התחנה הראשונה הייתה גן החיות.
בוב היה המבקר היחיד. כנראה הפופולריות של המקום נפגעה משמעותית מהאירועים האחרונים.
כשהוא עבר ליד הכלוב של הדובים, הוא עצר והביט בהם בשקט. זה היה הדור ה-מי-יודע-כמה מאז שהוא זכר את עצמו בעיירה. מדי פעם הייתה הודעה על דוב חדש שנולד, ואז בימים הבאים אנשים היו באים לגן החיות בקבוצות כדי לראות את הגור. העובדה שזה קרה שוב ושוב ושוב במשך שנים לימדה אותו לא להיקשר במיוחד לאף דוב אינדיבידואל. הוא תהה אם דעתו הייתה שונה אם תוחלת החיים שלו הייתה דומה יותר לזו של דוב.
הוא מצא את גריבלדי בכלוב קטן לא רחוק מהאיזור של הדורבנים.
"ובכן, ובכן, ובכן... תראו מי החליט להראות את הפנים שלו."
"היי." בוב ענה וניסה להיראות ידידותי. "אני מקווה שזה לא זמן לא טוב."
גריבלדי בהה בו בחזרה במבט זעוף. טוב, אולי זה היה דבר קצת טפשי להגיד כשהוא תקוע בכלוב הזה.
"אז, אה, שמעתי על הפצצה והכל..."
"... מה אתה רוצה, בוב?"
"מה אני - גריבלדי, אני מבין שאתה עצבני, אבל אפשר לדבר ברצינות רגע?"
"עצבני? בוב." הוא נשען קדימה על הסורגים. "מה בדיוק אתה זומם?"
"זומם? למה שאני אזמום משהו?"
"אתה לא תצליח לעבוד עליי. אני יודע שאתה מאחורי כל זה."
"מה?" בוב נשען גם הוא קדימה על הסוגרים בהפתעה. "אין לך מושג על מה אתה מדבר! אני בכלל-"
"תחסוך ממני את זה! קודם ארליך נעלם באופן מסתורי, אחר כך מישהו מפליל אותי..."
"... אז אתה לא עשית את זה? הפצצות-"
"-ברור שלא! אני לא ראיתי פצצה בחיים שלי! אבל אתה יודע את זה, נכון? תגיד לי, בוב, איפה נמצא האויב המושבע שלך? אני לא יודע מי עוד מעורב בתוכנית הזו שלך, אבל אתם כנראה עושים עבודה די טובה, כי אף אחד בעיירה לא חושד בך, ואף אחד לא מוכן לחקור את האמת."
"אבל אני... תקשיב, אידיוט, אני יודע שאתה לא שתלת את הפצצות, אני רוצה לעזור לך, אני מבטיח לך שאני לא חלק מאף תוכנית זדונית."
"אני לא יודע מה אתה זומם עכשיו, בוב, אבל אני מבטיח לך," הוא אמר, התיישב, ושילב את ידיו. "אני לא הולך לשתף פעולה."
בוב שנא להיות במצב הזה, אבל לא היה לו כח להמשיך להתווכח.
"טוב. בהצלחה." הוא אמר ופנה ללכת. הוא היה בטוח שהוא יסתדר גם בלי העזרה שלו.
התחנה השנייה הייתה המרפאה.
הדרך מגן החיות לא הייתה קצרה, ובוב לא הלך מהר במיוחד. זה היה יום יפה. מאחורי המרפאה היה אזור מדושא ומלא בעצים - כמו פארק קטן - שלדעתו של בוב, היה אחד האיזורים הכי יפים בעיירה. כשהוא הסתובב כאן כמעט היה אפשר לשכוח מהשממה שמסביב. כדי לשמור על המקום הזה מיוחד, הוא לא היה בא לפה לעיתים קרובות. כשהוא יכל לראות את הקיר האחורי של המבנה הקטן לא רחוק ממנו, הוא התיישב בצילו של אחד העצים ושלף כריך שהוא הכין לפני שהוא יצא מהבית.
גם העצים האלה, עכשיו שהוא חשב על זה, עברו מספר דורות בזמן שהוא זכר את עצמו בעיירה. הרבה פחות מהחיות בגן החיות, אבל מדי פעם, אכן עצים היו מתים ואז הם היו צריכים לשתול עצים חדשים. חלק מהעצים שהיו כאן עכשיו הגיעו לגודל המלא שלהם רק לא מזמן. לחיות פחות זמן מעץ הרגיש כמו רעיון מופרך לחלוטין.
לקראת סוף הכריך, האדם שהוא חיפש במקרה הופיע באיזור.
"היי, ג'וני!"
"אה, בוב! יו, מי היה מאמין, אה? טוב לראות אותך, חבוב!" ג'וני ענה, והתיישב לידו עם חיוך. הוא לבש חלוק לבן מעל הבגדים שלו.
"האמת שבאתי לפה בשבילך."
"בשבילי? מה, חטפת איזה שפעת שם עם הסוכנים או איפה שלא היית? שמע, זה נשמע כמו סיפור רציני..."
"אל תשאל."
"... אבל מה, אני ממש שמח שאתה כאן שוב. זה קצת מרגיע עם כל הבלאגן שהיה פה."
"אני מתאר לעצמי. אז לא, אני לא חולה או משהו, אבל באמת רציתי לשאול אותך משהו בקשר לפצצות, אם לא אכפת לך."
"כן, זה היה חתיכת אירוע, מה? אבל מה, אף אחד לא נפגע! טוב, בערך. היה סוכן שנשרט כשהוא רץ אל הבמה בזמן הפצצה השניה. על הפנים!"
"מה אתה אומר. ... בקיצור, אני פשוט אגיע לעניין. אולי אתה זוכר, בימים שבהם הופיעו הפצצות, מישהו במקרה התקשר למרפאה מוקדם יותר?"
"יו, מי היה מאמין, זה בדיוק מה שהסוכנים שאלו אותי בחקירה שלהם."
"כן? ומה ענית להם?"
"מה עניתי להם? בוא אני אשאל אותך שאלה, בוב! אם מישהו יתקשר עכשיו למרפאה, מי לדעתך ישים לב?"
"... אה. אף אחד. כי אתה כאן."
"בדיוק!" הוא ענה בחיוך רחב. "מה אני אגיד לך... אני לא שם כל זמן, כל הזמן, אה? אני אהיה דוגרי איתך, בוב, רוב הזמן לעבוד במרפאה זה משעמם בטירוף, יו. אני עושה הפסקות צהריים, כמו עכשיו. או שלפעמים אני נשאר במשרד עם דלת סגורה ומג'מג'ם, ולפעמים אני מדבר עם אנשים בחוץ, ו... טוב, אני לא כל הזמן ליד הטלפון."
"אז אתה לא יודע אם מישהו התקשר."
"שום מושג, חבוב! לצערי. עכשיו אני מבין שזה חשוב, ליתר בטחון, אם הם רוצים להזהיר אותנו ממשהו, אבל," הוא משך בכתפיו.
"היית חושב שאחרי הפצצה הראשונה תלמד את הלקח."
"נכון? גם הם אמרו לי אותו דבר! ואני אמרתי להם וואלה, אתם צודקים, אני אנסה להיות זהיר יותר וכל זה. ממש התעצבנו. ככה זה רשות האכיפה לפעמים..."
"... והנה אתה כאן. אז אם מישהו מתקשר עכשיו, אין לנו מושג."
"שמע, חבוב, אתה צודק."
בוב נשען על העץ שמאחוריו בחיוך משועשע. "טוב נו. בכל זאת, אני מציע לך לא להסתבך איתם. אם זה יקרה שוב, אני בטוח שהם לא יסלחו לך בקלות."
"תודה על האזהרה. אתה המומחה אחרי הכל."
"לצערי אתה צודק. אז, רק כדי לסכם... אתה לא יודע אם מישהו התקשר למרפאה באותם ימים לפני האספה?"
"צודק!"
"והאם מישהו יכל להשתמש בטלפון, בלי שתשים לב? מישהו יכל להתקשר החוצה?"
"המממ, גם שאלה טובה! יש מצב. הטלפון נגיש לכולם בחדר הראשי. אתה מוזמן לראות בעצמך. לא זוכר איפה בדיוק הייתי, אבל היי, אם הייתי במשרד באותו זמן, כנראה כל אחד יכל להיכנס בלי שאני אשים לב."
"המממ. והנה שאלה אחרונה..." בוב הביט על המבנה של המרפאה. "מתי פעם אחרונה מישהו השתמש בטלפון?"
ג'וני חשב על זה לכמה רגעים. "וואלה, אין לי מושג. מדי פעם כן יוצא לנו להשתמש בו, אם צריך איזה טיפול מיוחד או משהו."
"אני שואל," בוב אמר ונעמד על רגליו באיטיות. "כי, אתה יודע, אני לא בטוח שהטלפון בכלל עובד."
"לא עובד...? וואו, זה יהיה חתיכת טוויסט, אה?" ג'וני נעמד גם הוא.
"כן. בוא, אנחנו הולכים לבדוק את זה."