קומה-שש וקומה-שבע היו הרבה פחות מעניינות משבוב חשב שהן יהיו. בדיעבד הוא לא היה בטוח למה הוא ציפה. היו שם בעיקר מעבדות, שהן כנראה מאוד מעניינות לאנשים שעובדים בהן, אבל בשביל בוב להסתכל על מישהו רוכן מעל צלוחית קטנה במשך שעות או מעביר איזשהו חומר ממיכל אחד לשני שוב ושוב לא היה מרגש במיוחד.
חדר מדרגות אחד חיבר את קומות-חמש, -שש ו-שבע, וזו כצפוי לא הייתה הקומה הגבוהה ביותר. בוב נשען על מעקה בקומה-שבע בחוסר מעשה ובשקט בהה בדלת שהובילה למה שנראה כמו חדר מדרגות נוסף. זו בוודאי הדרך למעלה. הוא הניח ששם הוא ימצא את רמברנדט, פשוט מהסיבה שהוא לא היה בשום מקום בקומות-שש ו-שבע.
אם רמברנדט נמצא בקומות הגבוהות יותר, אז בוודאי הסיבה שהוא במשרדים היא משהו בגדר 'מסווג'. זה כנראה היה קשור לאחד הנושאים שהאנשים כאן נמנעו מלדבר עליהם לידו. הוא לא ראה סיבה אפילו לנסות לשאול.
למעשה, אולי עדיף פשוט לא לשאול.
בוב התחיל ללכת לכיוון חדר המדרגות. מסביבו אנשים בחלוקים לבנים עברו מפה לשם, עסוקים בעבודה שלהם. הוא ידע שהם זיהו אותו בתור מישהו שהגיע מבחוץ, אבל הוא ניחש שאם הוא ילך מספיק בבטחון, אף אחד לא יעלה על דעתו שהוא עושה משהו שהוא לא אמור.
הוא נכנס לחדר המדרגות והתחיל לטפס. לא ממש הייתה לו תוכנית חוץ מלבדוק את כל הקומות שמעליו עד שהוא ימצא את רמברנדט. כשהוא ימצא אותו, דבר ראשון הוא חייב לברר איתו איך הוא הגיע לכאן מעיר-שש-שתיים.
המדרגות עברו מול מה שנראה כמו קומה-שמונה. בפתח עמד איש שהסתכל פנימה לתוך הקומה, אקדח חגור למותניו. הוא נראה כאילו הוא שומר על משהו, למרות שהיה מוזר לדעתו של בוב ששומר יסתכל פנימה לתוך הקומה ולא החוצה. כשבוב עבר לידו הוא העיף מבט חשדני אחורה לכיוונו. בוב חייך בנימוס והמשיך לטפס.
טוב, קומה-שמונה מפחידה מדי. הוא קיווה שהיא לא באמת חשובה. חדר המדרגות נגמר בכניסה לקומה-תשע. פה לא עמד אף אחד. בוב בזהירות עשה את דרכו לתוך המסדרון האפלולי שהוביל לתוך הקומה.
למעשה, המסדרון הזה היה הרבה יותר אפלולי מהרגיל. המפעל ברובו היה מואר במנורות חשמליות, אבל נראה שהמסדרון הזה לא היה מואר בכלל. לרגע בוב שקל להסתובב ולחזור. משהו באווירה כאן היה לא טוב. בכל זאת, הוא נלחם בדחף הזה והמשיך. הוא פתח דלת גדולה בקצה המסדרון.
הדלת נפתחה לחלל גדול עם תקרה גבוהה שנראה כאילו היה בעצמו רוב הקומה. הוא הזכיר לו קצת את האולם הגדול במפעל-שש, למרות שהחלל הזה היה יותר סגור. במקום תאורה רגילה, אור אדום עמום האיר את האולם הגדול. עמום, אבל מספיק כדי שבוב יכל לראות שהאולם היה מלא בתיבות מוזרות מסודרות ברשת לאורכה ולרוחבה של הרצפה, כל תיבה בערך בגודל של מקרר גדול ששכב על הגב.
זו הייתה אווירה מאוד, מאוד משונה.
בוב התחיל לצעוד בין התיבות בזהירות. הייתה לו תחושה חזקה - תחושה שהוא ניסה להילחם בה ללא הועיל - שזה מקום שהוא ממש לא אמור להיות בו. אולי זה הזמן להסתובב ולעזוב...? כל עוד אף אחד לא שם לב שהוא כאן. הוא העביר את היד שלו על אחת התיבות שלידו, ואז הסתכל בה מקרוב...
... קשה היה לשים לב מרחוק בגלל החושך היחסי, אבל עכשיו בוב יכל לראות שהחלק העליון של התיבות היה עשוי זכוכית. היה אפשר להביט פנימה, ודרכה הוא ראה אדם שוכב בעיניים עצומות, שקוע בתוך איזשהו נוזל בצבע לא ברור - אולי אדום, אולי זו רק הייתה התאורה.
בוב מיד זינק אחורה בהפתעה, והלב שלו זינק ביחד איתו. הוא מהר בדק תיבות אחרות מסביבו. כן, בכל אחת היה מישהו בפנים - גברים ונשים, כולם חסרי תנועה, כולם ערומים, כולם בקושי נראים בחושך. הוא התעכב על אחת מהן ושם לב ללוח קטן שהיה מוטבע בצד שלה, ועליו כתוב:
"שם: ברעם
שיוך: אוטונומיה
קבוצת ניסוי: שמונה-אחת עשרה-עשר"
במבט מעמיק, נראה שלאיש בתוך התיבה היו מחוברים צינורות קטנים לזרועות ולרגליים. לבוב הייתה תחושה לא נוחה בבטן. הוא המשיך לעבור על תיבות נוספות.
"שם: מאלורי
שיוך: ט"מ
קבוצת ניסוי: שמונה-שבע-שבע"
"שם: קארלו
שיוך: ט"מ
קבוצת ניסוי: שמונה-אחת-אפס (בקרה)"
בוב עצר ונשען על התיבה. לא נראה שיש טעם להמשיך לעבור עליהן - מה הוא מחפש כאן, בדיוק? לא, בעצם, הוא ידע את מה הוא מחפש - ליתר דיוק, את מי הוא מחפש - אבל נראה שהיו יותר מדי תיבות בחדר הזה כדי שהוא יוכל לבדוק בזמן סביר.
משהו בתאורה שיחק עם תחושת הזמן שלו. קשה היה לו לאמוד כמה זמן הוא היה כאן כשהוא שמע דלת נפתחת - היו מספר דלתות באולם, וזו לא הייתה הדלת שדרכה הוא הגיע. במהירות שהפתיעה את עצמו לטובה, הוא צלל מאחורי 'קארלו' וניסה להסתיר את עצמו. נשמעו צעדים - מישהו נכנס פנימה, ובוב לא העיז להרים את הראש כדי לנסות להסתכל. הוא לא היה צריך, כי מהר מאוד הוא שמע קול, והוא מיד זיהה את מי שדיברה.
"בוב."
הוא קפא במקום. איך היא ידעה שהוא כאן?
"בוב, אני מניחה שאתה שומע אותי. אני ממליצה שתחשוף את עצמך עכשיו. אם לא, אני פשוט אחכה פה עד שתעשה את זה, וזה יהיה בזבוז של הזמן של שנינו."
הצעדים לאט לאט התקרבו לכיוונו. הוא הביט מסביב, מחפש משהו שנראה כמו יציאה - כל הדלתות היו יחסית רחוקות ממנו, והוא לא באמת האמין שהוא יצליח לעבור מאחורי תיבה אחת לאחרת בלי למשוך תשומת לב אליו.
"אתה רק חופר לעצמך בור עמוק יותר."
היא צדקה, והקול שלה הלך והתקרב.
בוב גרר את עצמו בין התיבות, התיישב על הרצפה ונשען על זו שלידו. הספקית עמדה לא רחוק ממנו, ידיים מאחורי הגב, והביטה בו במבט לא מרוצה. האור צבע את הצעיף שלה באדום.
"מאוד מצער אותי לראות אותך כאן."
"... אני יכול לשאול, רק, איך ידעת שאני כאן?"
"לא. באיזה קומה אנחנו עכשיו, בוב?"
"כן, כן, אני מבין, אסור היה לי לעלות לכאן, אבל-"
"ובכל זאת עשית את זה."
"תקשיבי," הוא אמר, והטון שלו התחדד. כל העסק הזה התחיל להימאס עליו. "אני מבין שלא רצית שאני אראה את מה שיש כאן. טוב, עכשיו ראיתי, ואני לא יכול להגיד שאני מבין משהו, אבל אני כן מקבל את הרושם - זה משהו רע, נכון?"
היא שתקה.
"זה חייב להיות, אחרת לא היית מונעת ממני לראות את זה. זאת אומרת... אנשים בתיבות? הם מתים או משהו? זה לא יכול להיות טוב, וזה בוודאות לא טוב אם זה סוד."
היא המשיכה לשתוק. בוב חשב להגיד עוד משהו, אבל בסופו של דבר היא דיברה.
"הם לא מתים." ואחרי הפסקה קצרה, "ולא, זה לא משהו רע. וגם אם זה היה, בוב, אתה לא יכלת לדעת את זה מראש כשהחלטת לעלות לכאן למרות שאסור לך."
"נו באמת, אם זה כן משהו רע, אז לעלות לפה ולגלות את זה היה מוצדק בדיעבד! תסבירי לי איזה סיבה יש לכם להסתיר ממני חדר חשוך ומפחיד כזה אם אתם לא עושים פה משהו רע?"
היא נאנחה, חשבה קצת, ולבסוף ענתה. "הסיבה היא שלא רציתי להגיע למצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו. שנינו הולכים להפסיד מזה, בוב."
"תסבירי."
היא התלבטה לרגע, הסתכלה עליו בשקט, ואז התיישבה על אחת התיבות שלידה.
"אני מניחה שבשלב הזה אין סיבה לא לעשות את זה. האנשים בחדר הזה, בוב, משתתפים בניסוי."
"ניסוי? איזה מין ניסוי?"
"ניסוי שמטרתו לפתח אלאלמוות משלנו."
"לפתח? אבל חשבתי שכל הרעיון שהוא כבר קיים, ו-"
היא חייכה. "בוב, מדובר פה בעתיד של האנושות. כמובן שלתלות את כל התקוות שלנו בדגימה אחת שאולי קיימת ואולי לא זה רעיון מטופש. למעשה, זה באמת ובתמים הוכיח את עצמו כרעיון מטופש כשהצלחנו לאבד אותה. העובדה היא שלמצוא את האלאלמוות המקורי תמיד הייתה תוכנית-שתיים. תוכנית-אחת - זו שרוב מאמצנו מושקע בה - היא הפרוייקט הזה."
המשימה שהיא נתנה לו - למצוא את האלאלמוות בעיירה שלו - נשמעה כל כך חשובה כשהיא תיארה אותה, ולשמוע אותה אומרת את כל זה עכשיו כמעט היה מעליב. "... איך בדיוק האנשים האלה עוזרים לכם בשביל זה?"
"אני חושבת שהזכרתי מתישהו שהמוח האנושי הוא דבר מסובך. יש לנו הבנה לא רעה של איך עובדת ההתמכרות לאלמוות ברמה הביוכימית, אבל זה לא אומר שאנחנו יודעים איך לפתור אותה. אני אדייק; זה יחסית קל לפתור אותה, אבל זה לא קל לפתור אותה בלי לפגוע במוח של הפציינט בדרכים אחרות. הבעיה כשזה נוגע לדברים כל כך עדינים כמו גוף האדם היא שקשה לצפות מה יהיו ההשלכות של שינויים קטנים שאתה עושה. יש לנו מגוון רעיונות שונים לגבי איך אפשר לנטרל את ההתמכרות, אבל אנחנו לא יודעים האם הדרכים האלה פרקטיות, וכמה נזק לוואי יגרם לשאר המערכות במוח בעקבותיהן."
"אז אתם... תבדקו?"
"ככה עובדים ניסויים, בוב. נבדוק. הרעיון הוא לנסות אוסף של טכניקות שונות, במינונים שונים, בתנאים שונים, בשילובים שונים, בשיטות שונות. אני יכולה להבטיח לך, בוב, שאחת מהן - לפחות - תצליח. רק שלב התכנון המדעי של הפרוייקט לקח מספר שנים - עשינו הכל שביכולתנו להקטין את כמות המשתתפים כמה שאפשר, אבל עכשיו אני יכולה להגיד לך ברמת סמך גבוהה שאנחנו מכסים מספיק נפח ממרחב האפשרויות כדי למצוא נוסחה שימושית לאלאלמוות."
"וזה... מסוכן קצת, אני מניח?"
"כן. מדובר במוח, אחרי הכל. כל התעסקות איתו היא מסוכנת."
בוב הסתכל על התיבה שלידו. מהצד אי אפשר היה להביט פנימה. "כמה מסוכן?"
היא עצמה את עיניה וענתה. "ההערכה היא שכשליש ייכשלו פאטאלית באופן כמעט מיידי, ובנוסף לזה עוד כחצי מהנותרים ייכשלו פאטאלית כל חמש שנים. בהנחה שאכן תהיה הצלחה, מדובר בפחות או יותר שבע שמיניות כשלונות פאטאליים מתוך כלל המשתתפים."
"'כשלון פאטאלי' זה מוות...?"
"זה כולל גם יציאה מאיזון, טכנית, למרות ש... טוב, כן, בגדול, זה כן."
בוב נצמד לתיבה שלידו.
"כמה אנשים יש פה?"
"כמה אלפים. השורה התחתונה, מדובר באלפי כשלונות פאטאליים."
"ושאלה אחרונה. לפחות אחרונה בינתיים. האנשים האלה בחרו להשתתף בניסוי?"
"אה," היא פקחה את עיניה וחייכה בעדינות. "יפה, זו שאלה טובה."
"והתשובה?"
"התשובה היא לא. לרובם המוחלט, לפחות."
בוב לאט לאט התרומם חזרה על הרגליים שלו. הוא הביט סביב - תיבות מילאו את כל החלל.
"זה די נורא."
"... וזאת, בוב, הסיבה שהיה עדיף שלא תעלה לכאן."
הוא הפנה אליה אצבע מאשימה. "זה ממש מלוכלך לנסח את זה ככה! נראה שאת יודעת שמה שקורה בקומה הזו הוא די נורא - אתם הולכים להרוג אלפי אנשים - את לא יכולה להעמיד פנים שהבעיה היא שאני גיליתי את זה. הבעיה היא שזה קורה מלכתכילה!"
"לא." היא אמרה בתקיפות. "אני אדגיש משהו. כן, אנחנו הולכים להרוג אלפי אנשים, אם תרצה לנסח את זה ככה. כן, זה צעד דרמטי - דרמטי, אבל מוסרי לחלוטין. אני עומדת מאחורי הפרוייקט במצפון שקט."
"אז למה לשמור על זה בסוד?"
"מהסיבה הפשוטה שיש אנשים שיטעו ולא יסכימו איתי בנושא הזה. אני אשאל אותך שאלה, בוב. אתה חושב שלהרוג אלפי אנשים בשביל לשבור את האיזון העדין אחת ולתמיד זה מעשה מוסרי?"
"אני... אני לא יודע, אבל בטח לא ככה, אם האנשים האלה לא הסכימו לזה בכלל!"
"העובדה שהתשובה שלך לא הייתה 'כן' חד משמעי היא הוכחה שהייתה סיבה טובה להשאיר את הפרוייקט כסוד. אני לא יכולה לסמוך באופן מלא על בן אדם שסובל מנקיפות מצפון אי רציונליות לגבי אופן הפעולה של הארגון שלנו."
"את מגזימה. אני מבין את הבעיות של האיזון העדין, אבל זה באמת שווה חיים של כל כך הרבה אנשים?"
"זה חשבון כל כך פשוט, בוב, שאין לי אפילו צורך לענות."
"בטוח יש דרך פחות מסוכנת לעשות את זה."
"בלי להעליב, אני לא מייחסת הרבה משמעות למילים כאלה כשהן מגיעות ממישהו שלא מבין בנוירוכימיה."
"עובדה שהמחתרת העתיקה הצליחה לייצר דגימה של האלאלמוות איכשהו!"
"אתה צודק," היא אמרה בזהירות. "ויש לנו סיבות להאמין שגם הם שילמו על הידע הזה בחיי אדם. זה מחיר הכרחי."
"היית מסכימה להשתתף בניסוי בעצמך?"
היא גיחכה. "זו שאלה לא רלוונטית. אתה חושב ש-" היא הסתכלה מטה על התיבה שהיא ישבה עליה. "-אחינועם, מהברית המערבית, יכלה לנהל את הפרוייקט במקומי? התשובה היא חד משמעית לא. זו הסיבה שאני כאן והיא שם." היא טפחה על התיבה. לאחר מכן היא קמה על רגליה והחיוך נמחק מפניה ברגע אחד. "אני חושבת שהדיון הזה מיצה את עצמו. אני ממליצה שתחזור לחדר שלך, ואנחנו נחליט מה לעשות איתך בינתיים."
זה היה כל כך מתסכל. הוא עמד לחבוט בתיבה שלידו אבל עצר את עצמו ברגע האחרון. "... מה קרה למשימה שלי? האלאלמוות המקורי?"
"כמובן שהייתי רוצה שתעשה אותה, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לתת לאדם שאני לא בוטחת בו באופן מלא לצאת מהמשרדים כשהוא יודע כל כך הרבה. העניין באמון, בוב, הוא שקל יותר להרוס אותו מלבנות אותו."
בוב טמן את ראשו בידיו. "אני סומך עליך הרבה פחות משאת סומכת עליי."
"חבל לשמוע."
"אם האמון בינינו לא ייבנה מחדש, אני פשוט אשאר פה לנצח?"
"כן ולא. אני לא רואה סיבה שתמשיך להסתובב כאן סתם ככה אם אתה משוכנע שאתה לא סומך עלינו. למעשה, אמרתי בדיוק אותו הדבר לאויב המושבע שלך בזמנו."
הוא מיד הרים את ראשו מידיו והביט בה. היא הביטה חזרה והמשיכה בטון קריר. "היו לו דיעות נחרצות מאוד לגבי המוסריות של הפרוייקט. נראה שלא היינו מצליחים לעבוד איתו באופן פרודקטיבי. בסוף, כן מצאנו דרך לשלב אותו בפרוייקט, גם אם זו לא דרך שהוא היה מרוצה ממנה במיוחד."
בוב הביט בה בפה פעור. הוא העיף מבט נוסף על התיבות שמסביבו. כל כך קרוב.
"אני מקווה שלא נגיע לסיטואציה דומה איתך. חזור לחדר שלך, בוב. יש לי עולם להציל."