הסוכנים מרשות האכיפה נשארו בעיירה גם למחרת כדי להמשיך בחקירה שלהם. למעשה, אחד מהם - השמן עם השפם שחקר את בוב - הסתובב ממש באותו זמן במכולת, איפשהו בין המדפים בזמן שבוב הגיע לקופה. דובי, התחיל לסרוק את מה שבוב סידר על הדלפק. נחמד שגם בימים משונים כאלה בוב יכול לסמוך על החברים שלו. "תגיד דובי, מה קרה לאטריות? גם כשהייתי פה לפני כמה ימים לא היו בכלל." דובי משך בכתפיו. "לא היו אטריות במשלוח החודש. ככה זה לפעמים, מי יודע למה. זאת תקופה קצת מוזרה באופן כללי, לא?" "ככה נראה..." בוב הרהר בזה קצת לפני שהוא דיבר שוב. "אם כבר מדברים, ראית את הצעיף הזה שהראתי אתמול באספה?" "הצעיף עם הצבע המוזר?" "כן." "לא מאז אותו רגע." "חבל. איבדתי אותו בזמן כל הבלאגן עם הפצצה." דובי נאנח. "מפחיד כל העניין הזה עם הפצצה." "כן, אה? אתה חושב שמישהו מהעיירה באמת שם אותה שם?" דובי הסתכל על בוב לרגע, ואז רכן קדימה והנמיך את הקול שלו. "אני אגיד לך מה אני חושב. אני חושב שאני גם יודע מי זה היה. זה הרי ידוע שמכינים פצצות מחומרים אורגניים, נכון?" בוב הרים גבה. הוא לא ידע שזה ידוע. "אוקיי..." "... אז, מי יכל לעשות את זה? מישהו שיש לו חומרים אורגניים. מישהו שעובד בגן החיות, לדוגמא. אתה יודע על מי אני חושב." "אה." טוב, אולי זה לא מפתיע. דובי חשב על גריבלדי, האויב המושבע שלו. בוב פתח את הפה שלו להגיד משהו - אבל אז נשמע קול רועש מאחוריו. הוא ודובי הסתכלו לשם וראו את הסוכן עומד ליד אחד המדפים, סוחב ערמה של חבילות עוגיות בין זרועותיו. חצי מהערימה בערך היה על הרצפה. "אה, תסלחו לי." הוא מלמל והתכופף להרים את העוגיות, והפיל עוד עוגיות תוך כדי. "אבל אם כבר משכתי את תשומת הלב שלכם - תוכלו להגיד לי מה זה?" הוא הניף למעלה אריזה של תה ארמדיל. "אה, זה תה ארמדיל." דובי ענה. "כן, אבל זה תה שהכין ארמדיל או תה שהכינו מארמדיל?" "זה תה ארמדיל." דובי משך בכתפיו. "אני ממליץ." בוב הוסיף. הוא סיים להעביר את הקניות שלו בקופה - כמו תמיד, דובי הוסיף את הקנייה לחשבון שלו - ובוב יצא מהמכולת, סוחב שקית בידו.
זה היה יום יפה. מול המכולת חנתה משאית של רשות האכיפה - צבועה בשחור, עם שני המשולשים המוזהבים על הצד שלה. בוב עקף אותה כדי לראות אם הסימן היה מצויר גם בצד השני. הוא היה. הוא נשען עליה והביט לשמים. מה עכשיו? בפעם הראשונה שהוא זכר את עצמו הוא לא ידע מה הוא הולך לעשות מחר. ארליך עדיין נעדר. רשות האכיפה חוקרת את העניין, אבל עד שהם יפתרו אותו מי יודע מה יקרה. וזה אם הם יפתרו אותו. אבל זה לא שהוא יוכל לעשות עבודה יותר טובה מהם.
חוט המחשב של בוב נקטע כשהוא שמע את אחת הדלתות של המשאית נפתחת, ומישהו התקרב אליה. שני אנשים דיברו - הסוכן שהוא ראה קודם, שכנראה בדיוק יצא מהמכולת, ואחד שישב קודם בתוך המשאית. הם היו בצד השני שלה אבל הוא עדיין יכל לשמוע מה הם אמרו. "... אז אתה חוזר למפקדה?" "כן. הגיע הזמן. אני לוקח את הפצצה כדי שהחבר'ה שם יוכלו לחקור אותה." "כמובן. והצעיף?" "גם אותו. שניהם כבר בתוך המשאית." בוב עצר את נשמתו. הצעיף...? הוא חשב שהסוכנים לא יודעים איפה הוא. הם המשיכו לדבר. "טוב. נקווה שהעניין הזה יסתדר... אני לא אוהב את מה שקורה פה." "כן, אה? משהו לא טוב באיזור הזה. גם הייתה התקרית ההיא בתחילת החודש ששמה אותנו בכוננות גבוהה. אתה יודע מה אני חושב על זה." "... אתה חושב על הקללה. זה שטויות." "לא יודע מה שטויות. כל העיירות באיזור הזה בעייתיות, וזה לא צירוף מקרים." "כן, כן... טוב, כדאי שתצא עכשיו אם אתה חוזר." בוב לא הספיק לעבד את כל מה שהם אמרו - הוא עדיין חשב על זה שהצעיף פה, בתוך המשאית. הסוכנים עמדו ליד הדלת בצד השני, אבל לא היה אף אחד בצד האחורי, איפה שהיה הפתח של תא המטען. הוא מעולם לא עשה משהו טיפשי כזה. האמת היא דבר שצריך להתאמץ בשבילו. הוא רץ לצד האחורי של המשאית וקפץ פנימה.