"אנחנו לא יכולים פשוט להישאר פה. בוא." בוב תפס ביד של רמברנדט וניסה למשוך אותו ביחד איתו.
"לאן בדיוק אתה מנסה להוביל אותנו? אתה לא שמעת? 'נעילת חירום'."
"שמעתי, אבל יכול להיות ש..."
"זה מה שקרה ביום שהגעתי לכאן. ניסיתי לברוח, ואז ירד מסך ממתכת על הפתח לחדר המדרגות וחסם אותו לפני שיכלתי להיכנס. אני מניח שזה מה שקרה גם כאן. אנחנו תקועים בקומה הזו."
"... אה."
בכל זאת, בוב התחיל לרוץ ומשך את רמברנדט אחריו. הוא לא היה בטוח לאן הוא רץ, אבל אפילו רק לראות את חדר המדרגות החסום מול עיניו הרגיש כמו משהו יותר טוב מסתם לחכות במקום. אין אף דרך אחרת לצאת מכאן...?
"ואז הגיעה הבחורה בחליפה ועצרה אותי לפני שיכלתי לחשוב על משהו חכם לעשות. תראה, בוב, נראה לי אין ברירה. נישאר ונילחם. הפעם אנחנו חמושים."
"נילחם? מה קרה ללא לירות באנשים?"
"נו באמת, אתה לא ברצינות חושב שזה עדיין רלוונטי? אני מקווה מאוד שהיא תחליט להופיע גם הפעם. היא הסיבה שבכלל הגעתי למקום המחורבן הזה מלכתכילה, לעזאזל, אני אשמח לסגור איתה חשבון."
"אידיוט. זה שאתה אומר את זה רק מוכיח שאתה סתם רוצה לירות במישהו."
"אני אידיוט? אתה-"
"-המעלית!" בוב קרא בקול. הוא לא ראה אותה, אבל פתח בקיר שמולו שהשקיף על הקומות מטה הזכיר לו שהיא קיימת. הוא השתמש בו כדי להתמצא ואז מהר שינה כיוון והוביל את רמברנדט למקום שבו היא אמורה לעבור. הם הגיעו לגשר שנמתח מעל הקומות הנמוכות יותר - בדומה לגשרים שהיו בחלק מהקומות האחרות - ובדיוק הספיקו לראות את אחת המעליות חולפת על פניהם כלפי מעלה.
"אין זמן, בוא!" בוב טיפס על המעקה שגידר את הגשר וקפץ. רק כשהוא הצליח לאחוז בקצה של משטח המעלית ולהתלות עליו בזמן שהיא המשיכה לעלות הוא הבין כמה מסוכן זה היה.
רגע אחריו, רמברנדט נתלה לצידו ושמט את האקדח שהוא החזיק. הם יכלו לשמוע אותו מהדהד כשהוא התנגש בדברים במורד המפעל.
בוב לא היה בטוח כמה זמן הוא יוכל להחזיק ככה בלי ליפול. הוא לקח נשימה עמוקה וניסה לחשוב. זו אותה מעלית שאיתה הוא הגיע לקומה-שמונה. למה היא עולה? היא ריקה. מישהו למעלה קרא לה - זה ההסבר היחיד. זה אומר שיש עוד אנשים בקומות מעליהם. אם הם פשוט ימשיכו עם המעלית, היא תיקח אותם אל האנשים האלה על מגש של כסף. זה לא רעיון טוב, במיוחד כשהם בקושי מחזיקים מעמד.
"יורדים עכשיו...!" הוא אמר בשקט - לא כי הוא ניסה להיות שקט, פשוט בגלל חוסר הנוחות. נראה שהם עברו ליד גשר אחר עכשיו, כנראה בקומה-עשר. לא הייתה ברירה אלא לקוות שמי שקרא למעלית נמצא בקומה גבוהה יותר.
למרות שהוא זה שהציע את הרעיון, בוב לא באמת ידע איך הוא אמור לעזוב את המעלית ולהגיע לגשר שהיא עברה לידו בלי ליפול. למזלו, רמברנדט עשה את זה במקומו. הוא תפס את הרגל שלו במעקה והטיל את הגוף שלו אחורה לכיוון הגדר. הוא אחר כך תפס ברגליים של בוב ומשך, ובוב דחף עצמו אחורה באותו זמן ונפל על רמברנדט, שניהם על קרקע מוצקה.
"... לא רע." רמברנדט מלמל, ובוב עזר לו לקום. בלי לחשוב הרבה, בוב התחיל לרוץ והוביל את הדרך לתוך הקומה הזו. הוא התקדם לכיוון הכללי שבו הוא האמין שחדר המדרגות יהיה. האזעקה המשיכה לשאוג מסביבם.
מהר מאוד הם הגיעו לחלל שהיה זהה כמעט לגמרי לזה מקומה-תשע; אולם גדול מלא בתיבות, מלאות אנשים. בוב לקח נשימה עמוקה והמשיך להוביל את הדרך בין התיבות בקור רוח. כל כך הרבה תיבות... יכול להיות שהוא בכלל לא היה מוצא את ארליך אם הוא היה ממשיך לחפש בקומה מתחתם.
"... מה אלה הדברים האלה בכלל? המיכלים עם האנשים בפנים." רמברנדט שאל בשקט.
"אמרתי שאם תישארו כאן, יש סיכוי טוב שתמותו, נכון?"
"כן."
בוב לא אמר משהו נוסף. להסביר לעומק יהיה מורכב, ונראה שרמברנדט הבין את העיקר בעצמו. קולות של צעדים, לא רק שלהם, הדהדו ברחבי האולם.
בסופו של דבר הם אכן הגיעו למה שנראה כמו פתח של חדר מדרגות, ונשמו לרווחה. שניהם נשענו על הקיר ליד הפתח והאזינו למה שקרה בצד השני. אלה היו צעדים, עכשיו ברורים וקרובים. כמה אנשים ירדו במדרגות, והמשיכו לרדת אחרי שהם עברו את הקומה שלהם. אם בוב היה חייב לנחש, חדר המדרגות הזה חיבר את קומות-תשע, -עשר ו-אחת עשרה. זה הגיוני שאנשים שרוצים לתפוס אותם ירדו ישר לקומה-תשע. במובן הזה, קומה-עשר הייתה בטוחה להפליא. מישהו דיבר בקול מחדר המדרגות, איפשהו בקומה מתחתיהם, והם יכלו לשמוע את הקול מהדהד למעלה.
"... אנחנו צריכים להיות מוכנים להיכנס פנימה במקרה שהנעילה נפתחת. את מוכנה?"
לא ברור שתהיה להם הזדמנות טובה יותר. רמברנדט הסתכל על בוב והצביע למעלה. בוב הנהן. בשקט, הם נכנסו לחדר המדרגות וטיפסו צעד אחר צעד בלי להביט למטה. בוב הרגיש שהעובדה שהוא לא נועל נעליים ממש משחקת לטובתו כאן. הוא היה די בטוח שהגרביים שלו מחוררות חלקית בשלב הזה אבל זאת הייתה הבעיה הכי קטנה שלו.
לבסוף הם הגיעו לקומה הבאה, ופה חדר המדרגות הסתיים. קומה-אחת עשרה. הם נכנסו פנימה ואז התחילו לרוץ.
הקומה הזו הייתה יחסית מרווחת ומלאה במכונות ומכשירים שלבוב לא היה מושג מה הם עושים. לא היה פה אף אחד שהם יכלו לראות. אם יש להם מזל, הם בדיוק פספסו את האנשים שירדו למטה ברגל כשהם היו בקומה-עשר.
"... כמה קומות יש למקום הזה? אנחנו קרובים ליציאה?"
"לא יכול להיות שאנחנו רחוקים." בוב ענה בלי שום סיבה להאמין שהוא צודק. הם פשוט המשיכו לרוץ ולחפש את חדר המדרגות הבא. הכרוז נשמע שוב.
"היערכות חירום בכלל המשרדים. אני חוזרת; היערכות חירום בכלל המשרדים. איבדנו את עקבותיו של לפחות אחד הנמלטים."
קודם לכן כשהם הצליחו להגיע לקומה-תשע בוב הרגיש אופטימי במיוחד. בשלב הזה לא נותר דבר וחצי דבר מהאופטימיות שלו. בכל זאת, הוא המשיך לרוץ.
גם הוא וגם רמברנדט נשמו לרווחה כשהם מצאו את הכניסה לחדר המדרגות הבא. היה נשמע שמישהו אחר רץ איפשהו - לבוב לא היה ברור אם בקומה הזו או בקומה אחרת - לדעתו של בוב, זו הייתה עוד סיבה פשוט להמשיך בלי להפסיק. בוב התנשף בזמן שהם עלו במדרגות.
הם עברו מול הפתח של קומה-שתיים עשרה...
... וכמעט נתקלו חזיתית באדם שיצא משם.
"הם כאן! הנמלטים-" ואז נשמע קול מחריש אוזניים. רמברנדט עמד במקום עם אקדח שלוף - זה היה השני שהוא סחב איתו - ובוב נזכר שזה הקול של יריית כדור. הוא הסתכל בבעתה באדם שכמעט התנגש בהם, ואז הבין שהוא בכלל לא נפגע, ושרמברנדט כנראה כיוון את האקדח לרצפה. נראה שגם האיש הזה הבין שלא ירו בו רק באותו רגע. רמברנדט צעד קדימה ובעט בו בעוצמה, פעם אחת כדי להפיל אותו, ואז פעם שנייה בצלעות. הוא תפס ביד של בוב והמשיך לעלות במדרגות.
בוב רצה להאמין שזה אומר שרמברנדט כיבד את הרצון שלו לא להרוג אף אחד. הוא חשב להגיד על זה משהו, ואז התחרט, כי הוא העדיף להשתמש באוויר כדי לנשום. סוף סוף, הם הגיעו לקצה של גרם המדרגות. קומה-שלוש עשרה.
אלה היו דלתות כפולות גדולות, והידיות שלהן הוחזקו ביחד בשרשרת עבה. רמברנדט ניסה לבעוט בהן ללא הצלחה, ואז גם בוב ניסה, ולא הצליח גם הוא. הם הצליחו לתזמן ביחד את התנועה הבאה שלהם רק באמצעות קשר עין ושניהם דחפו את עצמם על הדלתות באותו זמן. זה לא עזר.
"טוב... צעד אחורה." רמברנדט סימן לבוב, ובלי להסס, ירה פעמיים באחת הידיות. בוב ראה רסיסים מאחד הקליעים ניתזים מהדלת ופוגעים בקיר שלידו. כנראה זו סיבה אחת לא לירות בדברים מטווח אפס.
אבל זה עבד. אחת הידיות התנתקה מהדלת ונפלה, והשרשרת החליקה מטה ביחד איתה. זה נתן לבוב רעיון. הם עברו בדלת לתוך הקומה ובוב מיד הוריד את התיק שלו מהגב ושלף החוצה כמה זוגות אזיקים שהוא יכל. נראה שרמברנדט הבין מה הוא עושה. הוא סגר את הדלת מאחוריו, ושניהם ביחד ליפפו את האזיקים על הידיות של הדלתות מהצד השני ונעלו אותם. בוב יכל לשמוע כמה זוגות צעדים עולים במדרגות, ואחר כך מישהו מכה בדלת.
"נקווה שזה יעצור אותם..." בוב אמר בשקט.
"כן. זה היה רעיון טוב, בוב." רמברנדט חייך אליו. "קדימה."
בוב הביט בתיק שלו - נותרו עוד שני זוגות אזיקים בפנים. הוא קיווה שהוא לא יצטרך להשתמש בהם. הוא הפנה את תשומת ליבו לקומה-שלוש עשרה.
האופטימיות חזרה כמעט ברגע אחד. הוא זיהה את המקום הזה. בערך.
הצורה של החלל הזה הזכירה לו כמעט בדיוק את האולם הגדול במפעל-שש. רחב וגבוה, מרפסת באחד הצדדים, והקיר בצד השני מרוצף בפתחים שהובילו, כנראה, לאולמות הטעינה. במפעל-שש האולם הזה היה מלא במכונות משונות, מסועים ופועלים. כאן היו מה שנראה כמו שאריות של מכונות - חלקן נראו מפורקות, חלקן פשוט לא היו - שלדים של מסועים, ואפס אנשים. בעצם, המקום הזה נראה שונה לגמרי משאר המשרדים. הוא היה נטוש לגמרי. לא הייתה פה אף תאורה שעבדה - כל האור שהגיע הגיע מהקומות הנמוכות יותר, מכיוון המרפסת, ובוב היה צריך להדליק את פנס-ההלם שלו. האזעקה נשמעה בקושי מהקומות מתחתם. בעצם, גם העובדה שהדלת לפה הייתה חסומה הייתה משונה. בוב ניחש שהקומה הזו בכוונה נשארה במצב הזה כדי לשמור על האשליה שהמפעל נטוש.
מלא בבטחון, הוא הוביל את הדרך למקום שידע שמוביל לאולמות הטעינה. הרעשים המשיכו להגיע מהדלת מאחוריהם. נראה שהאזיקים עשו את העבודה.
"בוב, תראה!" רמברנדט הצביע לכיוון הכללי של המרפסת.
"... מה?"
"המעלית!"
"... איפה?"
"בשום מקום! אני חושב שהיא בכלל לא מגיעה לקומה הזו. אנחנו בטוחים."
בוב לא יכל שלא לחייך. אבל זו רק סיבה טובה יותר למהר. הוא האיץ, ורמברנדט ביחד איתו.
הם הגיעו למסדרון שבוב ידע שמוביל לאולמות הטעינה. הוא נראה בערך כמו שהוא זכר אותו, רק חשוך וריק ומאובק. הם נכנסו לאולם הטעינה הראשון. אם יש להם מזל, תהיה פה משאית. בוב ניחש שאף משאית שנשארה פה מאז שהמפעל ננטש לא תתפקד. התקווה היא שיהיה פה כלי רכב שהשאיר פה מישהו מהעובדים של הספקית.
המציאות איכזבה יותר מהצפוי. לא רק שלא הייתה פה אף משאית, התקרה בהמשך המנהרה שאמורה לצאת מהמפעל קרסה, והמעבר היה חסום לגמרי. בוב האיר סביב עם הפנס שלו קצת כדי לוודא שאכן אין יציאה ואז הסתובב אחורה.
"טוב. ננסה עוד שני חדרים כאלה, אם גם שם אין מעבר אז פשוט נרוץ לכניסה הראשית."
"... אתה מכיר את המקום הזה ממש טוב."
"ככה זה נראה."
רמברנדט לא היה נראה מרוצה מהתשובה, אבל לא הייתה לו ברירה אלא להמשיך ללכת אחרי בוב. גם באולם הטעינה הבא, וגם בזה שאחריו, המעבר החוצה היה חסום. בסדר. קל לחסום מנהרות, אבל לא יהיה קל לחסום את הכניסה הראשית. השניים חזרו לאולם הגדול, ובוב בריצה הוביל אותם למקום שבו הוא זכר שהיו המדרגות שהובילו אותו מטה לאולם. במקום הזמזמום התמידי של מכונות סביבו, עכשיו הרעשים היחידים היו הצעדים המהדהדים שלהם... ואיזשהו כלי חשמלי מהכיוון של חדר המדרגות, שאולי ניסה לפרוץ את הדלת שהם חסמו.
"זה כאן, רמברנדט. אחרי המסדרון הזה יש מדרגות, ואז-"
"רגע. אני שומע משהו." רמברנדט עצר ושם את היד על האקדח שלו. הוא הסתובב לכיוון המרפסת בקצה של האולם. בוב כיוון לשם את הפנס.
יד הופיעה מלמטה ואחזה במעקה שגידר את המרפסת. אחריה, יד נוספת. הידיים משכו, וסאקורה הניפה את עצמה מעל המעקה ונחתה על הרצפה מולם.
"אוי לא." בוב מיד התחיל לרוץ, אבל נראה שרמברנדט נשאר במקום משום מה. הוא תפס בזרוע שלו וניסה למשוך אותו ביחד איתו. נראה שרמברנדט שלף את האקדח שלו.
"לא! אין זמן-"
סאקורה התחילה לרוץ לכיוונם.
"... אמרתי לך. לסגור חשבון." רמברנדט ירה, ובוב הספיק לראות את סאקורה מחליקה הצידה בזמן כדי להתחמק.
"שכח מזה, בוא!"
"עזוב אותי, אני לא יכול לכוון ככה כש-"
"הם יפרצו את הדלת. בוא. טיפש."
"טיפש עם עקרונות."
עקרונות טיפשיים, בוב חשב לעצמו, אבל לא אמר את זה בקול רם. קול הלם עמום הדהד ברחבי הקומה, והסיח גם את דעתה של סאקורה. זו הייתה הדלת שדרכה הם הגיעו. היא עוד לא הייתה פתוחה, אבל נראה שהיא כמעט נעקרה מאחד הצירים שלה.
בוב הביט ברמבנדט. הוא נשאר במקום, ייצב את היד שאחזה באקדח ולקח נשימה עמוקה. זה הרגיש כמו דבר מטומטם במיוחד לעשות בזמן שאנשים רודפים אחריהם.
אם הוא היה עושה כל דבר אחר חוץ מלנסות לירות במישהו, אולי בוב היה רוצה לעזור לו. הוא תהה מה טריפלטון היה עושה במצב הזה במקומו. הוא נאנח, הסתובב, והמשיך לרוץ בלי להביט לאחור. יריה נשמעה מאחוריו.
מהר מאוד בוב הגיע לגרם המדרגות שהוא ציפה לו, וכמעט בלי אוויר בריאות, הצליח לטפס לפסגה שלו.
קומה-ארבע עשרה. אולם הכניסה.
... רק שהוא היה כמעט בלתי ניתן לזיהוי. במפעל-שש זה היה אולם גדול ומקושט. כאן, נראה שאחד מהקירות קרס וכיסה את הרצפה בשברי אבנים. משהו מתכתי גדול הזדקר מהרצפה שמולו וכמעט חסם את הדרך שלו לגמרי. לקח לבוב כמה רגעים להבין שזה היה מחוג גדול שכנראה פעם היה מותקן בתקרה. הוא יכל לראות את שמי הלילה מבצבצים דרך הקיר ההרוס, אבל החלק ההרוס היה גבוה מדי ובוב לא יכל להגיע אליו. אם הייתה דרך, הוא לא יכל לראות אותה עם הפנס שלו. הוא הרגיש טיפש במיוחד שהוא ויתר על לנסות לצאת דרך אולמות הטעינה. הוא לא ציפה שקומת הכניסה תהיה במצב הזה.
אבל לא היה לו זמן לבזבז. הוא העיף עוד מבט סביב, והבחין בגרם מדרגות גדול שהוביל למעלה. זה יותר טוב מכלום. הוא זכר במעורפל מדרגות כאלה מהביקור שלו במפעל-שש. בלי לחשוב פעמיים, הוא התחיל לרוץ לכיוונן. באותו זמן הוא יכל לשמוע צעדים של מישהו אחר איפשהו מכיוון המדרגות שהובילו מטה. הוא העדיף לא להסתכן ולחכות לגלות מי זה.
המדרגות הובילו לחדר קטן, ובצידו השני הייתה דלת. בוב ניסה לפתוח אותה. לרגע נראה היה שהיא נעולה, אבל כנראה שמנגנון הנעילה ידע ימים טובים יותר ועם קצת כח הוא הצליח לפתוח אותה בכל זאת. הוא עבר בה, וליתר בטחון, הוציא זוג אזיקים מהתיק שלו. אם הוא יצליח לסגור אותה מהצד השני...
סאקורה נכנסה לחדר מאחוריו. הם יצרו קשר עין. אוי לא. במבט נייטרלי להפליא היא הסתערה לכיוונו. הוא נשען על הדלת כדי לסגור אותה בדיוק בזמן שהיא הגיעה אליה מהצד השני והצליח להדוף אותה לרגע.
"אני מצטער..." הוא אמר בשקט. היא הייתה יותר חזקה ממנו, ומהר מאוד הצליחה לפתוח את הדלת מספיק כדי לדחוף את אחת הזרועות שלה בינה לבין הקיר.
"... אני חיבבתי אתכן לפני שגיליתי מה הסתרתן ממני."
אולי בוב דמיין את זה, אבל נראה היה שלרגע אחד היא הפסיקה להאבק. הוא ניצל את ההזדמנות, סגר אזיק אחד מסביב למפרק היד שלה ואת השני מסביב לידית של ארון שנמצא ליד הדלת. הוא לקח את התיק שלו והמשיך לרוץ.
הוא עבר במסדרון גדול שהתעקל פעם אחת, ואז פעם נוספת, ואז מצא גרם מדרגות קטן נוסף, עלה גם בו... ומצא את עצמו על הגג של המפעל.
נראה שהשעה הייתה לפנות בוקר. לאט לאט, השמיים הריקים התחילו להאיר. התחושה של אוויר צח קריר על העור שלו עזרה לו להתמודד עם העייפות. הוא יכל לשמוע את קולות המאבק של סאקורה מתחתיו, אבל נראה שבינתיים הוא בטוח. הוא העיף מבט מסביב.
בערך שליש מהגג היה הרוס בצורה כזו או אחרת, בכיוון של הקיר שקרס. גם בלי שליש, הגג היה גדול באופן מרשים. היה מסורטט עליו סימן עגול שבוב לא בדיוק הצליח לזהות.
צד אחד השקיף על הנקיק, וכנראה על האגם שבתחתית, אבל בוב לא העז להביט למטה. הוא הסתכל על הצד השני במקום. השממה השתרעה מול המפעל עד האופק. הוא עכשיו הבין כמה הוא התגעגע אליה. הוא עשה את דרכו לקצה של הגג כדי שיוכל לראות טוב יותר מה נמצא קרוב אליו. ליד המפעל, פס ארוך של הריסות, סוג של תהום קטנה, נמתח כמו צלקת ארוכה על הקרקע. הוא התחיל במקום שהיה פעם מגרש חניה והמשיך עוד אחריו. כנראה מתחת לפס הזה היו אולמות הטעינה. הוא ידע שאם הוא ימשיך לחפש, הוא ימצא שם באיזור את הפתחים שדרכם משאיות המשלוחים אמורות לצאת.
בפינה אחרת של הגג בלט משהו מתכתי גדול, חלוד ומתפורר. בוב הצליח לזהות שני פתחים עגולים גדולים. זה, בעצם, בטח החלק העליון של הצינורות שמזרימים את הנהר. כמובן שעכשיו שום דבר לא זורם. מתחת לפינה הזו, על הקרקע, היו שני ערוצים ריקים שהשתרכו לתוך השממה. בתוך אחד מהם חנתה משאית. בוב נשף לרווחה.
מה עכשיו? זה היה גבוה מכדי לקפוץ למטה. לרגע אחד הוא שקל לקפוץ כל הדרך במורד הנקיק בתקווה שהאגם בתחתית יציל אותו אבל אז הבין שזה הרעיון הכי גרוע שאי פעם היה לו.
בזהירות, הוא עשה את דרכו לחלק ההרוס של הגג. נראה שהוא כן יצליח לרדת מכאן על ההריסות אם הוא ינסה. זה מה שהוא עשה. בנחישות אך בזהירות הוא ירד למטה ושם פעמיו אל המשאית. הגרביים שלו נהרסו לגמרי.