בוקר.
בוב עשה את דרכו בעצלתיים מהחדר שלו למטבחון. הוא קיבל את הרושם שמשהו מיוחד קורה היום - משהו שלא טרחו לספר לו עליו - קומה-חמש הייתה כמעט ריקה לגמרי. פחות או יותר כל האנשים במשרדים היו עסוקים במשהו באחת הקומות הגבוהות או הנמוכות יותר.
זה היה בסדר מבחינתו. הוא החליט לא לנסות לדחוף את האף יותר מדי הפעם. אולי הוא ישאל מישהו על זה בהזדמנות. בינתיים לא תזיק לו כוס תה.
הוא נכנס למטבחון, ולהפתעתו לא מצא אותו ריק.
סאקורה ישבה בנינוחות על כיסא ולגמה מספל תה. היא הרימה את מבטה אליו, והוא הביט בה בחזרה. היא לא אמרה כלום ופשוט המשיכה להביט.
"... היי." בוב אמר עם חיוך שניסה להיות מנומס. היא לא ענתה ובמקום זה לקחה עוד לגימה קטנה.
"... אז. סאקורה, נכון?"
היא הזיזה את הראש במשהו שיכל להיות הנהון אבל גם יכל להיות לגימה. בוב בחר להאמין שזו הדרך שלה להגיד "כן". בכל מקרה הוא ניגש לקומקום שחיכה בפינה של החדר והתחיל להרתיח לעצמו מים.
השתיקה המביכה נמשכה. לפחות, היא הביכה את בוב, אבל הוא מהר מאוד קיבל את הרושם שלסאקורה לא ממש אכפת. זה היה יום שקט באופן כללי, בהתחשב בכמה ריקה הייתה שאר הקומה, ולבוב קצת היה חבל להרוס את זה, אבל אם הוא יצליח לשמוע משהו ממנה לשם שינוי, זה יהיה שווה את זה.
"אהבתי את זה כשזרקת את הספר על הסוכן ההוא. זה היה די מצחיק."
היא הביטה בו בחזרה, וכמעט מיד אחר כך, הסיטה את מבטה במה שנראה כמו מבוכה והסתירה את הבעת הפנים שלה עם עוד לגימה. בוב חייך ברכות.
הוא לא הספיק להגיד משהו נוסף. כרוז מוגבר חשמלית הדהד ברחבי הקומה. בוב מיד זיהה את הדוברת.
"נעילת חירום בקומה-שלוש. אני חוזרת; נעילת חירום בקומה-שלוש. נתקלנו בבעיית אבטחה קלה, אין סיבה לפאניקה. סאקורה, היכן שאת לא נמצאת עכשיו, אם תוכלי לבוא ולעזור לנו לטפל בבעיה זה יהיה פנטסטי."
בלי לבזבז רגע, סאקורה קמה על הרגליים - לקחה לגימה אחרונה - הניחה את הספל שלה ורצה החוצה מהמטבחון. בוב זיהה הקלה על הפנים שלה רגע לפני שהיא עזבה, כאילו זו הייתה הזדמנות מבורכת לברוח מהסיטואציה החברתית הזו.
טוב. אז הוא נשאר לבד.
אם אין סיבה לפאניקה אז אין סיבה לפאניקה. כשהתה שלו היה מוכן הוא התיישב על כיסא פנוי אחר מהכיסא שעליו היא ישבה. הוא צריך להחליט מה הוא עושה עם המשימה שהספקית העמידה בפניו. האלאלמוות... כל זה הרגיש כאילו זה קצת יותר מדי אחריות בשביל בן אדם אחד.
המחשבות שלו כל הזמן חזרו לשיחה שלו עם זכריה ופירנצה מתחת למגדל בעיר-שש-שתיים. הוא הבטיח שהוא לא יפעל יותר נגד רשות האכיפה, ובאותו רגע, הוא באמת האמין בזה. לחפש את האלאלמוות טכנית יהיה ללכת נגדם, אבל, אם מה שסיפרו לו נכון... זה הרבה יותר חשוב מהרשות, נכון? לשבור את האיזון העדין לחלוטין, באיזשהו אופן, יהפוך את העבודה שלהם למיותרת. שזה טוב, בעצם. יצא לו לדבר עם אנשים אחרים שעבדו כאן במשרדים אחרי השיחה האחרונה שלו עם הספקית, ונראה שזו באמת הייתה הדיעה המקובלת פה.
מצד שני, הוא לא אהב את העובדה שגם כאן הם בבירור לא היו מוכנים לספר לו הכל. גם כאן, וגם ברשות. לכולם יש כוונות טובות, כנראה, ועדיין כולם מסתירים ממנו דברים. זה היה מעצבן.
בכל מקרה, הוא לא יכול פשוט להמשיך לבלות פה את הזמן שלו בלי לקבל איזשהי החלטה. הוא רצה לגלות מה קרה לארליך, והוא רצה לעשות משהו - לא משנה מה - בעניין האיזון העדין. לא לעשות כלום בקשר לאפילו אחד מהם היה בלתי מתקבל על הדעת.
היום בערב יהיה זמן טוב לדד-ליין בשביל ההחלטה מה לעשות.
בינתיים, למה לא לצאת לסיבוב?
עם הספל שלו בידו, הוא יצא מהמטבחון והתהלך לו ברחבי הקומה. זה היה הדבר הכי קרוב לטיול תחת השמים שהיה כאן. עדיין היה שקט יחסית, אבל עם איך שהמפעל היה בנוי, היה עדיין אפשר לשמוע קולות מהדהדים מהקומות מעליו ומתחתיו.
בעצם, עכשיו שהוא חושב על זה...
בקומה-חמש הייתה מרפסת שהשקיפה על הקומות מטה. הוא עשה את דרכו אליה. אולי הוא יוכל לראות מה קורה בקומה-שלוש שהיה כל כך דרמטי?
הוא הגיע למרפסת בדיוק בזמן שאחת המעליות חלפה על פניה כלפי מעלה. על משטח המעלית עמד אוסף של אנשים שהוא לא הכיר שנראו לא קשורים לכאן, מאוגפים בשני אנשים בחלוק לבן.
בעצם, זה לא נכון... הוא כן הכיר פה כמה פרצופים.
רמברנדט עמד זעוף פנים בצד המעלית, וסאקורה עמדה מיד מאחוריו, אוחזת בזרוע שלו. נראה שהידיים שלו היו אזוקות. בוב יצר איתו קשר עין והם החליפו מבט משותף של תדהמה. המעלית המשיכה בדרכה מעלה לאחת הקומות הגבוהות יותר.