"הוא בטח ישן."
"אתה בטוח שדפקת חזק מספיק?"
"נראה אותך דופקת יותר חזק! תחזיקי את זה רגע." בוב נתן לאליס את פנס-ההלם. להסתודד מחוץ לדלת הבית של מישהו אחרי שהחשיך גורם לך לחשוב שאתה עושה משהו לא בסדר, והעובדה שהוא הביא איתו כלי נשק לא עזרה לתחושה הזו, אבל הוא הביא אותו איתו פשוט כדי להשתמש בו בתור פנס. אליס לקחה אותו ובחנה אותו בסקרנות. בוב לקח חצי צעד אחורה מהדלת.
"את מוכנה? אם הוא לא הולך לשמוע את זה, נצטרך לחשוב על משהו אחר. תאירי על הדלת בשבילי."
וכך היא עשתה. בוב מתח את היד שלו אחורה כדי לצבור תנופה, ו-
דובי פתח את הדלת, ובוב היה צריך לעצור את עצמו כדי לא ליפול פנימה. הוא מהר ייצב את עצמו. "... היי."
"בוב...? מה אתה עושה פה בשעה הזו? הדפיקות שלך העירו אותי." זה באמת היה נראה כאילו הוא הרגע קם מהמיטה.
"אמרתי שכדאי שנבוא מחר." אליס אמרה בשקט מאחורי בוב, ודובי נראה אפילו יותר מבולבל עכשיו שהוא הבין שבוב לא לבד.
"עובדה שהוא פתח את הדלת. סליחה על השעה, דובי, אבל אנחנו חייבים לשאול אותך כמה שאלות. אני מקווה שזה לא זמן יותר מדי גרוע."
"שאלות...?" דובי לקח צעד אחורה ונתן להם להיכנס. בוב לקח את הפנס מהידיים של אליס, כיבה אותו, ונכנס. היא נכנסה אחריו והושיטה את ידה אל דובי.
"אליס, ידיעון העיירה. אני מצטערת בשם בוב."
"כן, כן, אני יודע," דובי מלמל ולחץ את ידה. "מה הדבר הזה שאת מחזיקה? מכשיר הקלטה?"
"כן."
"... בוב, אתם הערתם אותי בשביל ראיון על משהו שאף אחד לא הולך לקרוא ממילא?"
"לא." בוב אמר בהחלטיות והתיישב על כיסא שנראה פנוי. "דובי, אני אגיע לעניין. אני צריך לדעת. אם אני מחפש כזה, יש מלאי של טלפונים ספייר במכולת שאני יכול לקנות?"
דובי קפא במקום ונתן בבוב מבט מוזר.
"... נו?"
"למה אתה שואל?"
"אנחנו מתכננים כתבה על טלפונים. אני אשמח לשתף איתך את מה שחשבנו עליו עד כה." אליס אמרה, ובבירור המציאה את השקר הזה תוך כדי שהיא סיפרה אותו.
"הערתם אותי בשביל כתבה על טלפונים?"
"דובי, תשכח מזה," בוב אמר. "אתה יכול לענות על השאלה פשוט? כן או לא?"
דובי הסתכל עליו, ואז על אליס. "אין באמת סיבה להקליט את מה שאני אומר, נכון?"
"אני דווקא חושבת ש-"
"-תניחי לזה אם זה אומר שהוא יענה." בוב אמר. דובי המשיך להסתכל עליה. היא נאנחה וכיבתה את מכשיר ההקלטה. דובי התיישב על כיסא גם הוא, ואליס בעקבותיו.
"טוב. כן, טכנית אפשר לקנות טלפון ספייר אם אתה צריך, אבל כמו שאתה מתאר לעצמך זה לא ממש פופולרי."
"אז בטח היית זוכר אם מישהו היה עושה את זה, נכון? מישהו קנה ממך טלפון בזמן האחרון? נניח בשנה האחרונה."
"... זאת שאלה מוזרה."
"דובי. תקשיב." בוב רכן לכיוונו. "מאוד, מאוד חשוב לי לדעת מה התשובה. אני מבין שאולי אתה לא רוצה לספר אותה, אבל... אתה פשוט תצטרך לסמוך עליי, בתור חבר."
דובי הרכין את ראשו. הוא נשם, ואז נשף, ואז חיכה, ואז, בסוף, דיבר. "... אתה בטח כבר יודע חלק מהתשובה שלי, נכון?"
"כן." בוב ענה בלי להסס, למרות שהוא לא היה בטוח שאכן הוא יודע.
"זה מה שניחשתי אחרי שדיברנו במכולת. בוב..." הוא הניח את ראשו על השולחן שהיה לידם וכיסה את פניו בידו. אליס, בינתיים, הקשיבה בשתיקה. "... אני כל כך מצטער שעשיתי את זה. זו הייתה טעות."
בוב ואליס שניהם נמתחו והחליפו מבט.
"מה שאתה אומר," בוב אמר בזהירות. "קשור... לפצצה, נכון?"
"אתה בטח כבר יודע שכן. אני-"
"-אז צדקנו!" אליס קראה. "זה היית אתה! זה מסביר הרבה דברים..."
"כן, אני זה שהשיג אותה," דובי אמר בשקט, ולאט לאט הזדקף. "אבל, תקשיבו, אני יודע שזה לא חכמה להגיד את זה עכשיו, אבל אני באמת מתחרט על זה...! אני לא ידעתי מה הולך לקרות באמת, אני רק הבאתי לו את הפצצה, והוא אמר לי שבסופו של דבר גריבלדי יקבל מה שמגיע לו. אני חשבתי שזה רעיון טוב - זה לא שאני מרחם עליו, או משהו - אבל לא ציפיתי שזה יטלטל את העיירה כל כך, וגם היה את כל העניין עם ארליך - אני לא יודע אם גם זה אשמתו - ואחרי שהפצצה התפוצצה מול העיניים שלנו באספה השנייה, אני הבנתי כמה מסוכן זה באמת היה - כל העסק הזה היה טעות אחת גדולה...!"
"... רגע," אליס אמרה. "מי? זה היה מישהו אחר? למי הבאת את הפצצה? זה האדם שקנה ממך טלפון ספייר?"
"כן. אז... אתם לא יודעים?" דובי הסתכל עליהם במבוכה, כאילו הוא הבין שהוא אמר משהו שהוא לא אמור.
"דובי," בוב אמר ותפס בשרוול שלו. "אני בעצמי עמדתי על הבמה בזמן שהפצצה הראשונה הייתה שם. אני הייתי בסכנה באופן אישי. מי שזה לא יהיה שאחראי לזה, אני חושב שמגיע לי לדעת."
דובי נשען אחורה בכיסאו ועצם את עיניו. "טוב. אולי הגיע הזמן שנסיים עם זה. את לא מקליטה את השיחה הזו, נכון?"
"לצערי, לא."
"בסדר. זה היה תלמי, ראש העיירה."
בוב ואליס הסתכלו זה בזה בתדהמה.
"תלמי..." בוב אמר.
"תלמי...!" אליס נשענה קדימה על השולחן. "אתה אומר שהוא היה אחראי לפצצות באספות התושבים?"
"כן. אני יודע כי אני זה שהביא לו את הפצצות. הוא לא אמר לי בדיוק מה הוא יעשה איתן, הוא רק אמר לי שגריבלדי הולך לצאת אשם. כמובן שאחרי שהתקרית קרתה אני מיד הבנתי שהתוכנית שלו הייתה להפליל אותו בזה."
"כמובן..." אליס אמרה. "אני חשבתי שאתה הרווחת מכל העסק הזה, כי האויב המושבע שלך בכלא, אבל מי המרוויח הגדול האמיתי? זה ראש העיירה החדש."
"אז זאת הייתה התוכנית שלו?" בוב חשב בקול רם. "ליצור כאוס בעיירה כדי שהתושבים ימצאו סיבה לבחור בו בתור הראש החדש?"
"זאת דרך קצת קיצונית לעשות את זה." אליס ענתה.
"אני מבין שיש לי חלק באשמה," דובי אמר בזהירות. "אבל אני מקווה שאתם יכולים להבין למה עשיתי את זה."
"חוץ מהעובדה שהפצצה שמה אותנו בסכנה אמיתית," בוב אמר. "עכשיו גם שמנדוז הולך לצאת אשם בגלל כל מה שקרה, והוא בכלל לא קשור ליריבות שלך ושל גריבלדי. דובי," הוא הסתכל לו בעיניים. "אם אתה רוצה לקחת אחריות על מה שקרה, בוא למשפט שלו עוד כמה ימים ותעיד לטובתו. תספר את מה שקרה באמת."
"זה לא כל כך פשוט," דובי שקע בכיסא שלו. "תלמי הוא חבר טוב שלי, בסופו של דבר. אני מבין את הבעיות שיש לו עם שמנדוז. אני הבטחתי לו לא לספר לאף אחד על זה."
"כן, אבל גם אני חבר שלך, ואם תרצה או לא, החבר האחר שלך החביא פצצה מתחת לרגליים שלי. תאר לעצמך שהיא הייתה מתפוצצת כמו הפצצה השניה? גם אם אתה לא הולך להתוודות מול כל העיירה, אתה לפחות חייב לספר לי את האמת."
דובי הביט בו, ואז באליס. "את הולכת לפרסם את מה שאני אגיד כאן?"
"אם תשאל אותי, לכל אנשי העיירה יש את הזכות לדעת את כל האמת, כל הזמן. אבל אני אעשה מה שבוב יגיד." היא אמרה והסתכלה בחזרה על בוב. הוא בתורו המשיך להסתכל על דובי.
"נראה בקשר לזה. בוא נתחיל מלספר את האמת."
"... טוב. מה עוד אתם רוצים לדעת? אם אתם רוצים לדעת את הפרטים על מה בדיוק תלמי תכנן, תצטרכו לשאול אותו."
"נתחיל מהטלפון." אליס אמרה. "הוא קנה טלפון ספייר, נכון? אתה יודע מה הוא עשה איתו?"
"לא," דובי אמר ומשך בכתפיו. "אבל היה לי ברור שזה קשור. הוא ביקש אותו ביום שהוא הסביר לי את התוכנית."
"אז אפשר להניח שתלמי בעצמו היה אחראי לחלק הזה," אליס אמרה לבוב. "העובדה שהוא באמת קנה טלפון ספייר מראה שכנראה צדקת לגבי איך שהוא טלפן לרשות."
"אז אני מניח שהוא הבין את הטריק הזה בעצמו. הוא כנראה באמת די ערמומי."
"... על מה בדיוק אתם מדברים?" דובי שאל.
"אתה תשמע על זה במשפט," בוב ענה. "הנה שאלה חשובה יותר. איך בכלל השגת את הפצצה? או ליתר בדיוק, הפצצות? ברור שגריבלדי לא הכין אותן בעצמו. למעשה, אני יודע שהן הגיעו לכאן מחוץ לעיירה. איך הן הגיעו לידיים שלך?"
"אה," חיוך קל עלה על הפנים של דובי. "טוב, זה באמת דרש קצת תחכום. גם זה היה רעיון של תלמי - כמובן, הוא יכל לחשוב על זה רק כי הסברתי לו איך עובדים המשלוחים. אבל אני הייתי צריך להיות זה שיבצע את זה."
בוב הקשיב בעיון, והוא יכל לראות שאליס עושה את אותו הדבר.
"אז, זה היה בלילה שבו הגיע המשלוח הגדול, ממש כמה ימים לפני אספת התושבים."
בוב מיד נדרך כשהוא שמע את זה.
"המשאית שעוברת כאן סוחבת איתה כל מיני קופסאות משלוחים, לא רק כאלה שמיועדות לנו. יצא לי לפטפט על זה עם הנהג של המשלוחים מדי פעם, אז ידעתי שחלק מהקופסאות מכילות חפצים מסוכנים - לדוגמא, פצצות. אין לי מושג לאן הם שולחים אותן, וגם הנהג לא יודע ממש למה צריך אותן, אבל הוא יודע מה המטען שלו. הקופסאות האלה מסומנות במדבקה מיוחדת שאומרת שהמטען שלהן מסוכן."
"הבנתי...!" אליס אמרה. "אז גנבת את הפצצות מאחת הקופסאות האלה? כנראה זה לא היה כל כך מסובך אחרי הכל."
"לא..." בוב אמר בשקט. "לא יכלת פשוט לפתוח את הקופסאות האלה, נכון...?"
"נכון." דובי אמר. "זה לא כזה פשוט. כל קופסאות המשלוחים חתומות כשהן על המשאית. אם פותחים אותן, אי אפשר לסגור אותן באותה צורה שוב, ואני יודע שהשליח מודע לעניין הזה. אי אפשר פשוט לקחת משהו מאחת מהן."
"אה." אליס עיקמה את פיה. "אז מה עשית?"
"אז זה היה החלק המתוחכם." דובי אמר בחיוך דק של סיפוק. "כל הקופסאות במשאית ממוספרות. יש עליהן מדבקה עם מספר, ולפי המדבקה השליח יודע לאן היא מיועדת. דבר ראשון, אני שכנעתי את הנהג ללכת להפסקת התרעננות קלה בתוך המכולת, שייקח לעצמו משהו לשתות..."
"ואז?"
"... ואז עליתי לתא המטען של המשאית והחלפתי את המדבקות בין שתי קופסאות - בין קופסה אחד שבדרך כלל מיועדת אליי, וקופסה אחת שסומנה בתור מטען מסוכן. ואז-"
דובי המשיך לדבר, אבל בוב לא הקשיב. הוא המשיך להתרכז במשפט האחרון.
להחליף את כל הקופסה.
עמוק בתוך המוח שלו נדלק ניצוץ של הבנה. דובי ענה על השאלה שלו, אבל באותו זמן, הוא ענה על שאלה אחרת, לא קשורה לחלוטין. שתי התעלומות שהטרידו אותו בזמן האחרון התלכדו. המשקל של ההבנה הזו נחת עליו כמו משאית.
"דובי!" הוא התפרץ לדבריו ואחז לו בחולצה. "הקופסה! זו שהייתה מיועדת אליך. מה היה המספר שלה?"
אליס נראתה מבולבלת, אבל היא המשיכה להקשיב. דובי הרים גבה. "... למה זה חשוב?"
"זה חשוב. תענה."
"טוב, אני במקרה זוכר את המספר, כי בחרתי אחת עם מספר קליט. זה היה שש-שש-שש-..."
"...-שש-שש, נכון?"
"נכון. היי, איך ידעת?"
"הקופסה הזו," בוב אמר. "יכולה להציל את העולם."
שני האחרים שתקו.
"... מה?" אליס אמרה לבסוף.
"מה שיש בה, אני מתכוון. ואתה החלפת אותה - אבל זה אומר שאנחנו יכולים לדעת לאן היא הגיעה! אתה זוכר מה היה המספר המקורי של הקופסה שלקחת במקומה?"
"הממ, לא... זה היה מספר פחות מעניין."
בוב נאנח בתסכול.
"רגע אחד, אני לא יודעת מה הולך פה, אבל אני עוד לא בטוחה שהבנתי את התוכנית שלכם עד הסוף." אליס אמרה. "אתה לקחת את הקופסה עם הפצצות, אבל זה אומר שמישהו אחר קיבל את הקופסה שמיועדת למכולת. לא דאגתם שמישהו ישים לב?"
"קיווינו שלא יעשו מזה ביג דיל." דובי משך בכתפיו. "תראו, זה קורה שלפעמים מקבלים דברים מוזרים במשלוח. לדוגמא, רק באותו חודש אנחנו קיבלנו תה ארמדיל, במקום תה קמומיל שאנחנו מקבלים בדרך כלל. מי יודע מי המוזרים שאחראים על הטעינה של המשלוחים שלנו? הנחתי שמי שלא היה הנמען המקורי של הקופסה ההיא, הוא אולי יתעצבן כשהוא יראה שהוא קיבל אטריות במקום פצצות אבל הוא לא יעשה מזה עניין גדול."
"הבנתי." אליס אמרה. "ובעצם, ממילא מי שזה לא יהיה לא יוכל לקשור את זה אליך באופן ספציפי."
"כן, ו-"
"-רגע, זה לא נכון! בוב התפרץ שוב. "בתוך הקופסה - יש שם עוד מדבקה, נכון?"
"אה," דובי אמר. "כן. אתה צודק. אולי הייתי צריך לחשוב על זה."
"אז זאת הדרך שלנו למצוא את שש-שש-שש-שש-שש!" בוב נעמד ותפס לדובי בכתפיים. "דובי, איפה היא עכשיו? הקופסה עם הפצצות?"
"בוב, מה זה היה הדיבור הזה על להציל את העולם?" אליס אמרה. "זה קשור... לדברים שראית מחוץ לעיירה?"
"כן, אבל... אה, זה כל כך מעצבן! אני לא יודע אם זה רעיון טוב שאני אדבר על זה." אליס נראתה לא מרוצה.
"הקופסה עם הפצצות..." דובי אמר. "... אחרי שהנהג עזב, תלמי הגיע, ועזרתי לו לסחוב את הקופסה לבית שלו. קברנו אותה איפשהו מאחוריו. היה לילה, אבל אני בערך זוכר איפה זה היה, אם זה חשוב... מאז לא ראיתי אותה יותר, אני מבטיח."
"אני מאוד מקווה שהיא עדיין שם." בוב אמר לעצמו, חשב על זה קצת, ואז פנה לאחרים. בפעם הראשונה כבר לא מעט זמן הוא ידע מה הוא צריך לעשות עכשיו. זו תחושה שאין דומה לה.
"אם נמצא אותה נוכל לקרוא את המדבקה שבפנים, ואז נדע מה היעד המקורי שלה - כלומר, לאן נשלחה קופסה שש-שש-שש-שש-שש האמיתית. ואז... הממ." עכשיו זה נהיה קצת בעייתי. "מתי נגמר החודש - עוד יומיים, נכון? אני אחכה לשליח של המשלוח הגדול כשהוא בא בלילה. אני אעלה טרמפ על המשאית שלו, והוא יוריד אותי במקום הנכון. הוא אמור לדעת מה היעד של כל קופסה."
"... בוב, מה? אתה הולך לעזוב את העיירה?" דובי שאל. "שוב?"
"זה לא יהיה כזה נורא. אני אקח צידה לדרך."
"אבל, בוב!" אליס אמרה. "המשפט של שמנדוז! לא תכננת להיות שם? אספת הדיירים תהיה רק בשלישי לחודש הבא."
"כן, זו בעיה... אבל אני לא רוצה לבזבז זמן. לא, את תחליפי אותי, אליס. אני בטוח שתוכלי לייצג את שמנדוז בכבוד."
"אני... רגע, מה?"
"את יודעת את כל הפרטים על תלמי והפצצות. את יכולה לעשות את זה."
"אז אתם כן הולכים לחשוף את כל זה?" דובי שאל בשקט.
"... בוב," אליס אמרה, מתעלמת מדובי. "אני לא יודעת בקשר לזה. אני לא חושבת שזה הוגן שעיתונאית תשחק תפקיד אקטיבי במשפט. אני אמורה להיות נייטרלית."
"האמת צריכה לצאת לאור, וזו הדרך הכי טובה לעשות את זה. זה בטח עדיף מלכתוב על זה כתבה בעיתון שאף אחד לא יקרא." בוב אמר בהחלטיות.
לרגע אחד אליס ודובי הביטו אחד בשניה. אליס היישירה מבט בחזרה אל בוב. "טוב. אני יכולה לנסות."
"יופי. את כבר יודעת שהאמת היא משהו שצריך להתאמץ בשבילו. חוץ מזה, אני אדאג שתהיה לך עזרה. עכשיו, תקשיבו. זו התוכנית. אנחנו הולכים להתגנב לבית של תלמי, לקוות שהוא כבר ישן, ולמצוא את הקופסה. מזל שיש לנו פנס." הוא פנה לאליס, שהנהנה.
"אחר כך... דובי, בוא נעבור במכולת בדרך. אני אצטרך טלפון ספייר." התוכנית המשיכה להתהוות בראשו בזמן שהוא הסביר אותה.
"למה?"
"כי אחר כך אני צריך לעשות כמה טלפונים."