הוא קיווה שהוא לא יתחרט על זה.
"אז, נחזור לעניין הקופסה." הוא המשיך. "את בטוחה שבכל הקופסאות שהיו אמורות להיות פצצות אכן היו פצצות?"
"כן! אני- המממ. רגע." היא שקעה אחורה בכיסא שלה. "בעצם לא. האמת, מה שאמרנו עכשיו הזכיר לי את זה."
"מה קרה?"
היא הצביעה על לוח השנה שהיה תלוי על אחד הקירות. "על איזה משלוח בדיוק אתה מדבר?"
בוב עמד והלך לצידו של הלוח. מיד כשהוא התחיל לחזור לחודש הקודם הוא הבין שמשהו פה נראה מוזר.
"... תגידי. שאלה מהירה, גברת לונדון."
"מקשיבה."
"באיזה שעה קמת היום?"
"שתיים-שמאל, אדוני הפקח! כמו בכל יום."
"ואתמול?"
"כמו שאמרתי - שתיים-שמאל! אתה יכול לסמוך על ההצמדות שלנו ללו"ז כאן בפיר-שתיים."
"יפה. תודה."
אז גם כאן הם סופרים יממות מגנטיות. זה הסביר את הסידור המוזר של לוח השנה. הוא מצא את התאריך הנכון והצביע עליו. היא הנהנה בתגובה.
"מעניין. חשבתי שאולי זה משהו כזה. טוב, נראה שיש לך מזל רע, אדוני הפקח הופקינס! או אולי מזל טוב, תלוי איך תסתכל על זה. יכול להיות שאיבדנו את הקופסה שלך!"
"... איבדתם?" למה שום דבר לא יכול להיות פשוט?
"כן. איבדנו. אולי שמעת על התקרית הזו? דיברנו על זה עם רשות האכיפה? היינו צריכים לחסום מנהרה אחת...?"
הוא ידע שכנראה הוא צריך להעמיד פנים שהוא יודע על מה היא מדברת, אבל, עדיין מופתע, הוא פשוט בהה בה והרים גבה.
"אני מבינה שלא...!"
"אני חושב ש... שאולי רשות האכיפה לא סיפרו לנו על זה. זה, אה, מאוד אופייני להם. עוד סיבה שהם צריכים פיקוח."
"מה אתה אומר..."
"אני אצטרך לשמוע את כל הפרטים."
"מה אתה אומר!" היא אמרה שוב, בקול, והתרוממה מהכיסא שלה.
"אני אספר לך. אבל קודם-"
היא השתתקה, ובוב לא היה בטוח למה. אחרי קצת יותר מדי זמן של שקט מוזר, נשמע צלצול שהדהד ברחבי המערה.
"-ארוחת צהריים!"