"לפני שנתחיל לאכול," מתילדה אמרה בעוד היא התיישבה. "תודה מיוחדת לבוב, שעזר לי להכין את הלזניה!"
"וואו, בוב, לא ידעתי שאתה כזה בשלן." אליס, שישבה לצידו, חייכה. בצד השני של השולחן מתילדה ושמנדוז ישבו אחד ליד השני.
"כדאי שתטעמי אותה לפני שאת מפתחת דיעה." בוב אמר בחזרה.
"תודה, בוב," שמנדוז אמר, וניגב את המצח שלו במטפחת. כנראה שהלחץ לא נגמר גם כשאתה מפסיק להיות ראש העיירה. "וכמובן, תודה למתילדה, על שאר האוכל ועל האירוח הנפלא. בתיאבון...!"
והארבעה התחילו לאכול. האמת שהלזניה יצאה לא רעה.
גם לאכול בשקט זה נחמד, אבל בשלב מסוים נראה שמתילדה החליטה לשבור את הקרח. "אז, אליס... עיתנואות נשמעת לי כמו הרבה אחריות! כל יום למצוא משהו לכתוב..."
"... אה, כן. אני גם כותבת את התשבץ, אם יצא לך לנסות לפתור אותו."
"אה, אני לא ממש בעניין של תשבצים."
"קשה להאמין," שמנדוז אמר בחיוך קל. "שכל יום בעיירה שלנו קורה משהו ששווה לדווח עליו!"
"זה נכון," אליס משכה בכתפיה ולקחה ביס. "לפעמים צריך לעבוד קצת קשה, אבל אני מאמינה שתמיד אפשר למצוא משהו שחשוב שהתושבים ידעו. לדוגמא, בחודש שעבר היה התחקיר על איך כמות הגשם הממוצעת השתנתה במאה השנים האחרונות. בדרך כלל אנשים לא חושבים על הדברים האלה, אבל זה דבר שלדעתי צריך לפרסם. אולי קראתם אותו...?"
מתילדה ושמנדוז הסתכלו אחד על השני לרגע - לבוב לא היה ספק שאף אחד מהם לא קרא את העיתון. "אם את מאמינה שהדברים האלה חשובים," בוב אמר לפני שהם יכלו להגיב. "למה לא לדבר עליהם באספות התושבים, לדוגמא? שם בטוח יקשיבו לך יותר אנשים."
"טוב... כעיתונאית, זו כבר לא בעיה שלי. אני חושפת את האמת, אבל אני לא יכולה להכריח אנשים להתעניין בה." היא אמרה, והקול שלה לאט לאט דעך.
"הדבר שאני לא מבין בעיתון היומי," שמנדוז אמר בבטחון מפתיע. "זה שכל יום הוא מגיע לפתח הבית שלי בזמן אחר...! לפעמים אחרי שהתעוררתי, ולפעמים לפני."
"אתה צריך להפסיק להתעורר כל כך מוקדם," מתילדה ענתה לו.
"... תקשיבו," בוב אמר. "אני חייב לספר לכם על שעונים מתישהו."
"... סליחה?"
"אם אנחנו כבר מדברים." שמנדוז אמר. "בוב! אתה חייב לספר לנו איפה בדיוק היית כל הזמן הזה."
"כמובן! אתה חייב להשלים גם לי חלק מהסיפור, בוב." מתילדה חייכה. אליס לא אמרה כלום, פשוט הסתכלה על בוב וחזרה לאכול.
"טוב." בוב הניח את המזלג שלו. יצא לו קצת לחשוב על זה מאז שהוא חזר לעיירה. "זה, בגדול, מה שקרה. דבר ראשון, הגעתי למפקדה של רשות האכיפה על אחת המשאיות שלהם."
"המפקדה... מעניין איך המקום הזה נראה..." מתילדה אמרה.
"האמת שהוא נראה די יפה. והוא משקיף על מקום בשם העיר, שהיא כמו העיירה, רק שגרים בה הרבה יותר אנשים."
"יותר אנשים מהעיירה...?" שמנדוז ניגב זיעה ממצחו.
"כן. יצא לי גם לבקר במפעל - הוא נמצא במקום אחר, רחוק מהמפקדה - המפעל שבו מייצרים את כל הדברים שמגיעים לעיירה שלנו."
"וואו." אליס אמרה. "אני חושבת שזה מקום ממש חשוב."
"את צודקת. בקיצור, אחרי שהייתי שם, לא חזרתי למפקדה. במקום זה מצאתי את עצמי עם כמה אנשים ש- תאמינו או לא- מסתתרים מרשות האכיפה ופועלים נגדה."
"נגד רשות האכיפה...!" שמנדוז אמר בתמיהה.
"לא ידעתי שזה אפשרי בכלל." מתילדה הוסיפה.
"וכל זה," אליס שאלה. "קשור בכלל למה שקרה לארליך, או לצעיף הזה שמצאת...?"
"לא. מה שקרה זה... טוב. הייתי עם האנשים האלה, ואז חזרנו לעיר - אני אדלג על חלק מהפרטים הדרמטיים - ואז, ממש במקרה, פגשתי את הבעלים של הצעיף, והחזרתי לה אותו. היא לא קשורה לרשות האכיפה, והיא לא באחת מהקבוצות שמתנגדות לה, אבל היא כן בקשר איתן, לכן היא הייתה שם. ואז עזבתי משם איתה."
"אז מה העניין של הצעיף? והצבע המוזר שלו?" אליס המשיכה לשאול.
"נראה לי זה סתם צעיף." בוב משך בכתפיו. "והצבע הוא בחירה אופנתית."
"בחירה אופנתית מפוקפקת ביותר, אני חייבת להוסיף." אמרה מתילדה.
"אני מסכים. ואז... טוב." בוב האט את קצב הדיבור שלו והסתכל על הצלחת שלו בעוד הוא דיבר. "עכשיו זה נהיה קצת מסובך. יש כמה דברים שאני לא יכול להרחיב עליהם, מכל מיני סיבות. לפחות לא עכשיו."
השלושה האחרים הביטו בו בשקט.
"אחת הסיבות היא שהדברים האלה מאוד לא חוקיים בשביל רשות האכיפה. בגלל זה אני גם אבקש שמה שאני אומר כאן יישאר בינינו, לפחות בינתיים."
מתילדה הנהנה. בוב הסתכל על האחרים ואז המשיך. "השורה התחתונה היא שהבעלים של הצעיף היא זו שאחראית להעלמות של ארליך, וזה פשוט כי היה לו את חוסר המזל להתקל בה בזמן שהיא הייתה בעיירה שלנו. הסיבה שהיא הייתה כאן בכלל לא קשורה לעיירה שלנו באמת - היא חיפשה משהו שכנראה הלך כאן לאיבוד במקרה. ואז אני קיבלתי את ההצעה לחזור לפה ולחפש את הדבר הזה, ואם הייתי עושה את זה, יכול להיות שהיא הייתה נותנת לארליך ללכת."
"... אוי לי." מתילדה מלמלה. שמנדוז ניגב את המצח שלו, ואליס הסתכלה על בוב בהשתאות.
"אבל לא כל כך אהבתי את הרעיון הזה. אז ברחתי משם, וחזרתי הביתה בכוחות עצמי."
"וואו!" אליס אמרה בחיוך.
"אבל בעצם, היא לא רצתה שתחזור לפה ממילא?" מתילדה שאלה.
"כן. אז אני לא יודע אם יצא לי משהו מכל הסיפור הזה. אבל הנה אני כאן." בוב חזר לאכול.
הדממה נמשכה עוד זמן קצר, בזמן שבוב הניח שהאחרים מעכלים את הסיפור. הוא ידע שבטח יהיו להם שאלות נוספות. לפני שמישהו יכל לשאול אחת, הוא החליט לקחת פיקוד ולשנות את הנושא. אחרי הכל, יש סיבה שהוא תיכנן את ארוחת הערב הזו.
"אבל, מספיק על עצמי! אני יודע שגם כאן הייתה לא מעט דרמה. שמנדוז, אני אשמח לשמוע ממך על כל העניין עם הפצצות."
"אה, כן, טוב..." הוא מלמל. "אני בטוח ששמעת את רוב הסיפור ממתילדה כבר."
"זה נכון, אני סיפרתי לו... אוי, שמנדוז, אני מקווה שאתה מוכן למשפט שלך...! הוא לא עוד כל כך הרבה זמן, נכון?"
"כן, כן... זו בעיה, אבל, טוב, אני מקווה שהצדק ינצח..." הוא ניגב את המצח שלו במטפחת.
"כן, בואו נדבר על זה." אליס הניחה את המזלג שלה ונשענה קדימה. "ראש העיירה תלמי טוען שאתה אשם ברשלנות פושעת בעקבות העניין עם הפצצות. אם לא אכפת לך לדבר על זה, אני אשמח לשמוע ממך את כל הסיפור מנקודת המבט שלך."
"כמובן שאתה לא חייב לעשות את זה אם אתה לא מרגיש בנוח, שמנדוז...!" מתילדה ניסתה להרגיע אותו.
"אבל אנחנו כן נעריך את זה." בוב הוסיף מהר. שמנדוז עצם את עיניו ואחרי קצת מחשבה, הנהן.
"השמועות אומרות," בוב המשיך. "שרשות האכיפה הזהירה אותך מראש על הפצצה באספת התושבים. זה נכון?"
"לא... לא שאני יודע." שמנדוז ענה בהיסוס.
"מה זה אומר?" אליס רכנה לכיוונו.
"טוב... בשני הימים שבהם הפצצות הופיעו, הייתי במשרד שלי כל היום לפני האספה. אם רשות האכיפה הייתה מטלפנת, אין ספק שהייתי שומע את הצלצול... לפחות, אני חושב, אבל אני לא בטוח. בפעם השניה, לפחות, הייתי כל כך לחוץ, ואני מתחיל לחשוב שאולי הייתי יותר מדי שקוע במחשבות בשביל לשים לב..."
"ומה עם הפעם הראשונה?"
"אני לא זוכר ששמעתי צלצול. זה גם מה שאמרתי לסוכנים של רשות האכיפה כשהם חקרו אותי לאחר מכן. הם שאלו אם הייתי ליד הטלפון כל היום, ועניתי שכן - מאז שהגעתי למשרד מוקדם בבוקר, לא עזבתי אותו עד האסיפה."
בוב חשב בשקט על המשמעות של זה. אליס המשיכה בשאלות. "ומה עם מכתבי האיום שהיו במשרד שלך, שלכאורה הגיעו מגריבלדי?"
"אני... טוב, בכנות, ידידתי, גם אותם אני לא זוכר שקיבלתי. אבל אני מתחיל לחשוב שכמו עם הטלפון, גם אליהם הייתי לחוץ מכדי לשים לב. אחרי הפצצה, והסוכנים שהתחילו להסתובב בעיירה שלנו... זו הייתה תקופה מלחיצה במיוחד להיות ראש העיירה! בקושי הצלחתי לישון עם החלומות המטרידים שהיו לי באותו זמן..." בוב מיד נדרך כשהוא שמע את זה. "... למזלי עכשיו אני ישן יותר טוב. אני עדיין לחוץ, אבל פחות משהייתי עם כל האחריות על הכתפיים." הוא חייך באי נוחות.
"אוי, שמנדוז... אני מצטערת לשמוע את זה," מתילדה אמרה. "אבל אתה חייב להודות שהלחץ הזה לא הקל עלינו התושבים, נכון? עם כל חוסר הוודאות, התחושה בעיירה הייתה מאוד לא נעימה באותה תקופה...!"
"כן, כן, את צודקת לגמרי, ואני מכיר באחריותי לגמרי. ועדיין, כואב לי שהאויב המושבע שלי ניצל את הסיטואציה הזו..." שמנדוז אמר.
"אני מקבלת את הרושם," אליס אמרה. "שאין באמת תיק חזק נגדך. זה לא שיש לנו הוכחות שרשות האכיפה התקשרה אליך. ובקשר למכתבים, מישהו יכל לשים אותם שם ביום בין העזיבה שלך מהתפקיד והכניסה של תלמי."
"טוב, יהיה נחמד אם מישהו יזכיר את הדברים האלה במשפט." מתילדה אמרה.
"שמנדוז. אני יכול לייצג אותך." בוב אמר בהחלטיות. זה מיד הרגיש לו כמו הדבר שהוא צריך לעשות. "במשפט, אני מתכוון. הרעיון הזה תקף במשפט, נכון? שמישהו שהוא לא אתה יכול לייצג אותך?"
"בוב...! אני לא יודע מה לאמר, אני באמת אהיה אסיר תודה אם תהיה מוכן לעשות את זה. כן, אני יכול לבקש ייצוג, למרות שבמשפט הקודם גריבלדי התעקש לייצג את עצמו..."
מתילדה חייכה, וגם אליס הביטה אל בוב בהתלהבות. בוב חייך גם כן. זה נחמד כשאתה מחליט בעצמך מה האירועים המעניינים שאתה לוקח חלק בהם, בניגוד לזמן שלו מחוץ לעיירה שבו אירועים מעניינים הטיחו עצמם בו אחד אחרי השני בלי לשאול לדעתו.
"טוב, לא נראה שזה עזר לו כל כך, נכון? אבל - תקשיבו. יש שאלה שמטרידה אותי. שאלה שאני מבין שאולי היא מאוד, מאוד חשובה." הוא הזדקף בכיסא שלו. "תהיו איתי רגע. דרך איזה טלפון הזהירו את רשות האכיפה בקשר לפצצה?"
השלושה האחרים נראו קצת מבולבלים.
"זה יכל להעשות דרך אחד משני טלפונים," בוב המשיך. "זה שבמשרד ראש העיירה, וזה שבמרפאה. ועכשיו אין ספק, שמנדוז, שזה לא נעשה מהטלפון שלך."
"אני תמיד הנחתי," אליס אמרה. "שזה היה מהמרפאה. מה הבעיה בתשובה הזו? הוא נגיש לכולם, וזה לא קשה להאמין שמישהו פשוט נכנס לשם והשתמש בו כשאף אחד לא שם לב."
"נכון," בוב אמר. "אבל הנה העניין - אני לא יודע אם הטלפון במרפאה עבד." אליס הרימה גבה. "אני אומר את זה כי רק כמה לילות לפני, כשהבעלים של הצעיף הייתה בעיירה שלנו ואיבדה את הצעיף שלה - היא ניסתה להשתמש בטלפון במרפאה, והוא לא עבד."
"משונה." מתילדה אמרה. שמנדוז הניד בראשו ולאט לאט חזר לאכול.
"ויותר מזה," בוב עצם את עיניו וניסה להיזכר. "הלוואי שהייתי זוכר את הפרטים, אבל אני חושב שמתישהו במפקדה שמעתי איפשהו שהם ניסו להתקשר לשני הטלפונים כדי להזהיר אותנו, ולא הצליחו. וזה רק מעלה עוד שאלות."
"אז... מה כל זה אומר, בעצם?" אליס שאלה בזהירות.
"אני לא יודע." בוב ענה. "אבל אני חושב שאני יודע מה הדבר הבא שאני צריך לבדוק."
"המרפאה." אליס אמרה בשקט, ובוב הניד בראשו. "כן. אני אלך לשם מחר."
לא היה לבוב מה להוסיף, ונראה שגם לאחרים לא ממש היה מה להוסיף גם כן. הם בהדרגה חזרו לאכול בשקט.
לאחר זמן מה, בוב החליט שהוא לא רוצה לסיים את הארוחה באווירה דרמטית כזו. חוץ מלתשאל את שמנדוז, זו כן הייתה הזדמנות לבלות עם ידידים, מה שהוא לא עשה כבר הרבה זמן. "אתם יודעים," הוא אמר. "יש עוד הרבה עיירות בעולם, ואני חושב שלא בכל עיירה יש גן חיות, כמו שיש אצלנו. אבל לעומת זאת, יש עיירות שיש בהם - תאמינו או לא - תיאטרון!"
"תיאטרון!" מתילדה אמרה בפליאה. "תארו לעצמכם...! היינו יכולים להנות מהצגה טובה לפני ארוחת הערב."
"מוזר. זה אומר שיש אנשים שהעבודה שלהם זה להיות שחקנים..." אליס תהתה בקול רם.
"אני חייב לאמר, חברים, אני מחבב את גן החיות שלנו. אני חושב שזה נחמד שדווקא יש לנו אותו." שמנדוז אמר.
"הלוואי שהייתי חושבת אותו דבר," מתילדה אמרה. "אבל אתה יודע טוב מאוד, שמנדוז, שדעתי עליו פחתה אחרי התקרית בגן החיות עם נעמי."
בוב ראה את אליס מטה את ראשה בסקרנות, וניסה לסמן לה לשמור על שקט בלי הצלחה. "... תקרית?" היא שאלה.
"אה, אליס, כמובן שאת לא שמעת עליה! הנה משהו שאת יכולה לכתוב עליו בעיתון. זה קרה לפני..."
"אולי," שמנדוז קטע אותה בעדינות. "תחכי עם הסיפור הזה להזדמנות אחרת? אחרי הכל, בוב ואני, אנחנו לא, אה..."
"... אנחנו לא רוצים לשבת פה עד אמצע הלילה." בוב המשיך אותו.
"שטויות! הסיפור הזה מעניין בכל פעם ששומעים אותו. יש שם דרמה ומתח, חברויות ובגידות, אפילו יש נחש שמעורב בעלילה...!"
"אני חייבת לשמוע." אליס רכנה לכיוונה בעיניים בורקות.
בוב נאנח וחזר לצלחת שלו. הוא יצטרך גם לבקר בגן החיות בהזדמנות. הנה כבר יש לו שתי תוכניות למחר. מחוץ לעיירה לא הייתה לו הרבה שליטה על הלו"ז שלו או היכולת להסתובב איפה שהוא רוצה, אבל עכשיו ששני אלה לא היו בעיה, היה משהו הרבה יותר כיף בלנסות לפתור תעלומות.