הבית של בוב לא היה משהו מיוחד, ובכל זאת עכשיו שהוא חזר אליו הוא הבין כמה הוא התגעגע אליו. מתברר שלהשאיר בית ריק מאחור זה דבר שכולל איתו הרבה בעיות לא צפויות. אחרי שהוא טיפל בעניין הבגדים, הוא הבין שיש בעיה בתחום האוכל. זה לא שהמזווה שלו היה ריק לגמרי, אבל כשהוא עזב את העיירה זה היה מיד אחרי ביקור במכולת, וכמובן שהקניות מעולם לא הגיעו הביתה. הוא שאל את עצמו מה הוא הולך לאכול היום לארוחת הבוקר כשמישהו דפק בדלת.
הוא הביט בחור ההצצה, הופתע שהוא זיהה את הפנים בצד השני, ואז פתח את הדלת בזהירות. האישה בצד השני לא חיכתה שהוא יקבל את פניה לפני שהיא לקחה חצי צעד לתוך הבית.
"אליס, ידיעון העיירה. אני שמחה לראות שחזרת, בוב. אם אני לא מפריעה, אני אשמח אם תענה לי על כמה שאלות..."
"היי." הוא ענה בנימוס. ביד אחת היא החזיקה מכשיר הקלטה, ביד השנייה פנקס ועפרון. "אני מבין שהחדשות התפשטו מהר."
"להיות עירנית לחדשות זה חלק מהעבודה." היא ענתה. "חשבתי לראיין אותך בשביל המהדורה של מחר. כל תושבי העיירה מאוד סקרנים לדעת מה קרה." לפחות לפי שפת הגוף שלה, היא ממש רצתה להיכנס פנימה כבר. הוא צעד אחורה כדי לתת לה לעבור.
"את מוזמנת להיכנס, אבל אני מזהיר אותך, אני עדין קצת עייף, אז אני לא יודע אם אני אוכל לענות לך על כל השאלות כמו שצריך. תרצי לשתות משהו? אולי תה?"
"אל תדאג, אני לא ממהרת לשום מקום. ולא תודה."
"בעצם עכשיו נזכרתי שאין לי בכלל תה. אני סתם לא רוצה שתתאכזבי אם אני לא אענה על כל השאלות שלך."
נראה שרק זה שהוא אמר את זה היה מספיק כדי לאכזב אותה, לפחות לפי הבעת הפנים שלה. הוא סגר את הדלת מאחוריה.
"... בסדר. טוב, אני אתחיל מהשאלה הכי גדולה, בוב. איפה היית? יום אחד אתה נעלמת מהעיירה - האחרון שראה אותך היה דובי מהמכולת - ואז לא נותר ממך זכר. וזה היה רק יום אחרי הפצצה הראשונה וההיעלמות של ארליך. מה יש לך לספר?"
זה היה בלתי נמנע שמישהו ישאל את זה. בוב לא רצה לשקר לאף אחד מחבריו לעיירה, כמובן, אבל ככל שהוא חשב על זה הוא הבין שהוא באמת לא יודע איפה להתחיל. אולי כדאי פשוט לנטרל את הראיון הזה עם התשובה הלא-שלמה שהוא נתן למתילדה ואז לספר את האמת לכולם בהזדמנות אחרת. "הייתי במפקדה של רשות האכיפה. בעיקר כדי לקבל כמה תשובות בעצמי בקשר לארליך. זהו זה בגדול. חבל שלא יכלתי לדבר איתכם ולהרגיע את כל התושבים בקשר לזה."
"איך הגעת לשם?"
"במשאית שלהם."
"הם הסיעו אותך לשם?"
הוא עצר לפני שהוא ענה, ואז אמר בזהירות "... אליס. כמו שאמרתי לך, אני קצת עייף, אבל אני מבטיח שאני אתראיין בימים הקרובים ממש אכנס לכל הפרטים."
לכמה רגעים, היא שתקה. היא הסתכלה על מכשיר ההקלטה שלה, ואחרי מה שנראה כמו קצת מחשבה, לחצה על כפתור, שבוב הניח שכיבה אותו. היא הסתכלה חזרה ישר בעיניים שלו.
"בוב. תשכח מהעיתון רגע. אתה לא מבין כמה הסיטואציה שלך מסתורית? אני כל כך, כל כך רוצה לדעת מה קרה לך. בבקשה."
הבעיה היא שהוא הבין אותה לגמרי. בתחושה קלה של אשמה, הוא הוביל אותה לתוך הסלון. "טוב. אני אהיה כנה איתך. זה לא סוד שיש דברים שרשות האכיפה לא אוהבים לדבר איתנו עליהם. יש שאלות שהם לא יענו עליהן. לדוגמא, איך הנשקים שלהם עובדים, או למה אסור לנו לגדל אוכל בעצמנו, או כל מיני דברים אחרים."
"נכון."
הוא עצר באמצע הסלון ופנה אליה. "חלק זה זה פשוט כי הם מעצבנים, אבל העובדה היא שיש דברים שהם לא רוצים שתדעי. זה לא בהכרח דבר רע, זה לא בהכרח דבר טוב, אבל זו עובדה. חשוב להם שלא נדאג מדברים שקורים מחוץ לעיירה. זה חשוב ברמה של, אם את כן תדעי משהו שהם לא רוצים שתדעי, זו עלולה להיות בעיה מבחינתם."
"... אוקיי."
"טוב. חלק מהתשובות לשאלות שאת רוצה לשאול אותי שייכות לקטגוריה הזו. אני אסכן אותך אם אני אספר לך אותן, פשוט כי זה הולך נגד העקרונות של הרשות. לא רק אותך. אם כל העיירה תדע חלק מהדברים האלה, אנחנו נהיה בצרות רציניות. אבל גם אם את תשמרי על מה שיש לי להגיד בסוד, אני לא מרגיש בנוח להפיל עלייך את העול הזה בינתיים."
אליס הידקה את שפתיה וכיווצה את היד שאחזה במכשיר ההקלטה. לא היה שום היסוס בפנים שלה כשהיא ענתה. "בוב. לא אכפת לי מה אתה מרגיש. אתה חושב שאני אצליח לישון הלילה כשאני יודעת שיש מידע סודי שקשור לתעלומות שאופפות את העיירה שלנו ממש מתחת לאף שלי, ואני לעולם לא אדע אותו?"
בוב סרק אותה במבטו בשקט. אז ככה זה מרגיש מהצד השני. לרוע מזלה, הוא הבין בדיוק איך היא מרגישה. הוא לקח נשימה עמוקה, התיישב על כורסא, וסימן לה להתיישב מולו.
"את לא מקליטה את מה שאני אומר עכשיו, נכון?"
"נכון."
"תקשיבי." הוא נשען קדימה לכיוונה, והתחיל לדבר בלהיטות. "אי אפשר לתפוס כמה העולם גדול עד שלא נמצאים שם בחוץ...! זאת אומרת, העובדה שיש אנשים שגרים מחוץ לעיירה לא מפתיעה, נכון?"
"... אני חושבת."
"אבל את לא יכולה לדמיין כמה - כל כך הרבה עיירות שונות, ואפילו כל כך הרבה ערים - ותשמעי, עד שאת לא רואה עיר, את לא יכולה לתאר לעצמך כמה היא יותר גדולה מעיירה. ובכל עיר יש מפקדה שלמה של רשות האכיפה...!"
"וואו." אליס נשענה קדימה גם היא והביטה בו עם ברק בעיניים. "אז היית בעיר?"
"כן. קוראים לה עיר-שש-שתיים. וזה רק קצה הקרחון. אנחנו תושבים של הריבונות, נכון?"
"... נכון, אני די בטוחה."
"אז יש איזורים שלמים בעולם מחוץ לריבונות לגמרי! וגם שם יש ערים, ועיירות, ואנשים - אנשים שמאמינים בדברים שונים וחיים בצורה שונה..."
"מחוץ לריבונות... איך אתה יודע את כל זה?"
"אני פגשתי אנשים כאלה. והמפעל, הוא כל כך גדול, הרבה יותר משחשבתי משהו יכול להיות גדול - ויש יותר ממפעל אחד - והכל כל כך מורכב, יש רשת טלפוניה ורשת חשמל ו... טוב, יש כל כך הרבה דברים לספר - את יודעת שיש אנשים שבכלל לא חיים באף עיר או עיירה?"
"... אז איפה?"
"אני לא לגמרי בטוח לגבי כולם, אבל יש אנשים שיודעים את כל הדברים שאני אמרתי לך עכשיו והם פועלים בחיי היום-יום שלהם נגד רשות האכיפה! קוראים להם אנטי-אכיפה. ופגשתי גם אותם, ואפילו שיתפתי איתם פעולה לאיזה תקופה."
העיניים שלה נפערו. "... נגד רשות האכיפה?"
"זה מטורף, נכון?"
"בגלל זה אסור לדעת את הדברים האלה?" היא שאלה בחיוך.
"... האמת שזו אפילו לא הסיבה העיקרית! הדברים המפתיעים ביותר שלמדתי שם בחוץ הם ברמה אחרת לגמרי." הוא נעמד והתחיל להסתובב סביב פשוט כדי לפרוק אנרגיה. הוא לא הבין עד עכשיו כמה הוא היה צריך לדבר על זה עם מישהו.
"איזה דברים? אתה חייב לספר לי!"
הוא חשב קצת ואז פנה לאליס. "תשמעי. מה הזיכרון הכי מוקדם שלך? תחשבי על הדבר הכי ישן שאת זוכרת מתי הוא קרה."
היא חשבה קצת ואז ענתה. "אני לא בטוחה. אולי זה היה ראיון עם ג'וני מהמרפאה אחרי ששלושה תושבים שברו את הרגל באותו השבוע."
"ומתי בדיוק זה קרה?"
"תן לי רגע להיזכר... לפני אלף עשרים ותשע וחצי שנים."
"..."
"אני זוכרת את המספר של המהדורה של העיתון."
"... וואו. טוב, מתברר - וזה בעצם לא כל כך מפתיע - שיש גבול לכמה זכרונות המוח שלנו יכול לזכור. הגבול הוא פלוס מינוס אלף שנים."
"... הממ."
"... ומתברר שזו בכלל לא תופעה טבעית. כי באופן טבעי, בני אדם, כמו חיות, חיים פחות מאלף שנים. החיים שלנו ארוכים יותר בצורה לא טבעית."
היא כיסתה את הפה שלה בידה והזדקפה. "... מה?"
"מה ששמעת."
"אז כמה... רגע. אתה אומר לי את האמת בכלל?"
"רק את האמת."
"איך אתה יודע?"
"... סליחה?"
"אני מתכוונת, איך אתה יודע שזה נכון בכלל? מישהו אמר לך את זה?"
"... אה." הוא התיישב בחזרה. "את החלק עם הזיכרון, כן."
"מי? מישהו בעולם בחוץ? מישהו שאתה סומך עליו?"
"זאת... טוב. האמת שלא במאה אחוז, אבל אני כן סומך על החלק הזה."
"הממ." היא נראתה קצת טרודה מכל זה. "טוב, בסדר. אז אתה יכול להגיד לי איפה בדיוק היית ואיך נעלמת? זה היה קשור להעלמות של ארליך או לצעיף ההוא או לאישה המסתורית שנצפתה בעיירה שלנו?"
"האמת שההעלמות שלי הייתה פשוטה מאוד. אני התגנבתי למשאית של רשות האכיפה כדי להגיע למפקדה שלהם ולנסות לענות על השאלות האחרות בעצמי."
"... וואו!" היא חייכה חיוך רחב. "הייתי צריכה לחשוב על לעשות את זה בעצמי!"
"אני לא הייתי ממליץ. בעיקר היה לי הרבה מזל."
"אם אתה אומר. אז אני מקבלת את הרושם שהרשות לא יודעת שחזרת."
"השורה התחתונה היא שאני בצרות אם הם ימצאו אותי."
"מה אתה אומר." היא נשענה אחורה וחייכה. "טוב, אז מה עם כל השאר? השגת את התשובות שחיפשת?"
"בקשר לכל השאר... אז, טוב - את צדקת!" בוב אמר בהתרגשות. "בקשר למה שאמרת כשדיברנו לפני שעזבתי. בדיעבד אני מבין שהתעלומה הזו - מה קרה לארליך - באמת הרבה יותר מעניינת ממה שקרה בעיירה עם הפצצה. אני פגשתי את האישה בחליפה. אני מצאתי את הבעלים של הצעיף. ואני יודע איפה ארליך." החיוך מיד נמחק מפניו אחרי שהוא אמר את זה.
"והתשובה היא?"
"... טוב. לצערי אין לי תשובה טובה. רשות האכיפה בעצמה לא יודעת איפה הוא. הוא עם קבוצה של אנשים שלא משתפת פעולה עם הריבונות."
"... אלה ה'אנטי-אכיפה' האלה?"
"לא בדיוק. השורה התחתונה היא... טוב. אני לא בטוח אם נצליח להחזיר אותו." הוא אמר, ואז נזכר להוסיף: "או אם אני בכלל רוצה שהוא יחזור."
אליס הסתכלה עליו קצת מוזר. נראה שהיא הבינה שהוא לא מספר את הכל, אבל היא הניחה לזה.
"יש משהו אחר שאמרת שקצת מאכזב אותי."
"... וזה?"
"שאני צדקתי. בקשר למה שדיברנו עליו."
"למה מאכזב אותך לצדוק?"
"כשדיברנו באותו רגע," היא אמרה, ועכשיו היא נעמדה והתחילה להסתובב בחוסר נוחות. "היה לי הרושם שהעניין עם הפצצה והעניין עם ארליך לא היו קשורים. ואתה עכשיו אומר לי שצדקתי. אבל האמת היא שבזמן האחרון אני התחלתי לקוות שזה לא נכון."
"תסבירי."
"אתה יודע מה קרה בסוף, נכון? הייתה עוד פצצה, וכנראה גריבלדי מגן החיות היה אחראי לשתיהן."
"כן. האמת שממש לא ציפיתי לזה."
"כן..." היא אמרה, ואז עצרה בדרמטיות. היא הסתכלה סביב, כאילו כדי לוודא שאף אחד לא נמצא בסביבה, ואז הצביעה אל בוב עם העפרון שלה. "אני סומכת עליך שלא תפיץ מה שאני אומרת לך, כמו שאתה סומך עליי."
"ברור."
"אני לא בטוחה שזה היה גריבלדי."
"... מה את אומרת." בוב ענה בשקט. "חשבתי שהיה משפט והכל."
"היה," היא אמרה. "אבל הוא מעולם לא התוודה. ויש כמה דברים שמפריעים לי בסיפור הזה, אם להגיד את האמת. כתבתי על זה טור באחת המהדורות האחרונות, אבל אני מקבלת את הרושם שלא הרבה אנשים קראו אותו."
"מה מפריע לך בדיוק?"
"הבעיה העיקרית," היא אמרה ולאט לאט התיישבה שוב. "שאני בכלל לא מבינה מה המניע שלו אמור להיות. טוב, הפצצה השניה אולי הייתה אמורה לפגוע בתלמי... והראשונה, יש שיגידו שהייתה אמורה לפגוע בדובי, למרות שאז אני לא מבינה למה היא לא התפוצצה. אבל זה לא העניין. העניין הוא, מי טלפן ודיווח על הפצצה לרשות האכיפה?"
בוב הביט בה בשקט. השאלה הזו הזכירה לו אוסף של פרטים לא חשובים שהוא נתקל בהם מחוץ לעיירה. היא המשיכה.
"זה לא נאמר ישירות במשפט, אבל הרעיון היה שזה כנראה היה הוא בעצמו, פשוט כי אף אחד אחר לא ידע או יכל לדעת על הפצצה מראש. אבל אם זה היה הוא, למה? מה הרעיון של להזהיר מישהו שאתה עומד לפוצץ פצצה לפני שאתה מפוצץ אותה? מי שעשה את זה בוודאי ידע שיבואו סוכנים לעיירה שלנו אחרי דיווח כזה."
"את יודעת מה," הוא אמר. "יש כל מיני דברים שלא מסתדרים בסיפור הזה."
"כן." היא ענתה. ובמשך זמן מה, שניהם פשוט ישבו בסלון של בוב בשקט מוחלט.
"... מצטער שהרסתי את הראיון."
"זה בסדר. הקוראים של הידיעון עדיין ירצו תשובות, אבל הם יצטרכו לחכות קצת."
"... את מאמינה לכל מה שאמרתי לך, על העולם בחוץ והכל?"
"בערך. ולא סיימתי לשאול אותך הכל. אני רוצה לדעת את כל האמת."
היה עוד רגע קצר של שקט לפני שבוב דיבר שוב.
"... אנחנו צריכים לגלות את האמת בקשר לפצצה."
"כן."