"אין לך מושג כמה התגעגעתי לזה." בוב לגם מהתה שלו.
מתילדה ישבה מולו ולגמה גם היא מהתה שלה. "לתה?"
"אני בעיקר חשבתי על כל השאר." בוב ענה בחיוך. הם ישבו בביתה של מתילדה. הוא עצם את העיניים ופשוט נהנה מההזדמנות להירגע לכמה רגעים. זה היה מפליא כמה רק לילה אחד במיטה שלו שיפר את מצב הרוח שלו. אפילו רק לראות את הבית שלו וחדר השינה שלו הייתה חוויה לא רגילה. בסופו של דבר, זה לא שהוא נעלם מהעיירה לכמות לא הגיונית של זמן - בטח שלא ביחס לכמות הזמן שהוא חיי בה - אבל התקופה הזו הייתה כל כך מלאת אירועים שהוא כמעט הספיק לשכוח את החיים הרגילים שלו.
"טוב, בוב, שתדע לך, אני כל כך שמחה לראות אותך שוב. זו הייתה תקופה משונה מאוד... וכמה שקשה לי לחשוב על זה, אנחנו באמת חששנו שקרה לך איזה משהו נוראי. דיברת כבר עם מישהו אחר? עם ראש העיירה, אולי? אני מבטיחה לך שיש אנשים שכל כך ישמחו לראות שאתה בסדר!"
"האמת שזה המקום הראשון שהלכתי אליו. אבל, כן, אני מניח שכדאי שאני אלך לפגוש כמה אנשים."
"אין ספק! נו, בוב, אתה חייב לספר לי - איפה היית בדיוק? הייתי כל כך מודאגת - בעיקר כשזה קרה מיד אחרי האירוע עם ארליך, וכל העניין עם הפצצה... אתה יודע מה, אולי כדאי שנדווח לרשות האכיפה שחזרת? הם היו מופתעים ממש כמונו."
"... אה." בוב שקע בכיסא שלו. איך הוא בכלל יכול להסביר את כל מה שקרה? התשובה היא שהוא לא. לפחות לא בזמן סביר. הוא ייצטרך לחשוב על איך להציג את כל המסע שלו למתילדה והאחרים בהמשך, אבל בינתיים הוא רצה להנות מרגע קצר של נורמאליות. "אני אתן לך את הגרסה הקצרה. הגעתי למפקדה של רשות האכיפה על אחת המשאיות שלהם, ואז ניסיתי להבין בעצמי מאיפה הגיע הצעיף הזה שמצאתי. אין צורך להודיע להם שום דבר."
"... הצעיף, כמובן! כמעט שכחתי ממנו עם כל מה שקרה. אז מה, מצאת את הבעלים שלו?"
"כן. והחזרתי אותו. אני מתישהו אצטרך לספר לך את כל הפרטים."
"לא תהיה לך ברירה! זה כבר נשמע מעניין. אז בעצם, רשות האכיפה ידעה איפה אתה? אם כן, אני לא מבינה למה הם שאלו אותנו כל כך הרבה שאלות על ההיעלמות שלך..."
"... בשלב מסוים הם הבינו שאני שם, אני חושב. שמעי, מתילדה, אני עדיין ממש עייף מכל העסק הזה."
"אתה נראה עייף! איך בכלל חזרת לכאן?"
"נסעתי במשאית, ואז למשאית נגמר הדלק, ואז הייתי צריך ללכת קצת בשממה..."
"זה נשמע פשוט נורא."
"אין לך מושג. בקיצור, מה איתך? איך הולך כאן בעיירה?"
"טוב, אתה יודע... כמו תמיד. זאת אומרת, כמו תמיד, אם אתה שוכח מכל ההיעלמויות והפצצות וכל זה."
"כן, אה? זאת תקופה מאוד משונה. כולם בעיירה בסדר?"
"... טוב, כמה שאפשר, אתה יודע? אנחנו עדיין לא יודעים איפה ארליך. אני מניחה שגם הרשות לא מצאה אותו עדיין."
"... זה נכון. הם לא."
"טוב, אז זהו. אני אגיד לך משהו, בוב, הבגדים שלך נראים מרופטים להפליא. זה בגלל ההליכה בשממה, אני מניחה?"
"אה, ממש לא. כמובן שהדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה זה להתקלח ולהחליף בגדים, אבל הנה עצה בשבילך, מתילדה: פעם הבאה שאת עוזבת את העיירה, תזכרי לעשות כביסה כמו שצריך לפני. כמה שהיה נחמד לחזור למיטה שלי, היה מאכזב לגלות שהבגדים שהשארתי בחוץ לייבוש התלכלכו, ולא היה לי זוג נקי נוסף של מכנסיים."
"אוי לא...! אתה יודע, אני שמתי עין על הבית שלך בזמן שלא היית כאן, אבל שכחתי מחבל הכביסה. היה יום מאוד אביך בחודש שעבר, אולי זו הסיבה."
"תיארתי לעצמי שזה היה משהו כזה. תודה בקשר לבית. היי, למה שלא תבואי איתי לבקר את שמנדוז מאוחר יותר היום? כמו שאמרת קודם, כדאי שראש העיירה ידע שחזרתי."
"ראש העיירה...? אוי, בוב, אני לא מאמינה, כמובן שאתה לא יודע...!"
"מה...?"
"כדאי שראש העיירה ידע שחזרת. ראש העיירה תלמי."
בוב כמעט נחנק מהתה שלו. "מה?"
"מה ששמעת. שמנדוז אינו ראש העיירה יותר. אוי, עכשיו אני מבינה, אתה פספסת את כל האירועים הדרמטיים שקרו אחרי שעזבת..." מתילדה הניחה את התה שלה וכיסתה את פיה בידה. "קל לי לשכוח מה קרה לפני ומה קרה אחרי, אבל כן, כמובן שלא היית פה בזמן הפצצה השנייה."
עכשיו בוב באמת נחנק מהתה שלו. "פצצה שניה?" הוא השתעל.
"כן! טוב, אולי כדאי שאספר לך את הגרסה המקוצרת."
"כן. בבקשה."
"טוב, אחרי שנעלמת, רשות האכיפה המשיכה להסתובב בעיירה ולחקור אותנו. זה היה מאוד לא נעים. אתה יודע איך הם לפעמים. כל החודש הבא הם באו והלכו, ומה אני אגיד לך, בוב, הייתה תחושה לא טובה בעיירה. היעלמויות, פצצה, מי יודע מה עוד... וזה שסוכנים חוקרים אותך לא עוזר להרגיע את הרוחות."
"אני מתאר לעצמי."
"וכך קרה ש... טוב, אני אהיה כנה איתך, בוב, אתה יודע ששמנדוז הוא אחר הידידים הכי קרובים שלי, אבל באותו זמן התחילו דיבורים מפה לשם שהוא לא עושה עבודה טובה כל כך בהתמודדות עם המצב, ואני יכולה להבין למה. אני מבינה אותו - אני באמת מבינה שהוא היה לחוץ, והוא אף פעם לא התמודד עם אחריות כזו - אבל זה כנראה נכון שהוא יכל לעשות עבודה טובה יותר בלהרגיע את אנשי העיירה ולנסות לדבר עם הסוכנים. זה מה שאנשים התחילו להגיד."
"... אני מבין."
"ואז הגיע יום נוסף של אספת תושבים. הנואם האחרון היה תלמי, וכמו שאתה יכול לתאר לעצמך, הוא לא הסתיר את הביקורת שלו על שמנדוז. הוא ללא ספק הגזים, אם תשאל אותי, גם אם הוא העלה כמה נקודות טובות. ואז, כשהוא מגיע לסוף הנאום שלו - הוא דיבר על איך אנחנו תושבי העיירה צריכים לעשות משהו ולא להשאיר את הגורל בידיים של הרשות - כשזה קרה, משאית של רשות האכיפה הופיעה וסוכנים רצו אל הבמה - זה היה ממש דומה ליום שבו זה קרה בפעם הראשונה!"
"מה את אומרת..."
"הם קפצו על הבמה והורידו אותו משם... וממש כמה רגעים אחר כך, הבמה התפוצצה. אני עמדתי לא רחוק ממנה, ולמרות שבדיעבד אני מבינה שלא נשקפה לי סכנה - שמע, בוב, פיצוץ זה דבר רועש! זה היה מפחיד!"
"האמת שכן, אני יודע בדיוק על מה את מדברת."
"טוב, כשזה קרה באמת התחלנו לפחד. מתברר, בדיעבד, שקרה משהו דומה לפעם הראשונה - מישהו הזהיר את רשות האכיפה מראש והם באו בדיוק בזמן. הרשות כמובן, ממש לא אהבה את זה, ומהר מאוד נכנסו למצב של עוצר."
"מה זה עוצר בעצם?"
"הלוואי שיכלתי להסביר לך! הם אמרו שאסור לצאת ולהיכנס לעיירה, אבל זה לא שמישהו היה עושה את זה ממילא. הם אמרו שהם מקיפים אותה כדי לשמור עליה, והם הסתובבו בעיירה כל יום בחודש שאחרי."
"נשמע נורא."
"זה היה נורא! וכמובן שהביקורות על שמנדוז, מסכן שכמוהו, רק התגברו, והוא רק נלחץ יותר ויותר. בסופו של דבר, כשנראה שהרשות לא באמת מתקדמת בחקירה שלה, תלמי רשמית הציע את עצמו כמועמד מחליף לראשות העיירה. הוא תכנן לחקור ולמצוא את האחראי לפצצות בעצמנו. טוב... אלה היו כמה ימים מאוד מתוחים, ואין ספק שאכן רוב התושבים בעיירה העדיפו אותו על שמנדוז. כשזה נהיה ברור שתמיכת הרוב לצידו, הם העבירו את התפקיד באופן רשמי. אני יודעת ששמנדוז לא עשה עבודה מושלמת, אבל אתה חייב להבין, בוב, הייתה עליו כל כך הרבה אחריות..."
"... וואו. טוב, אבל האם תלמי באמת עשה עבודה טובה יותר?"
"תראה... עם התוצאות קשה להתווכח. הוא סגר איזשהי עסקה עם רשות האכיפה כדי שהם יסירו את העוצר, ואז גם תפסנו את המפציץ."
בוב כבר סיים את התה שלו בשלב הזה אבל הוא עדיין הכריח את עצמו להיחנק בהפתעה.
"תפסתם את המפציץ? מתילדה, זה היה צריך להיות הדבר הראשון שאנחנו מדברים עליו!"
"טוב, בוב, מבחינתי זה כבר לא עניין כל כך מותח! אבל אולי אתה צודק בדיעבד."
"מי זה היה? ואיך תפסתם אותו?"
"מתברר שזה היה גריבלדי, מגן החיות. היית מאמין?"
"... זה היה גריבלדי? וואו. אני לא מכיר אותו כל כך טוב אישית חוץ מהעובדה שהוא האויב המושבע של דובי מהמכולת."
"אני אגיד לך משהו, בוב, הוא תמיד היה טיפוס מפוקפק, לדעתי. תלמי ערך לו משפט, והוא יצא אשם."
"וואו, משפט!"
"מרגש, נכון? זה היה המשפט הראשון שלי! חבל שלא יכלת להיות."
"כן... אז מה קרה, איך הוא עשה את זה ואיך תפסו אותו?"
"לפי מה שהבנתי הוא יצר את הפצצות בעצמו איכשהו. מתברר שפצצות עשויות מחומרים אורגניים, ידעת את זה?"
"אני לא יודע הרבה על פצצות."
"גם אני לא. בקיצור, איכשהו הוא הכין אותן בעצמו. אני חושבת שהרעיון שלו היה לפגוע בדובי באספה הראשונה, ואין ספק שבאספה השנייה הוא ניסה לפגוע בתלמי - הוא היה יותר מדי רועש בנסיונות שלו לתפוס את המפציץ בעצמו."
"הוא התוודה?"
"האמת, אני חושבת שלא... אבל אלה לא היו הראיות היחידות. מתברר ששמנדוז היה חולק איתו את הלו"ז של האספות לפני שהם קרו, לדוגמא - הם היו חברים, אתה יודע... אני לא זוכרת את כל הפרטים. אבל זו עובדה שמאז לא היו יותר הפצצות."
"וואו. תלמי הסגיר אותו לרשות?"
"לא. הוא אסיר עכשיו באחד הכלובים הריקים בגן החיות."
"למישהו בעיירה שלנו יש חוש הומור רציני."
"הא, אני יודעת! טוב, אז זה סוף הסיפור. ... פחות או יותר." היא נאנחה ולגמה מהתה שלה.
"... מה העניין?"
"טוב... תלמי מתכנן לשפוט גם את שמנדוז, על רשלנות במילוי תפקיד וגרימת סכנה לעיירה. זה יקרה באספת התושבים הבאה. עם כמה שאני חושב שאתה תהנה לראות משפט... אני חושבת שזו קצת הגזמה. סמוך עליי כשאני אומרת שלשמנדוז מעולם לא היו כוונות רעות."
"... וואו, מתילדה, תקשיבי. אני חשבתי שהמצב מחוץ לעיירה מסובך, אבל נראה שחזרתי למשהו מסובך הרבה יותר משציפיתי."
"אני מצטערת שהמצב לא יכל להיות רגוע יותר...! אני מקווה שהתקופה הזו תחלוף בקרוב."
ולמשך זמן מה, שניהם פשוט ישבו בשקט, ובוב תהה האם אי פעם החיים שלו יהיו רגועים שוב.
"... טוב. אנחנו צריכים משהו אחר לדבר עליו."
"אני פתוחה להצעות, בוב."
"אני בטוח שיש רכילויות חדשות שפספסתי. רכילויות לא חשובות בעליל, דברים שבטוח מעולם לא יהיו חשובים כמו בטחון העיירה ושאין שום סיבה שאני אדע אותם."
"אה..." מתילדה חייכה ונשענה קדימה. "בוא אני אספר לך מה נעמי עשתה שלשום בבוקר...!"