האורות במשרדים התעמעמו כשירד הלילה. כמובן שבחדר הפרטי שלו בוב היה מכבה את האור לגמרי כדי שהוא יצליח לישון, אבל במסדרונות ובחללים הגדולים האחרים עדיין היה אור חלש.
חלש, אבל מספיק. בוב ניחש שעכשיו אף אחד לא ייתן לו להתגנב לקומות העליונות דרך המדרגות - כנראה איפשהו יהיה איזשהו שומר שישים לב אליו. בכל זאת, לשם הוא רצה להגיע. קצת לפני כיבוי האורות הוא קפץ על אחת המעליות שעשתה את דרכה למעלה כשהיא עברה מול קומה-ארבע והסתתר מאחורי מיכל גדול שהיה מונח עליה. מישהו אחר עלה עליה בקומה-חמש, וירד בקומה-שמונה, שם היא עצרה. בוב המשיך לשבת שם עד שנכבו האורות, ואז חיכה עוד כמה שעות ליתר בטחון. מצד אחד, היה נחמד אם המעלית הייתה עולה עד לקומה העליונה, מה שהיא לא תהיה, אבל גם קומה-שמונה הייתה בחירה טובה. הוא לא נכנס אליה מעולם אבל הוא ניחש שהוא ימצא כאן את מה - או את מי - שהוא מחפש. אם הוא זכר נכון, על הקומה הזו, בניגוד לקומה-תשע, באמת שמר מישהו. אבל מפני מי צריך לשמור משהו במשרדים? כנראה לא ממנו - כשהוא ראה את השומר, נראה שהם עוד יחסית סמכו עליו - אבל הוא לא היה הזר היחיד כאן. היו גם האנשים שהגיעו אתמול, כנראה ה'משתתפים האחרונים' בניסוי.
מוקדם יותר הוא העמיס כמה צידה לדרך שהוא יכל בתיק שלו. אם הוא באמת יעזוב את המשרדים, כדאי שהוא יהיה מוכן, כי מי יודע איפה נמצא המקום השפוי הקרוב ביותר. חוץ מהתיק שלו הוא לא סחב שום דבר נוסף.
מדי פעם הוא הציץ מאחורי המיכל שהוא הסתתר מאחוריו. קומה-שמונה הייתה יחסית נמוכה, ורק מסדרון אחד ממנה היה פתוח לחלל הגדול שבו עלו וירדו המעליות. כל כמה זמן עבר במסדרון מה שנראה כמו פטרול - מספר אנשים שהחזיקו פנסים וצעדו מצד אחד לשני. בשלב הזה הוא הצטער שלא היה לו שעון יד שהיה עוזר לו לתזמן את המעברים שלהם, אבל כן תחושת הבטן שלו הייתה שהם עוברים בהפרשי זמן קבועים. הוא לא היה בטוח מה הייתה השעה כשהוא החליט לזוז - הוא הכריח את עצמו לישון שנת צהריים אחרי השיחה שלו עם פינקל כדי שיהיה פחות עייף בלילה. נכון לעכשיו לא ברור מתי תהיה הפעם הבאה שהוא יישן.
הוא לקח צעד אחד אל המסדרון ומיד התחרט על זה. היה כל כך שקט שהקול של הנעל שלו על הרצפה הקשיחה נשמע רועש במיוחד. בפרץ של יצירתיות, הוא הוריד את הנעליים שלו, נשאר בגרביים, וניסה להתקדם ככה. זה היה משמעותית יותר שקט. גם משמעותית יותר מלוכלך, אבל הוא פשוט יצטרך להפסיק לחשוב על זה.
לאן עכשיו? כנראה הכיוון הפחות מסוכן הוא הכיוון שאליו הולך הפטרול. זה מה שהוא עשה. המסדרון התפצל, ובוב בחר באקראיות את הדרך קדימה.
מהר מאוד המסדרון התמלא בדלתות משני הצדדים. משהו בסידור הזה הזכיר לו את קומה-חמש. בזהירות, הוא ניסה לפתוח אחת מהן - היא לא הייתה נעולה - והציץ פנימה. זה אכן היה נראה כמו חדר מגורים, ריק, שיכל לאכסן מספר אנשים. העובדה שיש פה חדרי מגורים רק חיזקה את ההשערה שהוא אכן ימצא אנשים בקומה הזו.
אבל איפה? אין ברירה אלא פשוט להמשיך ללכת ולגלות בעצמו, כנראה. הוא המשיך לתעות במסדרונות. באיזשהו שלב, כשהוא הרגיש שעבר מספיק זמן, הוא הסתגר באחד מחדרי המגורים וחיכה שהפטרול יעבור. הפטרול אכן עבר - הוא ראה את האור מתחת לדלת - ואחרי מספיק זמן, בוב יצא בזהירות והמשיך ללכת. יש פה לא מעט חדרים, ובינתיים כל החדרים היו פתוחים וריקים. זה כנראה אומר שיש משמעותית פחות אנשים מחדרים. כשהוא חשב על זה, זה היה הגיוני. כשהמקום הזה תיפקד כמפעל בוודאי היו פה הרבה יותר פועלים משיש עכשיו.
הוא עמד לפני פניה במסדרון, הציץ מעבר אליה... ועצר במקום. המסדרון התרחב, ובאמצע שלו, על כיסא, ישב אדם עם פנס שהיה מכוון במורד המסדרון בכיוון הרחק מבוב. לא היה אפשרי לעבור מבלי למשוך את תשומת הלב שלו. מה שכן, אם פה ספציפית יושב שומר, יכול להיות שזה החלק המעניין של הקומה. לבוב הייתה תוכנית מאוד כללית שהתגבשה בראשו בזמן שהוא חיכה במעלית לגבי מה הוא יעשה אם הוא ייתקל בשומר. הוא לא אהב אותה בכלל, אבל לא היה לו רעיון אחר. הוא שוב הסתגר באחד החדרים שלידו, חיכה שהפטרול יעבור כדי לקנות לעצמו עוד זמן, ומספיק זמן אחרי זה - כשהוא ניחש שהם התרחקו מספיק - הוא יצא, ועשה את דרכו לכיוון האדם שישב במסדרון.
האיש בכיסא שם לב אליו לפני שבוב ציפה שהוא ישים לב. הוא מיד נעמד, הסתובב לכיוונו, והאיר עליו עם הפנס. בוב הצליח לשמור על קור הרוח שלו והצמיד אצבע לשפתיו כדי לסמן שקט.
"מה קורה פה?" השומר שאל, בזלזול מוחלט לבקשה של בוב לשמור על השקט. בוב החליט לענות בלחש כדי לעודד אותו להנמיך את הווליום בזמן שהוא לאט לאט המשיך להתקרב אליו.
"גברת ל' שלחה אותי."
"סליחה...? אתה האורח הזה שלה, נכון?" השומר ענה בלחישה. נראה שזה עבד.
"כן."
"טוב, שמעתי עליך. אין לך גישה לכאן. איך הגעת לקומה הזו בכלל?"
"אמרתי לך, היא שלחה אותי. אני צריך משהו מאחד המשתתפים החדשים בפרוייקט."
נראה שזה בלבל את השומר. באופן כללי בוב הגיע למסקנה שלבלבל אנשים זו בדרך כלל טקטיקה יותר טובה מלהתעמת איתם. לפחות, זו טקטיקה שעוזרת למשוך זמן.
"אני לא מבין את זה. מה אתה צריך?"
בשלב הזה בוב עמד ממש מולו. היד של השומר שלא אחזה בפנס הייתה על המותן שלו, על מה שנראה כמו אקדח. אבל מה שמשך את תשומת ליבו של בוב היה הפנס. משהו באופן שבו שהשומר אחז בו ובצורה שלו הזכירה לו בדיוק מטה-הלם. כן, עכשיו שהוא בחן אותו מקרוב, לא היה לו ספק שהוא צודק. פתאום התוכנית הזו נראתה הרבה פחות גרועה.
"אני אסביר. תראה," בוב אמר. "אתה רואה את החדר ששם?"
השומר סובב את ראשו אחורה, ובוב תפס בפנס באותו רגע ניסה לתלוש אותו מהיד שלו. השומר תפס באקדח שלו ושלף אותו, אבל בוב שם את כל תשומת ליבו על הפנס. עם שתי הידיים שלו עליו הוא הצליח למצוא את נקודת האחיזה המוכרת. הוא נשען קדימה, סובב את הפנס אחורה לכיוון השומר ותקע חלק שבלט מתחת לראש שלו בחזה של השומר. הלם חשמלי עבר בגופו והוא מעד אחורה. בוב הצליח לתת הלם נוסף, והשומר התמוטט ונפל אחורה על הכיסא שלו.
בוב התנשף ולקח את הפנס. רק עכשיו הוא שם לב שהיד השניה של השומר מחוסר ההכרה הייתה מוכנה עם אצבע ליד ההדק. הוא לא ידע אם השומר היסס לפני שהוא ירה, או פשוט לא הספיק. כנראה עדיף לא לחשוב על זה.
זה עבד, אבל לבוב לא היה ספק שמול יותר מאדם אחד זה לא היה עובד. הוא חייב לפעול מהר לפני שהפטרול יגיע לכאן. הוא ערך חיפוש קצר על הגוף של השומר. את האקדח הוא השאיר במקום. בכיס שלו הוא מצא את מה שהוא חיפש - צרור מפתחות. בינתיים הכל מסתדר. ליבו הלם בחזהו בזמן שהוא עשה את דרכו לחדרים בצד הרחוק של המסדרון.
הראשון שהוא ניסה אכן היה נעול, אבל מהר מאוד בוב הצליח לפתוח אותו עם אחד המפתחות. בפנים הייתה מיטת קומותיים שבה ישנו שני אנשים. הוא העביר את הפנס עליהם בזריזות, וכשהוא לא זיהה אף אחד מהם, הוא סגר את הדלת במהירות ונעל אותה לפני שמישהו מהם יתעורר. לא שיש לו משהו נגד האנשים האלה, אבל כנראה עדיף לשמור על פרופיל נמוך בינתיים.
זה המשיך בחדר הבא, ובזה שאחריו... בוב הרגיש שהזמן שלו הולך ואוזל, למרות שלא היה לו למה להשוות. השומר ענד שעון יד אבל בוב לא טרח לקחת אותו כי הוא ממילא לא ידע מתי יבוא הפטרול הבא. סוף סוף, בדלת העשירית, הוא עצר - הוא מיד זיהה את אחד האנשים שישנו. זה היה רמברנדט.
בוב נכנס לחדר, סגר את הדלת שמאחוריו והדליק את האור. רמברנדט ישן בקומה התחתונה, מעליו ישנה אישה שהוא לא זיהה. בוב התנשף. בשלב הזה התוכנית הייתה די מופשטת. לדבר עם רמברנדט, להבין איפה טריפלטון, וכנראה לעוף מהמשרדים כמה שיותר מהר. לפחות הצעד הראשון נראה די פשוט.
"בוקר טוב." בוב אמר בקול.
נראה שזה לא עבד. הוא בעט במיטה.
"אמרתי, בוקר טוב."
"מה... זה לא... לעזאזל..." רמברנדט לאט לאט פקח את עיניו, הרים את ראשו, ואז - כשהוא יצר קשר עין עם בוב - מיד התמתח בתדהמה. "... בוריס? מה אתה עושה פה?"
"אתה לא מעודכן. זה בוב, לא בוריס. בוקר טוב."
"בוב...? מה 'בוקר טוב' בדיוק? מה אתה עושה פה? ראיתי אותך אתמול - שלשום? ואז... אה." הוא שפשף את העיניים שלו.
"... בוקר אור." נשמע קול מהמיטה העליונה. האישה שהייתה שם התעוררה, והביטה למטה במבט מבולבל מבעד לשיער מפוזר. זה היה לא אידאלי, אבל כנראה בלתי נמנע.
"היי. אני אגיע לעניין, רמברנדט, אין לנו הרבה זמן. איך הגעת לכאן, ואיפה טריפלטון?"
רמברנדט התיישב עם גבו לקיר שמאחוריו. "אני יכול לשאול אותך אותו הדבר! מה אתה עושה כאן, ולמה אתה לא אסיר? איפה זה 'כאן' בכלל?"
"אני שאלתי אותך קודם." בוב כיוון עליו את הפנס. "וכדאי שתנמיך את הקול שלך."
"לעזאזל, בוריס - בוב - מה אתה חושב לעצמך? הם לא יודעים שאתה כאן?"
"אה, סליחה... אפשר הסבר למה שקורה כאן?" האישה התיישבה גם היא. "אתם מכירים?"
"כן." שניהם ענו באותו הזמן, ובוב המשיך במהירות לפני שרמברנדט יספיק לתת לה רושם ראשוני מוטעה עליו. "שלום. השם הוא בוב. הכרתי את רמברנדט לפני שהוא הגיע לכאן. לצערי."
רמברנדט גלגל את עיניו. האישה המשיכה. "טוב... אם אתה לא רוצה לפגוע בנו, אז, בסדר. השם הוא אופאל."
"שלום אופאל. את גם מהאנטי-אכיפה? אני לא זוכר שראיתי אותך בעבר."
"אנטי-אכיפה... זה המקום שהגעת ממנו, נכון, רמברנדט?" היא הסתכלה על המיטה שמתחתיה.
"אין לי זמן לזה עכשיו. בוב, תסביר לי עכשיו מה זה המקום הזה ומי האנשים הארורים שהביאו אותי לכאן."
בוב התעלם ממנו. "משם הוא הגיע, כן. את הגעת ממקום אחר?"
"אני...? טוב, אני מהאוטונומיה, כמובן! כמו כולם. חוץ מהשותף שלי לחדר, כנראה...!" היא חייכה חיוך לחוץ.
"מה זה האוטונומיה?"
היא ציחקקה. "לחשוב שיש מישהו בעולם שלא יודע מה זה האוטונומיה...! זה פשוט מגוחך, כן, זה לא הגיוני. זה כמו לא לדעת מה זה השמים, או האדמה, או משהו כזה... זה לא הגיוני."
"... מה?"
"האוטונומיה," רמברנדט אמר בטון עצבני. "זה הגוף ששולט בטריטוריה-עשר. מעולם לא היו רלוונטים ומעולם לא יהיו רלוונטים, בוב, אז בבקשה תשכח ממנה ותענה לי על השאלה."
"טריטוריה...? זה לא הגיוני." אופאל ענתה עם עוד צחקוק לחוץ. "רמברנדט, האוטונומיה היא כל העולם. זה אחד החלומות האלה שוב, נכון? אחד החלומות האלה שסיפרתי לך עליהם אתמול... זה חייב להיות. כי מה שאני שומעת פשוט לא הגיוני."
רמברנדט נאנח בייאוש. בוב האיר את אופאל עם הפנס. " זה לא חלום. אני ממליץ שתפסיקי לחשוב על החלומות שלך ופשוט תתרכזי במה שאנחנו אומרים. רמברנדט," הוא פנה חזרה אליו. "הגרסה הקצרה: אתם בסכנה. אני אולי יכול לעזור לכם, אבל אני צריך שתשתף פעולה בחזרה. ותתחיל בלספר לי בדיוק מה קרה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך."
"תשכנע אותי שאתה לא עובד עם האנשים ששמו אותי כאן."
"התגנבתי לכאן באמצע הלילה כדי להעיר אותך. זה נראה לך משהו שיעשה מישהו שמשתף איתם פעולה?"
"בוב, אני ראיתי אותך כאן עומד ושותה תה כאילו אתה בחופשה."
"אם אתה רוצה, אנחנו יכולים לפתוח את הדלת ולהסתכל על השומר שהלמתי בכניסה לחדר שלך."
רמברנדט זז במקום באי נוחות. "... בסדר." הוא דפק על המיטה שמעליו. "ואת, שמרי על שקט רגע, ותקשיבי למה שהוא אמר לך. תמצאי משהו להתמקד בו שהוא לא החלומות."
"כן, אני אנסה, מבטיחה."
"יופי. בסדר, בוב, תקשיב. קפץ עליי המטומטם הזה שיצא מאיזון, ואתה השארת את טריפלטון מאחורה והשארת אותנו לבד."
"אני לא-!"
"שיהיה. הוא עזר לי לדחוף אותו מעליי, אבל אז סוכנים התחילו להגיע מהדלת השניה. למזלנו, הבעיות שלנו פתרו אחת את השנייה, כשהאידיוט החליט לקפוץ שוב עליהם במקום עלינו. קמתי, סגרנו את הדלת והתחלנו לרוץ. אני חושב שלא היינו כל כך הרבה מאחוריך כשהתחלנו לרוץ במסדרון החשוך."
"מה אתה אומר."
"מה שכן, היה חשוך כמו הלילה, ואני די בטוח שטריפלטון עיכב אותנו כי הוא איבד את הדרך. לפחות אני די בטוח שהחושך עזר לנו להימלט מהסוכנים שמאחורינו. בסופו של דבר הוא כן מצא את היציאה. פתח סודי באיזשהי ספריה, מתברר."
"אז הצלחתם לצאת!"
"בערך, אבל הספרייה הייתה מלאה בסוכנים כשהגענו. לטריפלטון היה את האקדח שלי, אבל מול כל הכח המחורבן של רשות האכיפה בעיר לא היה לנו סיכוי."
"סליחה... מה זה רשות האכיפה, בדיוק? הזכרת אותם פעם." זו הייתה אופאל.
"לא עכשיו. בקיצור, למזלנו, לא היינו בספרייה לבד. הייתה שם מישהי שלא הכרנו - איזה אישה בחליפה. איכשהו היא הייתה יותר אפקטיבית מאיש עם אקדח."
"היי, זאת-"
"כן, זאת הייתה אותה בחורה שעצרה אותי כשהתחלתי לעשות להם בלאגן ביום שהביאו אותי לכאן."
"... מה אתה אומר."
"באיזשהו שלב היא התחילה לסגת, ועקבנו אחריה, לאיזה יציאה אחורית של הספריה. היא רצה די מהר ואיבדנו אותה כשהגענו לסמטה שבחוץ. רצנו משם לכביש הראשי - גם הוא היה מלא סוכנים, נראה שזה היה הסוף - ואז דהרו שם שתי משאיות קדימה דרך ההמון. האחורית עצרה לידנו. הנהג דיבר קצת עם טריפלטון, ואז טריפלטון אמר לי להיכנס לתא המטען, כי זה הסיכוי היחיד שלנו לעזוב את העיר. אני נכנסתי לשם, הוא התיישב מקדימה, ומאז לא ראיתי אותו שוב."
"... מה? לאן המשאית לקחה אתכם?"
"בפעם הבאה שתא המטען נפתח, היא הייתה איפשהו באמצע השממה. הייתי עייף ורעב, ולא היה לי כח להתווכח כשמישהו הוריד אותי מהמשאית ואמר לי לעלות על משאית אחרת. טריפלטון כבר לא היה שם. עליתי על משאית מלאה בפעילי אנטי-אכיפה, כמעט כולם מבולבלים כמוני, והיא לקחה אותנו למקום הארור הזה, איפה שאנחנו לא נמצאים. לקחו אותנו על איזה אגם ואת השאר אתה יכול לנחש."
בוב לא היה בטוח אם הוא אהב את מה שהוא שמע או לא. חלק מהפרטים הוא יכל להשלים בעצמו, אבל לא היה לו מושג איפה טריפלטון יכול להיות, לצורך העניין, או מי בעצם היה בעיר חוץ מסאקורה והספקית שהחליט להביא את רמברנדט לכאן.
"ואתה לא משקר לי?"
"לא. תצטרך להאמין לי. עכשיו תורך."
בוב העיף מבט על אופאל. היא המשיכה להקשיב להם בסבלנות. הוא נשען עם התיק שלו על הדלת שמאחוריו והתחיל לדבר.
"אני, כנראה, הייתי במשאית הראשונה. זו שלא עצרה בשבילך. האישה בחליפה נהגה בה. הגעתי לכאן, ואני מניח שהסיבה שלא כלאו אותי ישר היא שאני קצת יותר סימפטי ממך."
"נו באמת, הם לא שאלו לדעתי אפילו. איפה זה 'כאן'?"
בוב התלבט לרגע, והחליט שלא לספר. אי אפשר לסמוך על רמברנדט, ולמרות הבעיות שלו מול הספקית, הוא הרגיש שלהקריב את החשאיות של המשרדים בשביל מישהו כמו רמברנדט זה פשוט לא נכון.
"אני לא יודע. אבל אני אגיד לך מה אני כן יודע. האנשים שהביאו אותנו לכאן עובדים עם הספקית."
"הספקית?" אופאל שאלה.
"כן. זאת מישהי חשובה."
"מה אתה אומר." רמברנדט אמר. "זה הגיוני, אם היא הייתה בעיר בעצמה."
"כן. ואני יודע שאתה, ואת, וכל מי שהגיע לכאן איתכם, הולכים להשתתף בפרוייקט שהיא עובדת עליו. ואני יודע שזה אומר שיש סיכוי טוב שתמותו."
"... תמותו?" אופאל אמרה, וכיסתה את עצמה קצת בשמיכה שלה. "זה לא... זה לא טוב. האוטונומיה לא הייתה רוצה שאני אמות. אבל האוטונומיה אמרה לי לעלות למשאית. זה לא... זה לא הגיוני..."
"איזה מין פרוייקט?" רמברנדט שאל.
"לך תדע. משהו מדעי. אבל אני יודע שיש סיכוי טוב שהם יגייסו גם אותי אליו. למרות שהבהרתי להם שאני לא מעוניין."
"... אני מבין."
"אני רציתי שתעזור לי למצוא את טריפלטון ואז שאני אעזור לו לברוח, אבל עכשיו אני מבין שהוא לא כאן."
"נכון."
"אז אני אסתפק בדבר השני הטוב ביותר. או לפחות, הדבר השני הגרוע ביותר. רמברנדט, אתה רוצה לשרוד? כי אני הייתי רוצה. אני חושב שאני יודע איך לצאת מפה, ואני חושב שאתה יודע איך להתמודד עם אנשים עם אקדחים. אני מקווה שביחד נצליח להתמודד עם האבטחה כאן ולברוח. וזה צריך לקרות הלילה."
רמברנדט לא היסס לפני שהוא ענה. "כן. אנחנו נעשה את זה."
"לברוח, לאן...?" אופאל שאלה מלמעלה.
"לא עניינך. את יכולה להישאר כאן."
"אני לא רוצה למות. בוב, אמרת שזה מה שיקרה אם נשאר? אפשר לסמוך עליך?"
"אפשר לסמוך עליי הרבה יותר מעל השותף שלך לחדר."
"אני באה איתכם."
"את לא." רמברנדט אמר בנחרצות.
"את מוזמנת." בוב אמר מיד אחר כך. היא הנהנה והתחילה לאסוף את השיער שלה.
"עכשיו, בואו אחרי. אנחנו ממהרים. אני ממליץ לכם לא לנעול נעליים."