הדבר הראשון שהם עשו זה לגרור את השומר ההלום בחזרה לחדר ולסגור אותו שם. רמברנדט לקח את האקדח שלו ואת השעון שלו.
"טוב, בוב, אופאל. כל עוד אנחנו מנסים לשמור על חשאיות שם בחוץ, אתם הולכים לעשות בדיוק מה שאני אומר לכם."
"בסדר."
"חוק ראשון: לא מדברים, לא משנה מה. אלא אם כן אני בעצמי פותח את הפה, תניחו שזה מסוכן מדי. נכון לעכשיו, נראה שאף אחד לא יודע שאנחנו כאן. ננסה לשמור את זה ככה. ברור?"
"ברור." שניהם ענו ביחד, בשקט.
"חוק שני: לא מלשינים. אם אחד מאיתנו נתפס, הוא לא אומר שום דבר על שני האחרים. סמכו עליי: אתם לא תרוויחו מזה כלום, אתם רק תדפקו את כולנו. ברור?"
בוב ואופאל הסתכלו אחד על השני באי נוחות, ואז חזרה אליו. "ברור."
"חוק שלישי: לא יורים, אבל אם יורים - יורים להרוג. אקדחים הם רועשים."
"אני מטיל וטו. לא יורים בכלל." בוב מיד אמר.
"אתה צוחק. לא למדת שום דבר מההתעסקויות שלך עם האנטי-אכיפה? לפעמים צריך לשפוך דם כדי להשיג מה שאתה רוצה."
"יכול להיות שאני זוכר משהו לא נכון, רמברנדט, אבל אם אני לא טועה, בזמן שהכרנו אני לא יריתי באף אחד ועדיין השגתי את מה שרציתי, ואתה ירית במספר אנשים ולא השגת שום דבר."
רמברנדט הידק את היד שלו על האקדח ואת שפתיו אחת לשניה. הוא הביט באופאל, שדיברה בשקט.
"גם אני מעדיפה לא להרוג אף אחד אם לא צריך."
"... טוב. נקווה שלא נגיע למצב הזה." רמברנדט אמר, ואז המשיך. "נחזור לעניין. אז אתה אומר שיש פטרול?"
"כן. אני קצת איבדתי את תחושת הזמן, אבל הם בטח יגיעו בקרוב."
"וכל כמה זמן הפטרול מתחלף?"
"סליחה?"
"אני מתכוון, האנשים שמפטרלים בוודאי לא עושים את זה כל הלילה. יש החלפת משמרות מתישהו. אני שואל כי אם נפיל את הפטרול - זה מה שלדעתי כדאי לעשות - תהיה לנו הגבלת זמן."
"אה. טוב, אין לי מושג."
"... טוב, שיהיה. בואו אחרי."
הם נעלו את הדלת לחדר מאחוריהם. בוב הוביל אותם למקום שממנו הוא סבר שהפטרול יגיע. רמברנדט סימן לשניהם מה לעשות. הוא ואופאל נכנסו לאחד מהחדרים הריקים לצד המסדרון בזמן שבוב המתין מאחורי הפינה בשקט. הוא החזיק את פנס-ההלם בשתי הידיים, ונשען עם התיק שלו על הקיר שמאחוריו.
כעבור זמן מה, אור הציף את המסדרון שמעבר לפנייה. בוב שמע צעדיים מתקרבים, ושיחה.
"... אני נשבע לך שראיתי אחד כזה. דג עם שפם. ממש פה באגם."
"אתה מבין כמה מגוחך זה נשמע, כן? איך לדג יהיה שפם? זה- רגע." הצעדים עצרו. "אתה שומע משהו?"
בוב עצר את נשמתו.
"לא יודע, את שמעת?"
נראה שלא יהיה זמן יותר טוב לפעול מעכשיו. הוא דפק פעמיים על הקיר שלידו בחוזקה ואז הסתער מעבר לפנייה במטה-הלם שלוף. נראה שהשניים האחרים שמעו את הסימן, ואופאל פתחה בכח את הדלת של החדר שבו היא ורמברנדט הסתתרו ופגעה בשומר שעמד לידה. השומרת השניה, זו שבוב הסתער עליה עכשיו, לא ידעה לאן להסתכל, וההלם עבר בגוף שלה לפני שהיא יכלה לכוון את האקדח שלה על מישהו מהם. רמברנדט קפץ החוצה מהחדר ותפס את השומר שחטף את הדלת לפרצוף. הוא סימן לבוב להתקרב, ובוב, בחוסר רצון, הלם אותו בזמן שהוא נאבק באחיזה של רמברנדט.
רמברנדט סימן 'הכל בסדר' עם האגודל שלו. הם עכשיו פנו לגרור את שני השומרים המפטרלים בחזרה לחדר של רמברנדט ואופאל כדי לנעול גם אותם שם.
בוב התאמן בשימוש במטה-הלם בזמן ההתלמדות שלו במפקדה, אבל היום הייתה הפעם הראשונה שהוא באמת השתמש בו על אדם אחר. למעשה, כבר על שלושה אנשים שונים. זה היה קל יותר ממה שזה נראה. הסוד הוא לשמור על קור רוח בזמן לחץ. בעצם, זה אולי לא כזה קל, אבל בוב הגיע למסקנה שהוא לא רע בזה.
רמברנדט לקח את פנס-ההלם של אחד השומרים והביא אותו לאופאל, וכן אסף אקדח נוסף. בוב קיבל את הרושם שלהסתובב עם כמה אקדחים יותר פשוט מלהסתבך עם אקדח אחד ומלאי תחמושת כפולה.
בוב הוביל אותם לכיוון הכללי שבו הפטרול היה ממשיך לצעוד. התוכנית שלו הייתה למצוא את חדר המדרגות. אמור להיות שם לפחות עוד שומר אחד. הם חיבקו את הקירות, הביטו בזהירות מאחורי כל פניה, ואחרי כמה טעויות בדרך, המסדרון נפתח לחלל גדול יותר, שבאחד הצדדים שלו היה זוג דלתות כפולות סגורות.
בוב צעד בראש. הוא עמד להמשיך ללכת קדימה ולהתעלם לגמרי מהדלתות כשהוא הרגיש מישהו תופס בשרוול שלו מאחורה. זו הייתה אופאל, שסימנה לו ולרמברנדט - שצעד במאסף - לעצור. הוא הניחה את האוזן שלה על הדלתות.
בוב ורמברנדט עשו אותו הדבר. ללא ספק, היה קול של דיבורים מבפנים.
רמברנדט הצביע על הדלתות והטה את ראשו, כאילו הוא שואל משהו. בוב חשב קצת. האם זה הכיוון הנכון? הוא הספיק לאבד את חוש הכיוון שלו מאז שהוא הגיע לקומה הזו במעלית. הוא הסתכל סביב, ואז, בחושך, הבחין בשלט על הקיר מול הדלתות שהצביע אל המסדרון שממנו הם הגיעו. היה כתוב עליו בפשטות "מגורים". העובדה שיש פה שלט כזה בכלל עשתה את הרושם שאולי זו באמת הכניסה לקומה. הוא הצביע על הדלתות בחזרה והנהן.
רמברנדט הצמיד את האוזן שלו אליהן שוב, ואחרי זמן קצר, סימן לאופאל ובוב להתקרב אליו. הוא סימן שלוש אצבעות, ואז על האוזן שלו, ובוב קיבל את הרושם שזה אומר שיש שם שלושה אנשים. הוא סימן לבוב ללכת חזרה למסדרון שממנו הם הגיעו, ובזמן שבוב עשה את זה, הוא סימן לאופאל משהו אחר. בוב חיכה במסדרון. כעבור זמן קצר, רמברנדט הצטרף אליו, וביחד הם הסתתרו מאחורי פנייה במקום שבו המסדרון התפצל.
במשך זמן קצר לא קרה כלום. ואז בוב שמע דלתות נפתחות, וראה את אופאל רצה לידם, עם הפנס דלוק ביד שלה. רמברנדט סימן לה להמשיך לרוץ במורד המסדרון, לא בכיוון שבו הם הסתתרו. היא עשתה את זה. בוב יכל לראות שהיא לחוצה. כעבור זמן קצר, שני זוגות צעדים רצו במסדרון לכיוונם. "האור עדיין שם! קדימה, הפטרול אמור להיות שם בסביבה..."
שני האנשים אפילו לא הביטו לכיוונם בזמן שהם רצו קדימה לכיוון שאליו אופאל רצה. אחרי כמה רגעים, רמברנדט סימן לבוב לעקוב אחריו, והם רצו חזרה לכיוון הדלתות, שעכשיו היו פתוחות.
רמברנדט הסתער פנימה באקדח שלוף, ובוב מיד אחריו. זה היה חדר מרווח עם מספר כיסאות, ארונות, ועמדת מטבחון באחת הפינות. עמד שם אדם מבולבל שמיד הרים את הידיים.
"מה לעזאזל?" הוא קרא בקול.
"סגור את הפה שלך ואל תוציא מילה עד ש-"
לפני שרמברנדט סיים את המשפט, אדם נוסף רץ פנימה עם אקדח שלוף מפתח בקיר שבוב לא שם לב אליו קודם - אבל רמברנדט הספיק לשלוף את האקדח השני ולכוון גם עליו. השומר הזה עצר לפני שהוא יכל לכוון את האקדח שלו על רמברנדט, אבל בכל זאת דיבר לשותף שלו.
"איפה שני האחרים?"
"הם הרגע יצאו, אנחנו ראינו-"
"אמרתי לא להוציא מילה, נכון?"
"-היי," השומר שליד המטבחון התעלם מהאיום והביט על בוב. "אתה בוב, נכון? גברת ל' הזהירה אותנו שתנסה משהו כזה."
"כן, אני מצטער," בוב אמר, ולאט לאט התקרב אליו. השומר הסתכל עליו בהשתהות, עדיין בידיין מורמות, וכשבוב הגיע מספיק קרוב, הוא פשוט שלף את מטה-ההלם והלם בו.
"תודה." רמברנדט אמר, ולאט לאט התקרב לשומר שעוד נותר עומד, שומר את האקדח מכוון עליו. בינתיים, קולות של ריצה נשמעו מכיוון הדלתות הפתוחות שמאחוריהם. בוב בזריזות חזר לכיוונן. אופאל נכנסה לחדר, מתנשפת, ומיד אחריה הגיעו רעשי ריצה נוספים - בוב סגר את הדלתות וסימן לאופאל לעזור לו להחזיק אותן סגורות.
"היי! תפתחו!" מישהו התחיל להאבק מהצד השני.
"לעזאזל," זה היה רמברנדט. "הם עושים יותר מדי רעש. אין לנו זמן. אופאל, זרקי לי את הפנס שלך."
זה מה שהיא עשתה. רמברנדט תפס אותו. האיש שהוא כיוון עליו את האקדח ניסה להשתמש ברגע הזה כדי לכוון את שלו בחזרה, אבל רמברנדט היה מהיר יותר, והצליח להלום בו לפני זה. הוא נפל על הרצפה.
"תפתחו!" "הם לא פותחים - בואי נבעט בדלת ביחד - שלוש, שתיים..."
בוב צעד אחורה ומשך את אופאל ביחד איתו. שני השומרים שעמדו בחוץ הסתערו פנימה וכמעט איבדו את שיווי המשקל שלהם. בוב הלם באחת, ורמברנדט במהירות הספיק להגיע ולהלום בשני.
השתרר שקט.
"יפה." רמברנדט אמר בלחש.
דבר ראשון, בוב בחן את הפתח שממנו הגיע השומר הנוסף. לשמחתו הוא הוביל לחלל שעמד מול חדר המדרגות. נראה שהם באמת היו בכניסה לקומה, ולא היו עוד שומרים בדרכם.
באחד מהארונות הם מצאו סט של אזיקים, שהזכירו לבוב את האזיקים שענדו האסירים במפעל-שש. כשהוא חשב על זה, זה הגיוני היה למצוא אזיקים כאלה כאן. הם אזקו את ארבעת השומרים לאחד הארונות. בוב לקח עוד כמה זוגות של אזיקים ושם אותם בתיק שלו, רק ליתר בטחון.
"טוב." רמברנדט לחש. "מה עכשיו?"
"אנחנו הולכים לעלות למעלה במדרגות." בוב ענה.
"למעלה...?" אופאל ענתה. "אני לא יודעת מה איתכם, אבל אותי הביאו לכאן מלמטה. אני חושבת שהכניסה שם."
"גם אני הגעתי מלמטה, אבל אנחנו לא נוכל לצאת משם."
"למה לא?"
"מישהו מכם יודע לשחות?"
רמברנדט ואופאל הסתכלו אחד על השני, ואז בחזרה אליו.
"ככה ניחשתי. שלא לדבר על זה שהיציאה בטח מאובטחת."
"איך נצא, אם לא מהיציאה?" רמברנדט שאל.
"אני מאמין שיש עוד יציאה, אבל אולי היא לא בשימוש. בקומה העליונה."
"... כמה טוב אתה מכיר את המקום הזה?"
"פחות טוב משהייתי רוצה."
אבל בוב האמין שהוא צודק. הכניסה המקורית של המפעל אמורה להיות למעלה. גם אם הספקית לא משתמשת בה - הוא קיבל את הרושם שכל מה שנכנס ויצא מפה עבר דרך המזח - עדיין בוודאי יש שם דלת. זאת האפשרות היחידה, בהינתן שאין לו שום מושג איך להתמודד עם האגם.
"טוב. נקווה שלא נתחרט על זה."
"כן. ונקווה שיהיו פחות שומרים מכאן הלאה."
"תגידו..." אופאל לחשה. "אולי נעשה הפסקה? אני קצת עייפה. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני לא רגילה לכל המאמץ הזה, ואולי כדאי ש..."
"לא." רמברנדט אמר בהחלטיות. בוב ניסה לעודד אותה בחיוך, אבל גם הוא חשב שהפסקה זה לא רעיון טוב. היא חייכה בעדינות בחזרה.
השלושה המשיכו. הם עלו בזהירות במדרגות, והגיעו לקומה-תשע. בוב הוביל אותם פנימה.
בדיעבד הוא הבין שאולי הוא היה צריך להזהיר אותם מראש.
"... מה זה המקום הזה?" אופאל שאלה בתדהמה כשהם נכנסו לאולם עם כל התיבות. התאורה האדמדמה פעלה, כמו בפעם שבוב היה כאן לבד.
רמברנדט דפק לה מאחורי הראש וסימן להיות בשקט, למרות שנראה שגם הוא מבולבל. בוב שמח מזה שהוא לא צריך להסביר כלום והוביל את הדרך.
הם צעדו בין התיבות. הניחוש של בוב היה שאיפשהו בצד השני של הקומה יהיה גרם מדרגות שעולה לקומות הגבוהות יותר. ככה, לפחות, זה היה בקומות-שבע, -חמש ו-שלוש.
אור של פנס חלף איפשהו מולם, מפתח צדדי של האולם הגדול, וקול הדהד מכיוונו. "... יש שם מישהו?"
רמברנדט נראה עצבני. הוא חטף את פנס-ההלם מידה של אופאל ורץ לכיוון מקור האור. בוב קיווה שהוא לא יעשה משהו מטופש.
בוב ניצל את ההזדמנות להעיף מבט בתיבות שמסביבו. הן היו כפי שהוא זכר אותן. מלאות באנשים, ועל כל אחת, תווית עם שם...
בעצם. ארליך אמור להיות כאן.
אולי הוא יכול למצוא אותו?
לפי מה שהספקית אמרה, אמורים להיות כאן כמה אלפי אנשים, אבל אין סיבה לא לנסות. הוא התחיל לעבור על השמות בתיבות שלידו. זה הרגיש כאילו בקצב הזה יש לו סיכוי לעבור על כמות טובה בזמן סביר.
מה הוא יעשה אם הוא ימצא אותו? הוא לא היה בטוח. זה לא היה ברור שאפשר יהיה פשוט לשחרר אותו משם. וזה לא היה ברור שזה מה שהוא רוצה.
היה קול של מאבק מהכיוון שאליו רמברנדט רץ, ולמזלו של בוב, שום קול של ירייה. לא הרבה אחרי זה, רמברנדט חזר, ועשה את דרכו לכיוונו של בוב. הוא סימן לו להתכופף מתחת לגובה של התיבות.
"אני חושב שזה היה היחידי בקומה הזו."
"יופי. כנראה יהיה פה חדר מדרגות אחר שיוביל אותנו יותר למעלה."
"מצוין. המקום הזה עושה לי אווירה לא טובה. מה אלה המיכלים האלה?"
"אני... אני לא בטוח."
"טוב, שיהיה. איפה אופאל?"
... איפה היא באמת? בוב שם לב שהיא כבר לא לידו. בעצם, גם הוא כבר לא לידה. הוא עבר כמה שורות של תיבות קדימה. הוא הרים את הראש, ורמברנדט הרים אחריו. קול של דפיקות עמומות משך את תשומת הלב של שניהם, והם במהירות עשו את דרכם לכיוונו.
אופאל רכנה מול אחת התיבות והביטה פנימה. היא דפקה את האגרוף שלה שוב ושוב על המכסה באיטיות.
"הנה אתם!"
"... תנמיכי את הקול שלך!"
"אתם יודעים... אתם יודעים מי זו?" היא הצביעה על התיבה.
רמברנדט תפס ביד שלה וניסה למשוך אותה הצידה. היא נשארה במקום בכח וציחקקה.
"זאת שכנה שלי! האוטונומיה... האוטונומיה אמרה לנו שהיא עברה דירה. עברה דירה... הייתם מאמינים?"
רמברנדט הפסיק להאבק בה והסתכל גם הוא. נראה שגם הוא הבין רק עכשיו שיש אנשים בכל התיבות האלה.
"... בואו נדבר על זה אחר כך." בוב לחש. "אין לנו זמן-"
"-אבל!" אופאל הוסיפה, ונתנה מכה כל כך חזקה לתיבה שהן בוב והן רמברנדט קפצו קצת אחורה.
"זה לא הגיוני, זה פשוט לא הגיוני! זה פשוט מגוחך. הרי הם לא שיקרו. אבל הם אמרו... זה לא מה שהם אמרו. ועכשיו היא מתה. או שהיא תמות. וגם אני אמות. ואני כל כך, כל כך עייפה..."
"אופאל, בבקשה, תקשיבי לי רגע..." בוב ניסה לדבר בנועם.
רמברנדט תפס בשרוול שלו ומשך אותו אחורה. "בוב." היה לו מבט בעיניים שבוב לא יכל לפרש.
"ואני כל כך... אני... כל כך...!" אופאל דפקה חזק יותר ויותר על התיבה עם כל מילה, עד שלבסוף - בלי אזהרה מוקדמת - היא צרחה, ודפקה את הראש שלה על התיבה בכח. הזכוכית התנפצה ונוזל לא מזוהה ניתז החוצה, צבוע באדום המטריד של התאורה באולם.
כמה רגעים אחר כך, אזעקה התחילה להישמע ברחבי האולם והאור התחיל להבהב. אם אופאל עדיין צרחה או לא, הקול נבלע ברקע. רמברנדט תפס בידו של בוב והתחיל לרוץ לאיזשהו כיוון. בוב לא התנגד, העיף מבט אחרון לכיוון אופאל ורץ לצידו של רמברנדט.
"לעזאזל, לעזאזל! הנה הלכה החשאיות שלנו. אני לא יודע איפה המדרגות...!"
"רמברנדט... היא..."
"מה נראה לך? בוא ננסה את אחת מהיציאות האלה."
הוא הוביל אותם באחד הפתחים שיצאו מהאולם הגדול. האזעקה המשיכה להתנגן ברקע, והאורות המשיכו להבהב.
"טוב, בוב, בוא נתפצל. אני אנסה לקחת כאן ימינה, ואתה-"
כרוז מוגבר חשמלית הדהד ברחבי הקומה. בוב מיד זיהה את הדוברת. היא נשמעה קצת ישנונית.
"נעילת חירום בקומה-תשע. אני חוזרת; נעילת חירום בקומה-תשע. נתקלנו בבעיית אבטחה קלה, אין סיבה לפאניקה. סאקורה, במקרה ואת ערה, אם תוכלי לעלות לשם ולטפל בבעיה זה יהיה פנטסטי."
בוב ורמברנדט הסתכלו אחד על השני בחרדה.