בוב ישב על המיטה בחדר שלו והתלבט אם ללכת לישון. זה לא שהיה כזה מאוחר, אבל עכשיו שהוא באמת הצליח להירדם כמו שצריך הוא התפתה לנצל כל שעת שינה שהוא יכל. זה גם לא שהיה לו ממש משהו אחר לעשות.
מישהו דפק בדלת ואז פתח אותה בלי לחכות לתשובה. בוב הופתע לראות בצד השני את האישה בחליפה.
"... היי?" הוא בין אמר לבין שאל. היא סימנה לו עם היד לקום ולבוא. זה מה שהוא עשה.
"לאן אנחנו הולכים?"
היא לא ענתה, היא פשוט החוותה עם הראש שלה קדימה והתחילה ללכת. בוב הלך בעקבותיה.
הם עשו את דרכם לקומת המזח, ואז המשיכו למטה, לכיוון הקומות התת מיימיות. הוא היה צריך להתאמץ קצת כדי לעמוד בקצב שלה. כן יצא לו לראות אותה מדי פעם כשהוא הסתובב במשרדים - תמיד לבושה אותו דבר - אבל הוא אף פעם לא החליף איתה מילה. נראה שהיא לא הייתה יותר מדי מעוניינת בשיחות. הוא שקל אולי לנסות להגיד משהו, אבל לפני שהוא הספיק להחליט, הם הגיעו אל המשרד של הספקית. היא דפקה על הדלת ואז פתחה אותה בלי לחכות לתשובה. בפנים, הספקית ישבה מול השולחן שלה והקלידה משהו במכונת הכתיבה שלה. היא הרימה את הראש והביטה כלפיהם כשהדלת נפתחה.
"אה, בוב. פנטסטי. תיכנס."
וזה מה שהוא עשה. הוא הספיק לראות את האישה בחליפה סוגרת את הדלת מאחוריו ונשארת בחוץ. טוב נו.
"אתה מוזמן להתיישב. אתה נראה קצת יותר טוב מהפעם האחרונה שדיברנו. אתה ישן יותר טוב?"
"כן. אני חושב שמה שאמרת לי עזר לי."
"פנטסטי, אני שמחה לשמוע. טוב, אני אגיע לעניין. עכשיו שיצא לי להכיר אותך באופן אישי, אני מאמינה שאנחנו יכולים לסמוך עליך באיזשהי רמה. יש עבודה מסויימת שהיינו שמחים שתבצע בשבילנו. אני הולכת להסביר מה היא ולמה היא חשובה, ואני מקווה מאוד שתסכים לקחת אותה."
בוב הזדקף בכיסא. מתברר שהשיחה הזו הרבה יותר פרודקטיבית משהוא ציפה. "אני מקשיב."
היא הזיזה את מכונת הכתיבה הצידה כדי שלא תעמוד ביניהם וזזה קרוב יותר לשולחן.
"ראשית, כדאי שאני אסביר בקצרה איך עובד האיזון העדין - לפחות, לפי ההבנה שלנו. האיזון העדין, אנחנו סבורים, הוא לא חוק טבע של העולם, הוא תכונה שלנו, בני האדם." היא הניחה יד על החזה שלה. "הוא חלק מאיתנו, והוא מתבטא בשלושה היבטים, עצמאיים אחד מהשני ובכל זאת קשורים זה בזה. היבט פסיכולוגי, היבט נוירופרמקולוגי והיבט נוירוגנטי."
בוב לא אמר כלום ונתן לה להמשיך בתקווה שמשהו מזה הולך להתבהר.
"ראשון, ההיבט הפסיכולוגי." היא נעמדה והתחילה לצעוד סביב באיטיות. "בוב, אתה יכול להגיד לי מה הזיכרון המוקדם ביותר שלך?"
בוב בהה במים דרך החלון בקיר המשרד וניסה לחשוב. זאת שאלה שהוא היה בטוח שהוא הרהר בה בעבר, והתשובה לא נראתה לו מעניינת במיוחד.
"אני לא בטוח. יכול להיות שזו שיחה עם החברה שלי מתילדה בעיירה שלי."
"אני מבינה. מתי, בערך, הייתה אומר שהשיחה הזו קרתה?"
"... אין לי מושג."
"בערך?"
"אולי שמונה מאות שנים? אבל אני ממש לא בטוח. הדבר הכי מוקדם שאני זוכר בוודאות מתי הוא קרה הוא מלפני שש מאות שנים פחות או יותר. זה היה ויכוח עם ארליך על-"
"-נשמע הגיוני. שש מאות או שמונה מאות, שניהם פחות או יותר מספרים שהייתי מצפה אליהם. הזכרונות שלנו, בוב, כמו שאולי אתה יודע, מאוחסנים במוח שלנו."
הוא עבר להביט בה. היא הצמידה אצבע לרקה שלה. "והמוח שלנו, לטוב ולרע, הוא איבר בגודל סופי. אנחנו צוברים זכרונות עם כל שניה שאנחנו חיים, אבל אין מקום במוח שלנו לזכור את כולם. כשהמוח מתמלא אין לו ברירה אלא לוותר על זכרונות, ומה שקורה זה שהזכרונות הישנים ביותר הם אלה שנזרקים. הקיבולת שלו משתנה בין אדם לאדם, אבל ככלל אצבע, הגבלת הנפח הפיזית שלו מתחילה להיות בעייתית אחרי כאלף שנים. רוב האנשים לא זוכרים שום דבר שקרה לפני יותר מאלף שנים. אנחנו קוראים לתופעה הזו 'תהום הזכרון'. זה הגבול שמאחוריו הזכרונות שלנו הולכים לאיבוד."
כל מה שהיא אמרה הפתיע את בוב הרבה פחות משהוא ציפה. "זה נשמע הגיוני."
"נכון. כמובן שזה לא מדויק להגיד שכל הזכרונות הולכים לאיבוד. אתה זוכר איך לדבר, איך לקרוא, איך לאכול ואיך ללכת, למרות שאתה למדת את הדברים האלה לפני הרבה, הרבה יותר מאלף שנים. אבל אלה דברים שאתה משתמש בהם כל יום ביומו ולכן המוח שלך לא הולך לשכוח אותם. כמו כן זה לא בלתי אפשרי לזכור אירועים דרמטיים מאוד שקרו לפני יותר מאלף שנים אם הם השאירו רושם מספיק גדול עליך. בכל זאת, תהום הזיכרון היא חלק מהותי מהחוויה האנושית."
בוב הנהן בשקט.
"אנחנו מאמינים שיש לתופעה הזו השלכות פסיכולוגיות נרחבות. תהום הזיכרון מקשה על אנשים להתמודד עם שינויים. אני אתן לך דוגמה שלא הולכת להפתיע אותך. דמיין אדם שהמוח שלו לא התמלא, כלומר אדם שיש לו פחות מאלף שנים של זכרונות. הוא, נניח, מעולם לא ראה במו עיניו צבע מסויים." היא משכה בצעיף שלה כשהיא אמרה את זה. "כשהוא רואה אותו בפעם הראשונה - אולי הוא מופתע - אבל מעתה והלאה, הזיכרון של הצבע החדש ישב במוח שלו לצד הזכרונות הישנים שלו, שבהם הצבע לא מופיע. כשהאדם יראה את הצבע פעם נוספת הוא כבר לא יהיה כל כך מופתע. לעומת זאת, אדם שנפל לתהום הזיכרון - שהמוח שלו כבר התמלא - כשהוא רואה צבע שהוא מעולם לא ראה, המוח שלו בבעיה. לא רק שהוא לא מכיר עולם שבו הצבע הזה קיים, קשה לו בכלל להכיל את האפשרות שיש עולם כזה - באופן מילולי, קשה לו להכיל את הזכרון הזה. בסופו של דבר, יש לך אלף שנים של זכרונות לא כל כך שונים אחד מהשני של החיים שלך בעיירה. עוד יום רגיל בעיירה שלך אולי ידחוף החוצה זכרון של יום אחר, אבל בגלל שכל הימים דומים, זה לא ידאיג את תת המודע שלך במיוחד. לעומת זאת זכרון שלא דומה לאף זכרון אחר שלך - תת המודע שלך יהיה במצב מאוד לא נוח, שבו הוא מחוייב להכיר בעובדה שהוא חייב לדחוף זיכרון אחר מעבר לתהום."
"את אומרת לי שזה מה שגורם לאנשים לצאת מאיזון?"
"אז לא. לא שזו לא תאוריה טובה, אבל בסופו של דבר, כל מה שתהום הזיכרון יכולה לגרום לו זה מתח פסיכולוגי, לא משהו דרמטי כמו הסימפטומים הטרגיים של יציאה מאיזון. המתח הזה משחק תפקיד בלהפעיל את ההיבטים האחרים, ולתת לך תחושה לא טובה כשאתה עומד לצאת מאיזון. בגלל שהחיים הסטנדרטיים שלנו מתקיימים לפי האיזון העדין, המתח הזה עוזר לשמור על האיזון, אבל באופן כללי אין לו העדפה אינהרנטית לצבעים מסוימים או סדרים חברתיים מסויימים. הוא רק שומר על השגרה."
בוב שקע בכיסא שלו. "זה באמת נשמע פשוט מדי. אז שני ההיבטים האחרים גם חשובים."
"מאוד. מה שכן, זה שיש היבט פסיכולוגי ליציאה מאיזון עוזר לנו באיזשהו אופן, כי הפסיכולוגיה היא משהו שיש לנו שליטה עליו. זה אומר שיש שיטות - כמו השיטות שהסברתי לך עליהן - שעוזרות לך לשמור על עצמך."
"אני מבין. אני חושב."
"בעיה אחת בתהום הזיכרון היא שבאופן טבעי, צריך לפחות אלף שנים כדי לנהל מחקר אמיתי בנושא. הארגון שלנו פועל רק כמה מאות שנים. אני לא יכולה להגיד שאנחנו מבינים אותה לעומק, אבל ההסבר שנתתי עכשיו הוא כנראה לא כל כך רחוק מהמציאות. למזלנו את ההיבטים האחרים יותר קל לבדוק בסדר גודל סביר של זמן. נתחיל מהנוירופרמקולוגי."
המילה הזו העלתה אצל בוב יותר שאלות מתשובות. הספקית נעמדה ליד אחד הקירות ופנתה לבוב לפני שהוא שאל אותן.
"מאיפה מגיע האוכל שאתה אוכל, בוב?"
"אין לי מושג! אתם אלה שמביאים אותו לחדר האוכל מאיפשהו."
"פייר. בוא נניח, בעיירה שלך, לפני שעזבת."
"מהמכולת בדרך כלל. ואם את הולכת להמשיך לשאול על המכולת, לשם הוא מגיע מהמפעל. אני מניח ששם מייצרים אותו איכשהו."
"אתה מניח נכון. למעשה כל האוכל שכולנו אוכלים בכל טריטוריה מגיע ממפעל כזה או אחר. גם האוכל כאן במשרדים - חלקו אנחנו משיגים ממשלוחים מקומיים שמיוצרים במפעל-שש, חלקו נתרם בנדיבות על ידי הט"מ ממפעל-תשע."
"בעצם אני חושב שזה לא חוקי לגדל את כל האוכל שלנו בעצמנו."
"אתה צודק. עכשיו אתה גם תבין למה. האוכל שמיוצר במפעלים - כולו - מסומם."
בוב הטה את ראשו.
"סליחה?"
"כחלק מתהליך ייצור ואריזת האוכל במפעלים, כל האוכל, בלי יוצא מן הכלל, מתובל בסם. סם בלי טעם ובלי ריח - יצירת מופת של הנדסה ביוכימית, שאתה לא תשים לב שאתה צורך אותו, לפחות עד שאתה מפסיק. לסם הזה קוראים 'האלמוות'."
בוב סובב את הכיסא קצת כדי לפנות לכיוונה. הייתה לו תחושה לא נוחה בבטן.
"... אוקיי. האלמוות."
"לאלמוות יש שתי השפעות מרכזיות. האחת - כשמו כן הוא, הוא עושה אותך בן אלמוות."
"אני לא מבין מה הכוונה."
היא נאנחה קלות, חייכה ונשענה אחורה על הקיר. "טוב. אני צריכה שתיקח ברצינות את מה שאני הולכת להגיד עכשיו."
"אני לא מבטיח כלום."
"בסדר. חיי נצח הם לא המצב הטבעי של בני אדם. לולא האלמוות, הגוף שלנו היה חווה תהליך בשם 'הזדקנות', ושובק חיים אחרי כמה שנים של פעולה. ההערכה שלנו היא שאורך החיים שלנו היה שישים שנים פחות או יותר."
"מה?" בוב מיד קם מהכיסא. "שישים שנים? זה... זה כלום. אני רוצה להאמין לך אבל אני לא יודע אם אני יכול."
"אני מבינה, ובכל זאת, אני צריכה שתנסה. אני זוכרת שאמרת משהו על גן חיות בעיירה שלך?"
"... כן?"
"אז אתה בוודאי יודע שמשהו דומה קורה לבעלי חיים. הם מתים אחרי מספר לא גדול של שנים."
"ברור שזה נכון לבעלי חיים, אבל אנחנו בני אדם! זה משהו שונה כשדוב או נחש מתים ומתחלפים, זה לא הגיוני שזה יקרה לבני אדם."
"זה בדיוק מה שקורה לבני אדם. או לפחות, אמור לקרות. אנחנו לא כל כך שונים מדובים, בסופו של דבר. חוץ מזה שדובים לא צורכים את האלמוות. זאת אומרת, גם אם הם היו צורכים, הוא מהונדס לעבוד על בני אדם באופן ספציפי."
בוב לאט לאט התיישב שוב וניסה לחשוב על זה בהגיון, כמה משונה שזה היה. "שישים שנים..? אז, האלמוות זה משהו שעשו המתכננים?"
"שאלה פנטסטית. התשובה היא שכנראה כן. הם בנו את המפעלים אחרי הכל. ראוי לציין שתהום הזיכרון שעליה דיברנו קודם היא לא תופעה שתקרה בטבע. זה משהו שקורה אך ורק בגלל האלמוות."
"שישים שנים..." בוב נשען על השולחן שלידו. אלה חיים שונים לגמרי מהחיים שהוא הכיר. הוא לא יכל לדמיין איך זה לחיות ככה.
"... זה ממש מזל שהסם הזה קיים, אם ככה."
"על זה, בוב, אפשר להתווכח. אני אמשיך, ברשותך. ההשפעה השניה של האלמוות היא, באיזשהו אופן, הכרחית אם אתה רוצה לבנות עולם של בני אלמוות. בנוסף לנטרול מנגנון ההזדקנות, האלמוות מנטרל את מערכת הרביה."
"סליחה?"
"אני אנסה להסביר. כמובן שיצור שחי שישים שנה ואז מת יימחה מעל פני האדמה מאוד מהר. זו הסיבה שלבני אדם קיים מנגנון טבעי שמאפשר להם להתרבות ולייצר בני אדם חדשים אחד בעזרת השני."
"... מה? איך זה עובד?"
"קצת כמו אצל דובים."
"כמו דובים." בוב הרהר בשקט. היא חייכה והחזיקה את הידיים שלה ביחד.
"זה נושא מעניין מאוד, בוב, שאשמח להרחיב עליו בהזדמנות אחרת. בינתיים, בוא נתקדם. הבעיה היא שהאלמוות הוא ממכר. אנחנו לא מרגישים את ההתמכרות הזו, אבל אנחנו נרגיש אותה אם נפסיק לצרוך אותו. אחרי פחות-או-יותר עשרה ימים שבהם אתה לא צורך אלמוות - זה בערך פרק הזמן, לפי המחקר שלנו - תסמיני הגמילה נותנים את אותותיהם, ואלה תסמינים נוראיים." הבעת הפנים שלה מיד נהייתה רצינית. "תסמינים שאולי יצא לך לראות במו עיניך. ירידה חדה בתפקוד הקוגניטיבי. בעיות מוטוריות חמורות. היפראגרסיה. מאניה-דפרסיה קיצונית. התסמינים משתנים בין אנשים שונים. האלמוות מטביע את עצמו כימית במבנה המוח שלך, וכשאתה מפסיק לצרוך אותו, זה מה שקורה. לפי מה שידוע לנו, גם אם אתה תחזור לצרוך את האלמוות," היא עצמה את עינייה. "הנזק בדרך כלל בלתי הפיך."
בוב לקח נשימה עמוקה. ביחס להיבט הראשון, ההיבט הזה היה הרבה יותר קשה לעיכול. היתרון היחיד היה שסוף סוף מה שהיא אמרה התחיל להיות הגיוני. "אז זה מה שקורה כשאתה יוצא מאיזון."
"בדיוק. אלה אותם תסמינים. כמובן, הטריגר שונה בשני המקרים - גמילה ויציאה מאיזון - אבל האפקט זהה. אנחנו מאמינים שזה לא צירוף מקרים. יציאה מאיזון מפעילה את האלמוות שטבוע בכל אחד ואחד מאיתנו."
במשך רגע קצר הייתה דממה, ובוב בהה במים שמעבר לחלון הגדול שמולו. "זאת בעיה." הוא אמר לבסוף בשקט.
"זאת אכן בעיה. ואלה החיים שאנחנו צריכים להתמודד איתם."
"כמה את בטוחה בכל מה שאת אומרת לי?"
"בקשר לכל מה שאמרתי על האלמוות - אני משוכנעת. מרגע זה ואילך יש לך אישור לעלות לקומות-שש ו-שבע." זה איכשהו היה יותר מפתיע מכל דבר שהוא שמע עד עכשיו. "שם רוב המעבדות שלנו, ואם תרצה, אתה מוזמן לעלות ולראות איפה אנחנו מפיקים אלמוות בעצמו לצרכי מחקר. העובדה שאנחנו מצליחים לשחזר את תהליך הייצור אינה ברורה מאליה - זה הישג שלנו מהמאה האחרונה - אבל לצערי, זה לא אומר שאנחנו יודעים לרפא את התסמינים שלו, או למנוע את ההתמכרות. המוח האנושי הוא דבר מסובך, בוב."
"אני מבין. אז זה מה שאתם מנסים לעשות כאן?"
"זה אחד העיסוקים העיקריים."
בוב מיד הבין שאין סיכוי שמישהו בריבונות היה מנסה לעשות משהו כזה. הוא חשב על לנדאו. הוא חשב על נייג'ל, למרות שהוא לא באמת הכיר אותו לעומק. הוא חשב על החלומות שהיו לו. מישהו חייב למצוא תרופה.
"מה עם ההיבט השלישי?"
"שאלה טובה." היא התחילה לחזור לכיוון הכיסא שלה. "שים לב ששני ההיבטים הראשונים לבדם הם כבר מלכודת מתוחכמת למדי. הם כולאים אותך בכלא, לא מאחורי סורג ובריח, אלא מאחורי זמן. האלמוות דוחף אותך מעבר לתהום הזיכרון, ובשלב הזה, שבירה של השגרה שלך, באופן כזה או אחר, תגרום להפעלה של תסמיני האלמוות. וכמובן, בגלל שהוא ממכר, אתה לא יכול לשבור את המחזור הזה ולהביא דור חדש של בני אדם לא מסוממים. אבל גם שניהם ביחד לא מסבירים למה יש היבטים ספציפים של האיזון העדין שמרתיעים אותנו ומפעילים את האלמוות. זה לא שלסם האלמוות אכפת אם אתה אוכל דגים." היא טפחה על החלון כשהיא עברה לידו ובוב זיהה תנועה כלשהי בצד השני. "ואכן יש דרך פשוטה למדי לגלות שגם בלי האלמוות ותהום הזיכרון, אנחנו עדיין לא חופשיים."
"והיא?"
היא התיישבה וחייכה. "כל מה שצריך לעשות זה למצוא אדם שלא מושפע משניהם."
"טוב, קל להגיד את זה, אבל לפי מה שאני מבין, את לא תמצאי אף אדם חי שאין בו את האלמוות, ובטח לא אחד שיש לו פחות מאלף שנים של זיכרון."
"בטח שאני אמצא. למעשה אתה מכיר מישהי כזאת בעצמך."
"... מה?" הוא הסתכל עליה בפה פעור.
"אני מדברת על סאקורה."
"... אה. מה?" הוא חשב שזו תהיה היא בעצמה, אבל זו לא הייתה תשובה ברורה יותר. "מי זו סאקורה?"
"העוזרת האישית שלי." היא החוותה בראשה לכיוון הדלת. "אני יודעת שאתה פגשת אותה."
"אה." אבל זה לא באמת ענה לו על שום דבר. "איך זה בכלל הגיוני?"
"סאקורה, תאמין או לא, נולדה - כלומר, התחילה לחיות - לפני רק כשלושים שנים, פחות או יותר. במהלך כל הילדות שלה - כלומר, העשר-ומשהו שנים הראשונות, היא לא באה במגע אם אף אוכל מסומם."
"זה לא מסביר איך זה הגיוני!"
"זו עובדה. והיא לא הייתה היחידה, למרות שכיום אני לא בטוחה כמה אנשים כמוה נותרו, אם בכלל. השורה התחתונה היא שהאנשים המעטים האלה נותנים לך מידע יקר מפז על האיזון העדין. לדוגמא, אתה יכול לבדוק אם הם יכולים לצאת מאיזון." היא אמרה, ואז ברגע לא אופייני של מה שנראה כמו לחץ, הוסיפה "- לא שאני הייתי מעיזה לנסות את זה עליה! אבל כך או כך, ניסויים כאלה כן נעשו. ובעוד שאנשים כאלה אכן לא מראים את אותם סימפטומים שאנחנו, מכורי האלמוות, מראים, כן יש להם תגובה שלילית לגירויים ששוברים את האיזון, כמו צבעים או צלילים מסויימים. תגובה שלילית, אבל לא חמורה כמו שלנו. המחקר הנוכחי שלנו מצביע על זה שהמקור לזה כנראה גנטי. כלומר, גם בלי האלמוות ותהום הזיכרון, משהו במבנה של המוח שלנו, מלידה, נרתע מהאלמנטים ששוברים את האיזון העדין."
"... גנטי?" בוב השיב בעדינות.
"זה ההיבט שאנחנו מבינים הכי פחות טוב, אבל אין ספק שהוא שם, ואם תשאל אותי, גם זה משהו שהטמיעו בנו המתכננים בצורה כזו או אחרת. זו הסינרגיה של שלושת ההיבטים, בסופו של דבר, שגורמת לתופעה שאנחנו מכנים האיזון העדין."
היא התנשפה קלות ונשענה אחורה בכיסא שלה. בוב נשען גם הוא. היה לו הרבה על מה לחשוב עכשיו. הוא לא היה בטוח כמה זמן עבר כשהוא דיבר שוב.
"חשבתי שאנחנו רוצים לדבר על איזה עבודה שאת רוצה לתת לי."
"אנחנו כמעט שם." היא חייכה בעדינות. "הדבר האחרון שאני צריכה להשלים לך הוא שיעור קצר בהיסטוריה." בוב הנהן. היא התנשפה שוב, ואז המשיכה לדבר.
"לפני קצת פחות מאלפיים שנים, לא הרבה אחרי העזיבה, קמה קבוצה שזכתה לכינוי 'המחתרת', או היום 'המחתרת העתיקה'. בדומה אלינו, הם עסקו במחקר מדעי, חלקו גם של האיזון העדין. הם היו יותר גדולים מאיתנו והייתה להם רשת של מעבדות סודיות ברחבי הטריטוריות השונות. בסופו של דבר, רשות האכיפה צדה והשמידה את הארגון הזה אחרי שנים של מאבק. חלק מהמחקר שלנו מתבסס על ממצאים שהצלחנו לחלץ ממעבדות סודיות נטושות שלהם. אנחנו, אני מאמינה, נצליח איפה שהם נכשלו, כי אנחנו טובים יותר בשמירה על חשאיות מול הריבונות."
בוב לאט לאט הבין שאולי זה מסביר כמה דברים שהוא לא ציפה לקבל להם הסבר.
"ממצאים מאחת המעבדות שלהם לפני כמאה שנים הובילו אותנו למסקנה הבאה. בחודשים האחרונים לפני שהמעבדה האחרונה שלהם ננטשה, אנשי המחתרת העתיקה עבדו במרץ, והצליחו לייצר פלא הנדסי משלהם. תרופה לאלמוות. ה'אלאלמוות'."
"... תרופה! רגע, והתרופה הזו היא-"
"התרופה, לכאורה, אמורה לנקות את האלמוות מהגוף שלך ולהשאיר אותו ללא תסמיני גמילה. האלמוות הוא החוליה החלשה במלכודת של האיזון העדין. אם נצליח לנטרל אותו, אפשר יהיה להביא דור חדש של אנשים שלא סובלים מתהום הזיכרון. את העניין הגנטי נצטרך לפתור בהזדמנות אחרת, אבל לבדו הוא לא מפחיד כמו האחרים - לבדו, אתה 'טעון', אבל 'נצור'."
"אני יודע שאלה מילים של אקדחים, אבל אני לא יודע איך אקדחים עובדים. אבל, רגע, התרופה הזו היא-"
"-אני חושבת שאני יודעת מה אתה הולך לשאול, בוב. רשות האכיפה לא יודעת את זה, אבל במשך עשרות השנים האחרונות, הם ואנחנו נמצאים במירוץ למצוא את המעבדה הנטושה שבה נמצאת הדגימה של התרופה שהמחתרת ייצרה, בתקווה שהיא עדיין קיימת. הרשות ממשיכה, גם עכשיו, לחפש את המעבדות הבודדות האחרונות שהן עדיין לא מצאו, וקיים היה סיכוי סביר שהם ימצאו אותה וישמידו אותה בלי לדעת מה הם הורסים. כמובן שאם הם ידעו, אם רק ינסו להשמיד אותה מהר יותר. הם לא יהיו מוכנים לשבור את האיזון העדין."
"והתרופה - האלאלמוות - "
"כמו כן, רשות האכיפה לא יודעת את זה, אבל מוקדם יותר השנה, הם ניצחו במירוץ. הם מצאו את האלאלמוות במעבדה שאנחנו פספסנו בטריטוריה-אחת-עשרה, ובלי לדעת במה הם מחזיקים, העבירו אותו לבדיקה לאחסון במקום אחר."
"ו-"
"-כן. האלאלמוות הוא מה שנמצא בקופסה-שש-שש-שש-שש-שש."
השתררה שתיקה. לפתע הספקית נעמדה בחדות והצביעה על בוב כל כך מהר שהוא הרגיש שזה יכל להפיל אותו מהכיסא. משהו בדרמטיות הזו בדיוק שיקף את מה שגם הוא הרגיש באותו רגע.
"אנחנו חייבים, בוב, למצוא את האלאלמוות. לא בשבילי. לא בשבילך. בשביל האנושות."
"... כן."
"ואסור, בוב, שרשות האכיפה תגלה על זה, או תדע בכלל שהוא קיים. הם לא יעמדו לצידנו."
"... כן."
"ואתה, בוב," היא היישירה מבט כלפיו. "עלול להיות האיש המתאים למשימה." היא אמרה את זה והתיישבה בחזרה.
"אני?"
"קצה החוט היחיד שלנו הוא העובדה שהקופסה, לכאורה, הגיעה לעיירה-שש-שש-חמש. סאקורה ואני לא מצאנו אותה שם, אבל יכולת החיפוש שלנו הייתה מוגבלת. לא יכלנו פשוט להתחיל לשאול אנשים. אתה, לעומת זאת, תושב של העיירה, ואתה יכול לחקור את העניין בלי לעורר חשד. אתה מכיר את המקום, אבל אתה גם טעמת קצת מהעולם שבחוץ, ואתה יודע דבר או שניים על איך הוא מתנהל. יכול להיות שתגיע למסקנה שהאלאלמוות לא שם אלא במקום אחר. גם זה שימושי. כשאתה מתחיל עבודת מחקר אתה לא יכול לדעת איפה היא תסתיים, אחרת זה לא היה מחקר ששווה לעשות."
"אז זה מה שאת רוצה שאני אעשה."
"אנחנו נדאג להסיע אותך לשם. כמובן שאני לא יכולה להכריח אותך לעזור לנו, אבל אני מקווה שמה ששמעת עכשיו יהווה מוטיבציה מספיקה. כמו כן," היא הנמיכה את הקול שלה. "אם תעשה את זה ותחזור לפה עם האלאלמוות, אני לא רואה סיבה לא לחלוק איתך מידע שעלול לעניין אותך הנוגע לאויב המושבע שלך."
שוב השתררה שתיקה. זה דבר אחד לשמוע על כל הדברים האלה ודבר אחר באמת להשתתף. האלמוות, האלאלמוות... אם מה שהיא סיפרה לו נכון, זה משהו חשוב יותר מכל דבר שבוב אי פעם עשה בחיים שלו. אולי חשוב מדי.
"טוב," הספקית אמרה, ואז בתזמון פלאי, דלת המשרד נפתחה. האישה בחליפה - סאקורה - נכנסה ועמדה לצד הדלת.
"תזמון פנטסטי. אני חושבת שיש לך על מה לחשוב עכשיו, בוב." היא קמה, הוא קם גם כן, והיא ליוותה אותו לדלת. היא הניחה את היד שלה על הכתף של סאקורה בזמן שבוב יצא החוצה.
"אתה מוזמן לפנות אלי בכל שאלה שיש לך, למרות שאני מצפה שאני אהיה קצת עסוקה בימים הקרובים. ברגע שאתה חושב שאתה מוכן נוכל לסדר לך הסעה. בינתיים אני ממליצה לך ללכת לישון."
"כן," הוא אמר, ותהה איך הולכים להיראות שאר החיים שלו, אורכם יהיה כאשר יהיה. "לילה טוב."
"לילה טוב." היא ענתה. הוא הסתובב ועשה את דרכו חזרה לחדרו.