"... וזאת הסיבה שהטלפון במרפאה לא עובד."
"מה אתה אומר." אליס אמרה. היא צעדה באיטיות ברחבי הסלון של בוב בזמן שבוב עצמו ישב על כורסא ושתה תה של ערב. "וכנראה זה היה המצב ביום של אספת התושבים."
"כן. עובדה שהטלפון לא עבד בלילה כמה ימים לפני כן." בוב ענה.
"אז זה מחזיר אותנו לשאלה המקורית ששאלת. דרך איזה טלפון הזהירו את הרשות בקשר לפצצה? אם לא מהטלפון במרפאה - זה היה חייב להיות דרך הטלפון של ראש העיירה." היא עצרה והביטה לכיוונו במבט ספקני.
"נכון."
"ושמנדוז טוען שהוא היה במשרד שלו, ליד הטלפון, כל היום. אז... אין ממש ברירה, נכון? הוא משקר."
"אז זהו, שאני לא בטוח בקשר לזה." בוב הניח את הכוס שלו. והזדקף. "בואי רגע ננסה לחשוב על התעלומה הזו מנקודת המבט של רשות האכיפה. דבר ראשון, הם יודעים בוודאות מאיזה טלפון הגיעה השיחה."
"באמת? למה אתה חושב ככה?"
"כל פעם שמתקבלת אצלם שיחת טלפון, הם יכולים לבדוק משהו בשם 'רשומת טלפוניה' שמערכת הטלפוניה שומרת אוטומטית, והיא מתעדת מאיזה מספר הגיעה השיחה."
"מה אתה אומר! טוב לדעת שזה קיים. אתה חושב שהם עשו את זה?"
"אני חושב שאין ספק שהם עשו את זה, כי זה לא דורש הרבה מאמץ מבחינתם, והם בטוח ירצו לדעת מי האדם האנונימי שדיווח על הפצצה. אז הם ידעו שהשיחה הגיעה מהטלפון של ראש העיירה. הם גם ידעו ששמנדוז היה במשרד שלו כל היום. אם זה היה כל כך פשוט, זו הוכחה חד משמעית שהוא משקר, והם היו עוצרים אותו. אבל הם לא עשו את זה."
"אני מבינה, אבל אני לא משוכנעת לגמרי. מה אם הוא סיפר להם סיפור אחר משהוא סיפר לנו? נניח, יכול להיות שבחקירה הוא אמר להם שהוא יצא מהמשרד בזמן בדיוק בזמן שהשיחה יצאה."
"... את צודקת, אבל זה כבר נהיה שקר די מתוחכם, נכון? זה אומר שהוא שיקר גם להם וגם לנו בדרכים שונות, בכוונה."
"אתה חושב שהוא לא מספיק מתוחכם בשביל זה?"
"אני לא באמת בטוח. מה שכן, הסיבה שאני אומר את זה היא שאני רוצה להעלות אפשרות אחרת."
"אבל איזה עוד אפשרות קיימת? העניין עם הטלפונים לא משאיר מקום לספק."
"אז זהו, שזה לא בדיוק נכון." בוב עצר לרגע לקחת לגימה נוספת. אליס, שנראתה חסרת סבלנות, התיישבה מולו.
"יכול להיות ששמנדוז אומר את האמת, ועדיין מישהו התקשר מהמשרד שלו."
"... איך?"
"אז תראי." בוב רכן לכיוונה. "בחלק החיצוני של בניינים עם טלפון - המרפאה וראשות העיירה, במקרה שלנו - יש סוג של ארון כזה שאליו מתחבר קו הטלפון. אין שום דבר שעוצר אותך מלפתוח אותו, ובפנים, אפשר לנתק את החיבור הפנימי של הבניין ולחבר טלפון משלך."
"... רגע, מה?"
"כשאת עושה את זה, את בעצם מחליפה את הטלפון הקיים, שעכשיו לא יכול לקבל או להוציא שיחות יותר. כשאת מסיימת, זה לא מסובך לחבר חזרה את הכבל הפנימי. אני בעצמי ראיתי איך לעשות את זה."
אליס הטתה את ראשה הצידה. "מה אתה אומר. זה דבר שתמיד אפשר היה לעשות...?"
"ככל שידוע לי, כן. החלק הקשה הוא לחשוב על זה, אבל בתיאוריה, הארון הזה תמיד נמצא שם, והכבל תמיד נמצא בפנים, ותמיד קל לנתק אותו. מה שכן הסיבה היחידה שאני יודע את זה היא שאנשי אנטי-אכיפה לימדו אותי את זה."
"וזה שימושי כשאתה רוצה, נניח, לזייף את המספר שאתה מתקשר ממנו."
"כן, ובמקרה שלנו, זה עוזר לאדם שמטלפן 'להיעלם', כי בתיאוריה כל אחד בעיירה יכל לגשת לארון של בניין ראשות העיירה ולטלפן. כשמטלפנים מתוך בניין יש יותר סיכוי שמישהו יוכל לקשור את זה אליך."
"מעניין מאוד." היא נשענה אחורה ושקעה במחשבות. "אז אתה חושב שזה מה שקרה."
"אני חושב שזה אפשרי. לפחות, זה יכול להסביר את שיחת הטלפון."
"אם זה מה שקרה, יכול להיות שהשיחה כן יצאה בסוף מהמרפאה."
"לא. השיטה הזו לא הייתה עובדת שם. תזכרי איפה התקלה נמצאת. וחוץ מזה - אם השיחה התבצעה מחוץ לראשות העיירה, זה גם יכול להסביר למה שמנדוז לא קיבל את שיחת האזהרה מהרשות. האדם שטלפן יכל להשאיר את הכבל מנותק, או את השפופרת של הטלפון בחוץ מורמת, לפחות עד שהגיע הזמן לאסיפה."
"... הבנתי. אז מי יכל לעשות את זה? זה מישהו שקשור לאנטי-אכיפה הזה, אם הוא הכיר את השיטה הזו?"
"אז... אני לא בטוח בקשר לזה." בוב אמר, ועכשיו הוא זה שנעמד והתחיל לצעוד סביב באיטיות. "אני לא חושב שמה שקרה בעיירה קשור באמת לאנטי-אכיפה. אם היו פעילי אנטי-אכיפה בעיירה שלנו, היינו שומעים על זה, כי הם היו רוצים להפיץ את האידאולוגיה שלהם. לפחות זה הרושם שאני קיבלתי."
"אבל, אתה יודע, לדעתי זה דווקא הגיוני. בוא רגע נעשה מה שאמרת קודם. בוא נחשוב מנקודת המבט של רשות האכיפה. לא רק שהם לא עצרו את שמנדוז - הם לא עצרו אף אחד! זה קצת מוזר, לא? זה לא שהיו לי ציפיות גבוהות מהם, אבל נראה שהם לא התקדמו בכלל בחקירה של התקריות עם הפצצות. בסוף אנשים כאן בעיירה לקחו יוזמה במקומם. זו הסיבה שהתחלתי לחשוב שהגורמים האחראים לפצצה נמצאים מחוץ לעיירה, ואם הסוכנים יודעים על זה משהו הם לא סיפרו לנו."
"הממ." בוב ענה. הוא השלים עוד הקפה שלמה של מחשבות שקטות מסביב לסלון לפני שהוא דיבר שוב.
"אני חושב שאני מבין. רשות האכיפה יודעת עוד משהו שאף אחד בעיירה לא יודע."
"וזה?"
"הפצצות - או, לפחות הפצצה הראשונה - לא הגיעה מהעיירה שלנו. היא נוצרה במפעל."
"רגע, מה? המפעל? ... מייצרים פצצות במפעל?"
"גם אני הייתי מופתע מזה בפעם הראשונה, אבל התשובה היא כן. שמעתי את זה בעצמי ממישהו מהרשות."
"אבל, בוב! אם זה נכון, זאת הוכחה מוחלטת שגריבלדי חף מפשע! או לפחות שהסיפור הנוכחי עליו הוא לא נכון. הטענה היא שהוא הכין את הפצצות בעצמו."
"נכון. אבל זה לא עוזר לנו להבין מי כן האחראי."
"... נכון, אבל זה גם משהו."
"בקיצור," הוא המשיך. "הרשות יודעת את זה. הרשות גם מכירה את הטריק עם הטלפון שסיפרתי לך עליו, ואם הם מאמינים לסיפור של שמנדוז, כנראה הם הגיעו לאותה מסקנה כמוני, שמישהו השתמש בשיטה הזו כדי לטלפן. זאת לא הוכחה חד משמעית, אבל זה מסתדר עם הסיפור שהאחראי הוא לא מישהו מהעיירה, כמו העובדה שהפצצות הגיעו מהמפעל."
"אז אתה כן חושב שזה לא מישהו מהעיירה...?"
"אבל," בוב עצר. "אני חושב שאולי רשות האכיפה בכלל לא בכיוון."
"למה?"
"זה ברור שרשות האכיפה יחשבו שהאחראי הוא לא מישהו מהעיירה - הם יודעים שכמה לילות לפני כן היו בעיירה אורחות לא מקומיות - והם צודקים! אבל שתי אלה לא קשורות לפצצה בכלל, והן היו כאן במקרה! זה ברור שהחקירה שלהם תיקח אותם מחוץ לעיירה, ותתמקד, לדוגמא, בשוד של משאית המשלוחים. אבל אם הפצצה באמת לא קשורה אליהן, גם כיוון החקירה הזה לא יעבוד..."
"רגע, שוד של משאית? מה?"
"זה לא כל כך קשור, אני אסביר לך אחר כך. השורה התחתונה היא שאולי זה מסביר למה הם לא התקדמו בפתרון התעלומה."
"אז זה סוג של מזל רע, ששני האירועים האלה קרו בעיירה שלנו באותו זמן?"
"מזל רע בשביל הרשות, כן. אבל אנחנו עכשיו חכמים מספיק כדי לא ליפול לזה. אני לא יודע איך להסביר את הפצצה עצמה, אבל בואי נניח לרגע שהאדם שטלפן בקשר לפצצה הוא מישהו מהעיירה." הוא חזר להתיישב.
"איך האדם הזה ידע על השיטה עם הטלפון?"
בוב משך בכתפיו. "כמו שאמרתי קודם, אף אחד לא מונע ממך לעשות את זה. החלק הקשה זה רק לחשוב על הרעיון. בסופו של דבר, מישהו היה צריך לחשוב על זה בפעם הראשונה. זה לא בלתי אפשרי שבן אדם מספיק ערמומי שרוצה לטלפן למפקדה בצורה אנונימית יחשוב על זה בעצמו."
"כמה קל להבין מה קורה בתוך הארון אחרי שפותחים אותו?"
"ממה שזכור לי, אני לא חושב שזה כזה מסובך, אם את מזהה איך נראה כבל של טלפון, ואת מספיק אמיצה כדי לנסות לחבר ולנתק כבלים בעצמך."
"... בעצם," אליס כיווצה את גבותיה. "אמרת שצריך לחבר טלפון משלך? מאיפה מביאים טלפון בכלל?"
"זאת שאלה טובה." בוב אמר. "אני לא יודע אם אפשר היה לקחת את הטלפון מהמרפאה, כי הוא מחובר לקיר. וכמובן שהטלפון של שמנדוז היה במשרד שלו."
"אז גם הטלפון עצמו הגיע מחוץ לעיירה...?"
"... את יודעת מה," בוב נזכר תוך כדי שהיא שאלה את זה. "אני חושב שאפשר לקנות טלפונים ספייר במכולת. אפשר לעשות את זה בעיר. מעניין אם אפשר גם במכולת שלנו? אף אחד אף פעם לא צריך אחד, אבל בתיאוריה, אולי יש מלאי למי שאי פעם יצטרך..."
"... אם זה נכון, ומישהו קנה אחד, יהיה מאוד קל לברר את זה."
"אפשר לשאול את דובי. קניה של טלפון זה בטח דבר כל כך נדיר שהוא בטוח יזכור אם זה קרה."
"היית חושב שגם הסוכנים היו בודקים משהו כזה מולו אם זה כל כך פשוט, נכון?"
"אלא אם כן הם מלכתכילה יוצאים מנקודת הנחה שהאחראי הוא מישהו שהגיע מחוץ לעיירה."
נראה שאליס שוב חזרה לשקוע במחשבות. בוב ראה את זה כסימן לחזור לתה שלו, אבל בעוד הוא הביט בפניה של אליס, הוא ראה ניצוץ של הבנה לאט לאט מתפשט בהם, עד שלפתע-
"בוב." היא הזדקפה.
"כן?"
"למה שזה לא יהיה הוא?"
"מי?"
"דובי."
היד של בוב עצרה לפני שהיא הגיעה לספל שלו. "דובי?"
"כן. למה שזה לא יהיה הוא? בעצם - למה שזה יהיה מישהו אחר?"
"... סליחה?"
"הפצצה! בוב, מי הרוויח מכל העסק הזה עם הפצצות? למי היה מניע? המניע זה אחד הדברים שלא הצלחתי להבין, אבל בדיעבד, זה ברור! גריבלדי הופלל ועכשיו הוא יושב בכלא. זאת הייתה מזימה של דובי."
"... של דובי." בוב חזר אחריה בשקט. זה היה נראה לו לא הגיוני. הוא הכיר את דובי. הוא סמך עליו.
"תקשיב - אם יש טלפונים ספייר במכולת, אני בכלל לא ידעתי את זה. אבל מי בטוח ידע? דובי. ואם מישהו היה שואל אותו בקשר לזה, הוא יכול פשוט להגיד שאף אחד מעולם לא קנה טלפון. וחוץ מזה-!" היא נעמדה בחיוך, ובוב יכל לראות שהיא אומרת את הדברים תוך כדי שהיא מבינה אותם. "אחד הדברים שנטענו נגד גריבלדי הוא שהוא בין היחידים שידע את סדר הדוברים באסיפת התושבים לפני שהיא קרתה, כי שמנדוז אמר לו מה יהיה הלו"ז. אבל מי עוד ידע? דובי, שדיבר בעצמו, בוודאי ידע שהוא עצמו הולך לדבר. המטרה של הפצצה הראשונה הייתה שזה ייראה כאילו הוא בעצמו מטרה. ושים לב, שהפצצה הראשונה מעולם לא התפוצצה... אבל השנייה כן, כשדובי לא היה בסכנה."
הפצצה הראשונה כן התפוצצה בסוף, בוב חשב לעצמו, וזו דווקא הייתה אשמתו, אבל הוא שמר על השקט. עדיין היה לו קשה להאמין שחבר שלו היה עושה משהו כזה. זה גרם לו להרגיש אשם בעצמו, באופן כלשהו. יכול להיות שאליס סתם קופצת למסקנות...
היא, בינתיים, המשיכה. "אני יודעת שקשה לדמיין משהו כזה בין אנשים שאתה מכיר בעיירה, אבל, תחשוב על זה, אנשים מוכנים ללכת רחוק כנגד האויב המושבע שלהם, נכון? זה לא בלתי אפשרי שהוא יתכנן משהו כזה..."
בוב עקב אחריה במבטו. הוא לא יכל להאשים אותה בהתלהבות שלה.
"תגידי, אליס," הוא אמר בשקט. "מי האויבת המושבעת שלך?"
ההתלהבות כאילו מיד נכבתה. "... למה אתה שואל?"
"סתם מעניין אותי לדעת."
"טוב, זה לא כל כך קשור עכשיו."
"אני יודע. עדיין מעניין אותי לדעת."
היא עיקמה את הפרצוף שלה. "אתה בטוח שזה לא תירוץ כדי שאני אפסיק להאשים את החבר שלך בפשעים נגד העיירה?"
"את דווקא היית די משכנעת." הוא אמר וסוף סוף לגם שוב מהתה שלו.
לאט לאט, אליס התיישבה מולו ונאנחה.
"אתה רוצה שאני אספר לך על האויבת המושבעת שלי?"
"למה לא?"
"... טוב. זאת תהיה בעיה."
בוב הרים גבה.
אליס נשענה הצידה והסיטה את מבטה.
במשך זמן מה היא לא אמרה כלום.
"אני לא ממש יודעת מה להגיד."
"איך קוראים לה?"
"... אני לא יודעת."
"... מה?"
היא הביטה בו לרגע לפני ששוב הרחיקה את מבטה. הוא יכל לראות שהיא מחפשת את המילים הנכונות.
"כשדיברתי איתך קצת אחרי שחזרת לעיירה, אמרת משהו על זה שיש גבול לזכרונות שלנו."
"נכון. משהו כמו אלף שנים."
"כן. אני חושבת שזו הסיבה שאני לא יודעת."
"... אלף שנים?"
"אני לא רואה סיבה אחרת. זאת אומרת, אם הייתה לי בכלל אויבת מושבעת. תקשיב, בוב. אני לא יודעת. באמת שלא. זה נושא שמטריד אותי, וזה נושא שאני יודעת שהטריד אותי לפני... נניח, שבע מאות שנה. אני לא יודעת מתי התחלתי לדאוג מזה. אני לא יודעת מה לחשוב על זה. וכשאמרת שיש גבול לזכרונות שלנו, רק אז התחלתי לחשוב שאולי זה בגלל זה."
בוא הקשיב לה בשקט.
"אני לא יודעת אם הייתה לי אויבת מושבעת, אבל... יש בי חלק שאומר שכן. חלק במוח שלי. אני לא יודעת להסביר את זה. חלק שמרגיש שמשהו חסר. זאת... לא תחושה טובה, בוב."
"יכול להיות," בוב שאל בזהירות. "שהיו לך, או שיש לך... חלומות משונים? חלומות מוזרים כאלה, שאת נמצאת בחושך, ו-"
"-הייתה תקופה כזו. אבל כבר מזמן אין לי." היא המשיכה, ועכשיו דיברה ביותר בטחון. "אני מניחה שמשהו קרה לה. עכשיו אני מבינה שזה משהו שקרה מספיק מזמן שפשטו שכחתי את זה בצורה טבעית. יצא לי לעבור על הארכיון של העיתון כדי לחפש אם אי פעם היה כתוב משהו על זה, אבל הארכיון לא נצחי, אתה יודע? כל מה שיש לנו אלה עותקים מודפסים, ונייר לא מחזיק לנצח. אני מניחה שמשהו קרה... מזמן... כל כך מזמן שאף אחד לא יודע. אני די בטוחה שאף אחד בעיירה לא יודע על זה שום דבר. אני לא... אני לא יודעת אם זה בכלל אפשרי שאני אי פעם אגלה מה קרה, אם זה קרה כל כך מזמן שהמידע הזה לא נמצא בשום מקום."
היא היישירה מבט אליו.
"וזה רק מראה כמה העיתון חשוב. מישהו חייב לתעד את האמת, בוב, וגם אם נייר מתכלה בסוף, אנחנו צריכים להמשיך לחזור עליה, ולא לפספס אף פרט, כי אין דבר יותר גרוע ממצב שבו האמת אובדת בחשיכה לנצח. אני מניחה שלא הבנתי את זה אז, כשקרה לה מה שלא קרה לה, אבל עכשיו אני מבינה, ואני לא מוכנה שמשהו כזה יקרה שוב."
בוב הנהן בעדינות. "בעוד אלף שנים," הוא אמר. "יכול להיות שלא נזכור את השיחה הזו."
"זו מחשבה מטרידה." היא אמרה בשקט.
בוב עצם את עיניו. היא צדקה. בחוץ כבר החשיך, אבל בוב היה יותר מדי טרוד כדי להיות עייף.
"טוב." בוב הכריז. "נחזור לעניינינו. אנחנו צריכים ללכת לדבר עם דובי."
"רעיון טוב. כדאי לעשות את זה בקרוב, לפני המשפט של שמנדוז."
"את צודקת. בואי נעשה את זה הלילה. למה לבזבז זמן? ממילא כדאי לעשות את זה לא בשעות הפעילות של המכולת."
"אתה רוצה שאני אבוא איתך, או שאתה מעדיף לדבר עם החבר שלך אחד על אחד...?"
"ברור שאני רוצה שתבואי."
"טוב, אני אבוא, אבל עכשיו קצת מאוחר בשביל-"
"נו באמת, אליס," הוא קם באיטיות. "האמת היא דבר שצריך להתאמץ בשבילו."
אליס נעמדה גם היא, וחיוך קל נמתח על שפתיה. "כן. בוא נפתור את התעלומה הזו כבר."