בוב ניחש שאכן מישהו השאיר את המשאית הזו כאן לא מזמן בכוונה. לא רק שהיא התניעה, בתא הנהג היו מפה, מצפן וכמה בקבוקי מים מתחת לאחד הכיסאות. אלה בדיוק הדברים שאתה רוצה לשמור במשאית. לא היה לו שעון, אבל הוא יכל להעריך את השעה בהתחשב בזה שהיום התחיל ממש לא מזמן. היום אמור להיות יום-שמאל. הוא כנראה היה מצליח להסתדר גם בלי לדעת את העובדה הזו כי הוא זיהה את המפעל והנהר במפה ויכל ככה למצוא את הצפון האמיתי. הבעיה העיקרית לא הייתה להתמצא. היא הייתה להבין לאן הוא נוסע.
היעד הראשון שלו היה 'כמה שיותר רחוק מהמפעל', וזה היה די פשוט. הכביש שעבר ליד המפעל היה מכוסה בשכבה מכובדת של חול, אבל בשלב מסוים הוא התחבר לכביש אחר שהיה יותר נורמלי. בוב ציפה שמתישהו מישהו יתחיל לרדוף אחריו, אבל אם המשאית הזו באמת הייתה כלי הרכב היחיד בחלק העליון של המפעל, גם אם סאקורה תצליח להשתחרר או אחד מהאנשים האחרים יגיע למעלה לא תהיה להם דרך לעמוד בקצב שלו. מישהו עלול לצאת אחריו מהחלק התחתון של המפעל, בתוך הנקיק, אז בוב לקח את הפניה הראשונה שהוא יכל שתרחיק אותו מהנהר. הוא הניח שאם הוא יצליח להתרחק מספיק ולפנות מספיק פעמים זה כבר יהיה פחות או יותר בלתי אפשרי למצוא אותו. אבל בשבי לזה הוא היה צריך להחליט לאן בדיוק הוא פונה.
הוא פחד לעצור לגמרי. בשלב מסוים הוא האט מספיק כדי להרגיש בנוח להסתכל במפה. שיעור הנהיגה שלו עם טריפלטון ממש הרגיש שהוא השתלם עכשיו, ולמרות שהוא היה קצת עייף אחרי לילה בלי שינה, הוא היה מספיק בטוח בעצמו שלא ירדם על ההגה.
המפה הייתה ממוקדת על טריטוריה-חמש אבל כללה חלקים מטריטוריה-שש, טריטוריה-שתיים וטריטוריה-ארבע, למרות שהכבישים בזו האחרונה היו מסורטטים בצורה משונה. אחרי קצת מחשבה הוא השתכנע שכנראה זה רעיון טוב לנסוע לכיוון טריטוריה-שש. פחות או יותר כל מה שהוא הכיר, וכל מי שהוא הכיר, היה שם. הוא עדיין לא היה בטוח לאן פניו מועדות. זה לא שרשות האכיפה תקבל אותו בזרועות פתוחות. לרגע הוא חשב לחפש את אסמרלדה איפשהו בטריטוריה-חמש אבל לא היה לו שום קצה חוט איפה למצוא אותה, בניגוד לטריטוריה-שש, שם הוא כבר הספיק לשמוע על כמה ערים ועיירות שאולי הוא יהיה בטוח בהן.
הנסיעה המשיכה בלי הרבה עניין. באיזשהו שלב - להערכתו צהריים - בוב החליט לעשות עצירה. לא רק שנהיה חם, הוא גם נהיה רעב, והגוף שלו היה צריך מנוחה. סתם לעצור בצד הדרך הרגיש לא אחראי, והוא חיפש מקום יותר אטרקטיבי. מתישהו בהמשך הנסיעה משהו במרחק תפש את תשומת ליבו - זו הייתה מרכזיית טלפונים. הוא עקב אחרי עמודי הטלפון והחשמל שהובילו אליה לדרך צדדית ועצר לידה.
בזהירות, הוא נכנס פנימה. המרכזיה מבפנים נראתה הזכירה את מרכזייה-שש-שתיים-שתיים באופן נוסטלגי. כשהוא היה תקוע במרכזייה אחרי שהוא ברח ממפעל-שש זה הרגיש צפוף ודוחה, אבל עכשיו זה היה כמעט מרגיע. היא הייתה קרירה ומוצלת יחסית לשממה שבחוץ, והוא חייב היה להודות, משמעותית פחות מסריחה מזו שהוא היה בה. הוא התיישב מול לוח המתגים, הוציא מהתיק שלו אוכל שהוא ארז והכין לעצמו ארוחת צהריים קלה.
הוא היה הרבה יותר רגוע על בטן מלאה. הוא הרגיש טיפש באופן מופלא שהוא לא לקח את הנעליים שלו איתו בתיק והשאיר אותן איפשהו בקומה-שמונה. הוא בדק במחסן של המרכזייה אבל לא היה שם דבר חוץ מכמה בקבוקי מים וציוד טלפוניה חלופי. טוב נו. הוא התיישב מול השולחן, פרס את המפה מולו והתחיל לתכנן את הצעד הבא.
בערך כמה רגעים לתוך התכנון, הוא שמע צלצול של טלפון.
במרכזייה-שש-שתיים-שתיים הוא למד שבנוסף לקוים שהמרכזייה ממתגת, יש לכל מרכזייה קו אחד שהוא הטלפון של התחנה עצמה. זה הטלפון שהתקשרו אליו הרגע. למה לעזאזל שמישהו יתקשר לטלפון הזה? זו סתם מרכזייה באמצע שום מקום. הוא נתן לו להמשיך לצלצל לכמה רגעים. אם הוא יענה, הוא יחשוף שהוא נמצא כאן. אבל יחשוף למי? רשומת טלפוניה עם המספר המחייג תירשם אבל רק אחרי שהוא יענה. הסקרנות ניצחה אותו. הוא הרים את השפופרת ולא אמר כלום.
גם האדם בצד השני לא אמר כלום. בוב ניצל את ההזדמנות לבדוק את הרשומה שנכתבה.
... לא נכתבה אף רשומה.
"שלום."
הוא מיד החוויר. זה היה קול מוכר של אישה.
היא המשיכה לדבר. "שלום. אני יודעת שהרמת את השפופרת."
אם היא איכשהו גילתה שהוא כאן, הוא לא ראה טעם להמשיך להסתיר את עצמו.
"שלום?"
"אה, בוב. פנטסטי. אני שמחה שהחלטת לענות."
"איך לעזאזל ידעת שאני כאן?"
"אני לא רואה צורך לענות על השאלה הזו. מאוד התאכזבתי לגלות שהחלטת לעזוב בצורה שעזבת."
"כן, בסדר, ואני מאוד התאכזבתי לגלות שהסתרת ממני את מה שעשית לארליך. מה את רוצה?"
"נראה שלשנינו היו ציפיות גבוהות מדי אחד מהשני. אני מטלפנת, בוב, כי יש שאלה שדחוף לנו לדעת את התשובה שלה, ואני אשמח מאוד אם תואיל בטובך לענות בכנות."
"אני לא מבטיח כלום."
"אני אשאל בכל זאת. הסיבה העיקרית שהבריחה שלך מדאיגה אותנו, בוב, היא בטחון מידע. יחסית לאדם שאני לא סומכת עליו לגמרי, אתה יודע הרבה, הרבה יותר מדי דברים שאתה לא אמור. אני שואלת אותך ברצינות, בוב. האם אתה הולך לחלוק את מה שאתה יודע - על הארגון שלנו, על המשרדים, על המשימה המיוחדת שקיוויתי שתיקח על עצמך - עם מישהו אחר? זו הסיבה שעזבת?"
בוב לא ענה מיד. האמת היא שהוא לא היה בטוח.
הוא ידע שהוא יכול לדווח על כל מה שהוא שמע ממנה לרשות האכיפה, אולי בתמורה לחנינה על האירועים שהוא היה מעורב בהם, והם כנראה בקלות יגיעו למפעל-חמש ויעצרו את 'הפרוייקט' או איך שהם לא קראו לתוכנית שארליך השתתף בה. הוא יכל לעשות את זה, אבל משהו בו הרגיש לא בנוח עם זה. המשרדים היו נווה מדבר של תשובות בתוך שממה של שאלות. אם רשות האכיפה תעצור אותם, האם יש עוד מישהו, איפשהו, שידבר בחופשיות על האיזון העדין או המתכננים או משהו מהדברים האלה?
אבל, מה האלטרנטיבה? אם זה נכון, ואין באמת עוד מישהו אחר שמבין את הדברים האלה, זה אומר שהוא יצטרך להסתפק בחלקי התשובות שהוא קיבל לנצח, בלי לדבר עליהן עם אף אחד אחר. לעשות את זה בזמן שהוא יודע שאלפי אנשים, כולל האויב המושבע שלו, לאט לאט מתקרבים למותם בלי שהוא יכול לעשות משהו בקשר לזה, גם לא הרגיש כל כך נוח.
"זו לא הסיבה שעזבתי." הוא ענה בכנות.
"תשובה טובה, אבל אתה לא תצליח להתחמק מהשאלה הראשונה."
"אני לא יודע את התשובה. זאת אומרת, אני חושב שהיה נוח פשוט להגיד לך שלא, אבל אני לא יודע אם היית מאמינה לי ממילא."
"אני לפחות מעריכה את הכנות. אפשר לשאול, אם כך, למה כל המאמץ? סיכנת את עצמך ואת חלק ממשתתפי הפרוייקט, בשביל מה? אנחנו כאלה גרועים לדעתך? היה כל כך קשה לנסות לדבר על זה איתי בצורה רציונלית?"
בוב חשב קצת לפני שהוא ענה. "אני חושב שאני פשוט לא אוהב שאומרים לי מה לעשות."
היה רגע של דממה.
"... טוב. אני לא אנסה להתווכח עם זה. אני מקווה שזה היה שווה את זה."
"ממש שווה את זה. את לא מאמינה כמה כיף כאן באמצע השממה."
"אני מתארת לעצמי. לאן פניך מועדות עכשיו, אם לא אכפת לך לחלוק איתי?"
"כן אכפת לי." הוא אמר והזדקף בכיסא. נראה שהשיחה הזו מיצתה את עצמה. "יום טוב."
"אני חושבת ש-"
בוב הניח את השפופרת בחזרה במקום והשיחה התנתקה. הוא נשען בחזרה בכיסא.
הוא רצה לנוח, אבל הוא לא הרשה לעצמו מנוחה ארוכה מדי עכשיו שהוא ידע שהספקית יודעת איפה הוא. כשהוא הרגיש רענן מספיק הוא חזר למשאית והמשיך לנסוע.
פה ושם, משאיות אחרות חלפו על פניו, אבל אף אחד לא עצרה או אפילו האטה לידו. המשאית שהוא היה בה נראתה כמו משאית משלוחים. הוא בדק את המטען שלה בזמן העצירה ומצא שהיא סחבה אוסף של קופסאות ריקות. כנראה הוא נראה לא חשוד להפליא.
עם רדת הלילה הוא הגיע לגבול בין הטריטוריות. הגבול היה מסומן במפה ולא היה לו מושג למה לצפות. זו הייתה גדר נמוכה ומה שנראה כמו עמדת שמירה לידה, ועליה מתנוססים דגלים שחורים וזהובים של רשות האכיפה והריבונות. הוא לא היה בטוח אם בכלל היה מישהו בעמדה, כי אף אחד לא עצר אותו בזמן שהוא נסע. בעצם למה שבכלל יהיה שם מישהו? הוא היה די בטוח שהחלוקה בין הטריטוריות הייתה ארגונית בלבד ואין באמת ממה לשמור. טוב, אולי זה לא בדיוק נכון, כי יש טריטוריות שלא שייכות לריבונות. הגבולות האלה בטח יותר מפחידים. על כל פנים, המעבר עבר חלק, ובוב לא התלונן. הוא החליט להמשיך לנסוע בחלק מהלילה ולעשות הפסקת שינה רק בעוד כמה שעות עד הבוקר, כשעוד קריר בחוץ.
וזה מה שנעשה. השממה הוכיחה את עצמה כמקום משעמם באופן נהדר במהלך הנסיעה הזו.
במוקדם או במאוחר, הוא היה חייב להחליט על יעד, פשוט כי הוא היה חייב להחליט לאן הוא נוסע כשיש פיצול בכביש.
אולי זה לא היה רעיון גרוע למצוא פעילי אנטי-אכיפה, למרות שהוא יצטרך להיות יצירתי בחיפוש. הוא לא רצה לחזור לעיר-שש-שתיים, לדוגמא. זה יכול להיות נחמד, אבל זה לא יעזור לו להתמודד עם הדברים שהטרידו אותו יותר באותו רגע. אלה היו העובדה שארליך נשאר איפשהו במשרדים, ואיתו עוד כמה אלפי אנשים אחרים, וכן העובדה שהוא ידע יותר מדי על האיזון העדין כדי להצליח לחיות את שאר החיים שלו בלי לדאוג ממנו. עכשיו שהוא חשב על זה הוא הבין שכנראה יש דרך לפתור את שתי הבעיות האלה ביחד, לפחות באופן חלקי. זה קצת עצבן אותו שבסוף זה הפתרון שהוא הגיע אליו. אולי הוא יחשוב על זה שוב כשהוא יגיע לשם.
באיזשהו שלב, למשאית נגמר הדלק.
הוא בכלל לא חשב על זה בתור בעיה אפשרית. טריפלטון לא לימד אותו שום דבר על דלק ואיך או איפה ממלאים אותו. הוא הבין שזו הולכת להיות בעיה כשאור במד הדלק נדלק, בערך שעה לפני שהוא נגמר. הוא לא היה בטוח אם הוא צריך לנסוע מהר יותר או לאט יותר כדי לחסוך דלק, אז הוא בעיקר התמקד בלנסוע בקו ישר ובמהירות קבועה. למזלו הוא לא היה יותר מדי רחוק מהיעד שלו כשהמשאית שבקה חיים סופית. לא יותר מדי רחוק בזמן של משאית, לפחות. אבל קצת יותר מזה בזמן של הליכה.
לא הייתה לו ברירה אלא ללכת. זה היה די סיוט לעשות את זה רק בגרביים. הוא הלך על הכביש, כי האדמה הלא סלולה של השממה פשוט כאבה יותר מדי ברגליים שלו. פעמיים הוא שמע קול של משאית נוסעת במרחק אז הוא מצא סלע גדול להסתתר מאחוריו עד שהיא תעבור. בשתי הפעמים האלה זו הייתה משאית של רשות האכיפה.
הלילה התחיל לרדת. השעות של ההליכה היו כנראה החוויה המתישה ביותר שהוא חווה בחייו, אבל הוא ידע שהוא לא יכל לעצור לישון כאן באמצע השממה. הוא התלבט אם לנסות לסטות מהדרך ולחפש איזה מרכזייה או משהו כזה לבלות בה את הלילה, אבל החליט להמשיך קדימה בכל זאת כי הוא היה די בטוח שאין לא עוד הרבה זמן הליכה, למרות שהיה קשה לדעת איפה בדיוק לאורך הכביש הוא נמצא.
פנס-ההלם עזר לו לראות אחרי שהחשיך. אחרי בערך עוד שעתיים של הליכה, כשהוא שקל ברצינות לשכב על הכביש ולהירדם, הוא ראה אורות עמומים מוכרים במרחק. הוא הגביר את הקצב, מלא במוטיבציה חדשה, וכמעט התמוטט כשהוא סוף סוף חזר הביתה לעיירה-שש-שש-חמש.