בוב ניסה לתפוס במשהו ואז הבין שאין שום דבר לתפוס בו. הוא היה באמצע השממה, והדבר שניסה להפיל אותו היה רוח עזה - סופת חול - שנשבה ישר לכיוון הפנים שלו. זו הייתה בעיה, כי משום מה הוא ידע שהכיוון שממנו מגיעה הסופה היה הכיוון שאליו הוא צריך להתקדם. הוא לקח צעד מייגע קדימה ואז צעד נוסף, נלחם בדקירות הכאב של החול שניתך על גופו.
היה חשוך. לא היה לו ברור אם זה כי לילה או כי הסופה הייתה כל כך עוצמתית שהיא השחירה את השמים. בכל זאת, למרות החושך המוחלט, איכשהו הוא זיהה סלע גדול לא רחוק ממנו. הוא לקח צעד, ואז עוד צעד, ואז עוד צעד... ולבסוף, התמוטט על הקרקע מול הסלע, סוף סוף מוגן מהרוח. הוא יכל לשמוע אותה מייללת ושורטת את פני הסלע, אבל האיזור הקטן שבוא הוא ישב עכשיו היה בטוח.
בטוח כמה שאפשר. הוא עוד הסדיר את הנשימה שלו כשהוא הרגיש משהו זוחל על אחת הרגליים שלו. הוא מהר משך אותה אחורה והופתע לגלות משהו שנראה כמו צעיף - או אולי נחש? מזדחל על הקרקע שמולו. מה שהפתיע במיוחד היה שאיכשהו הוא הצליח לראות אותו למרות החושך המוחלט. בוב גרר את עצמו אחורה כנגד הסלע שמאחוריו כדי להגדיל את המרחק ביניהם.
"סססלח לי. תרשה לי לחנוק אותך?"
בוב לא הבין מה הוא שומע. הוא הרים גבה בכיוון הכללי של השממה שמולו בתקווה שמישהו יבין שהוא מבולבל.
"שאלתי, האם תרשששה לי לחנוק אותך?"
זה היה הנחש. הוא הזדקף מולו - כמה שנחש יכול להזדקף - ואיכשהו דיבר בקול אנושי.
"... אתה שואל אם אתה יכול לחנוק אותי?"
"כן. יששש איזשהי בעיה?"
"אני... אני לא שמעתי על נחשים ששואלים את דעתך לפני שהם חונקים אותך."
"אני נחש מנומססס."
"ברור שאני לא רוצה שתחנוק אותי!"
"אם זה היה ברור, לא הייתי שששואל."
"איך- שמע, אדון נחש, כמה אנשים ששאלת את זה ענו לך לחיוב?"
בוב היה די בטוח שהנחש נאנח בתגובה, למרות שקשה היה להיות בטוח עם הקול של הרוח ברקע. "עכשיו זו שששאלה לא הוגנת, בהינתן העובדה הברורה לשנינו שאיני אלא יציר דמיונך ושלא הייתי קיים עד לפני שהלכת לישששון. אני כן יכול להגיד לך שאיששש מלבדיך לא ענה לי בשלילה."
"חכמולוג."
בוב כמעט מיד התחרט על שהוא אמר את זה, כי הנחש התחיל לזחול לכיוונו. הוא נשען אפילו יותר חזק על הסלע שמאחוריו בתגובה. למזלו נראה שהנחש רק רצה להתקרב. "כשאני מנומססס, זה מה שאני מקבל בתמורה - ובכל זאת, אני בססספק שהייתי מקבל יחס חמים יותר לו הייתי חונק אותך בלי לשאול. נראה שאי אפשששר לנצח כשאתה נחש."
"היי," בוב הרגיש את הצורך לגונן על עצמו. "אתה לא באמת יכול להאשים אותי בתגובה שלי, נכון? אתה מדבר על לחנוק אותי. אולי אל תחנוק אנשים פשוט?"
"זה קל לך להגיד. אני לא בטוח איך זה אצלכם, בני האדם, אך אנחנו הנחשים צריכים לאכול כדי לשששרוד."
הנחש הזה ממש התחיל לעצבן אותו. לפני שבוב יכל לחשוב על מה להגיד, הנחש המשיך.
"אז אני מבין שהתשובה שששלך היא 'לא'."
"ברור שהיא לא! ברור שאני לא אסכים שתחנוק אותי או תאכל אותי או מה שלא יהיה אם זה תלוי בי."
הנחש שתק בתגובה. עכשיו לא היה לבוב ספק שהוא שמע אותו נאנח, אנחה ארוכה ועמוקה.
"... היי, זה לא ממש מנומס מצידך, אתה יודע."
"סססליחה?"
"האנחה הזאת. אתה לא יכול לשאול אותי משהו כזה ואז להתלונן כשאתה לא אוהב את התשובה."
"נו באמת. זו זכותי להתלונן. אתה מצפה ממני להמשיך לזחול פה בשששממה עד שאני אמצא נפש תועה אחרת? אני אגווע מרעב עד אז."
"אם זה באמת כל כך חשוב לך, היית צריך לחנוק אותי בלי לשאול! וחוץ מזה, אני די בטוח שלא תמצא פה עוד אנשים. זה החלום שלי, לא של אף אחד אחר, לא?"
הנחש עיקם את גופו בצורה שאיכשהו הזכירה משיכה בכתפיים.
"אולי. לפחות תואיל בטובך להסססביר לי למה אתה לא נותן לי לחנוק אותך?"
"אתה לא רציני, נכון? אני אמות. אני מעדיף לחיות."
"כן, אני מקווה מאוד שתמות, אחרת יהיה הרבה פחות נוח לאכול אותך. אבל אני תוהה מה כל כך חשששוב בחיים שלך שאתה לא מוכן לוותר עליהם."
"וואו, אם אתה מנסה להיות נחש מנומס, אתה נכשל בגדול. אתה לא יכול לזלזל בערך החיים של מישהו אחר ככה."
"אני בוודאי לא מזלזל בהם. אני שואל אותך, באופן אישי, איזה ערך יש לחיים שלך שעושששה אותם חשובים יותר מהתאבון שלי. אתה עושששה איתם משהו מיוחד?"
הסלע היה יותר גבוה מבוב, וזה נתן לו את הבטחון לעמוד על שתי רגליו. העובדה שככה הוא היה יותר גבוה מהנחש גרמה לו להרגיש טוב יותר עם עצמו. כשהרוח שאגה מסביבם, בוב הצביע אצבע מאשימה אל הנחש, משוכנע בצדקתו.
"אתה יודע, אני לא חייב לך אף תשובה! אתה שאלת אותי אם אני נותן לך רשות, אני עניתי שלא, זה סוף הסיפור. אני לא חייב להצדיק את עצמי לנחש שאני לא מכיר, ובטח שאני לא חייב להצדיק את הערך של החיים שלי לכל אחד, נחש או לא. אני לא בטוח איך זה אצלכם, הנחשים, אבל אנחנו בני האדם עושים מאמץ לא להרוג אחד את השני גם כשאנחנו לא יודעים שום דבר על החיים אחד של השני."
הנחש עשה סיבוב קטן במקום. בוב לא היה בטוח איך לפרש את זה - בניגוד לאנחה, לדוגמא, זה סוג של מחווה שאין לה מקבילה אצל בני אדם, כנראה. הוא ליחשש, ואז ענה.
"אתה יודע מה? אתה צודק. באופן מוסססרי, לפחות, אני נוטה להסכים איתך שזה לא המקום שלי לדרוששש שתצדיק את ערך החיים שלך."
"תודה באמת."
"ובכל זאת - אני ממליץ לך שתחשוב על השאלה הזו למרות שהיא לא נחמדה. רוב הנחשים, אתה יודע, אינם מנומסססים כמוני."
"הם לא?"
"וודאי שלא. אני סססבור שאם תמשיך במסעך מעבר לסלע הזה - לאן שפניך לא מועדות - תפגוש לפחות נחש או שניים נוססספים בהמשך. חלקם, לצערי, כן ידרשו שתגיד להם מה אתה עושששה עם החיים שלך, כדי שיחליטו בעצמם אם הם שווים פחות או יותר מהתאבון שלהם. התנהגות ברברית, אין ססספק, ובכל זאת לא יזיק שתהיה לך תשובה מוכנה במקרה הזה."
בוב נשען על הסלע, שילב את ידיו, וניסה לחשוב. הוא לא אהב את זה שמה שהנחש אמר לו נשמע הגיוני.
"אתה אומר שנחשים אחרים באמת ינסו לאכול אותי."
"ינסססו, וללא ספק יצליחו. אנו הנחשים ציידים מולדים."
"... אלא אם כן אני אתן להם סיבה טובה לא לעשות את זה."
"אכן כך. גם הנחשים גסי הרוח ביותר לא יפגעו באדם שישכנע אותם בערך של החיים שלו באופן אישששי."
בוב עצם את עיניו. גם דרך עפעפיו העצומים הוא יכל לראות את הדמות המשונה של הנחש - איכשהו בולטת בחושך - זוחלת במעגל קטן במקום ומלחששת. הקול של הרוח לאט לאט נבלע ברקע בעוד המחשבות שלו רקמו צורה.
הוא פקח את עיניו וקיווה שעצם הדיבור ישכנע גם את עצמו במה שהוא עומד להגיד עכשיו.
"הייתי רוצה," הוא אמר בזהירות. "לגלות מה קרה לארליך, האויב המושבע שלי. זה לא הוגן שאני לא יודע איפה הוא. כשאני חושב על זה, זאת, לדעתי, אחת המטרות הראשיות של החיים שלי כרגע. למרות שאני לא בטוח איך להשיג אותה."
"טוב, זה משששהו, אני מניח."
"... וגם," בוב המשיך. "אני חושב... לפחות, אני התחלתי לחשוב לאחרונה, שלמצוא דרך לשבור את האיזון העדין זו גם מטרה נעלה. אבל אני אפילו פחות בטוח איך להשיג את זה."
"שששמעתי על סיבות גרועות יותר לחיות."
בוב רצה להגיד משהו על זה שהוא די בטוח שהנחש הזה אף פעם לא שמע אף סיבה אחרת מאף בן אדם אחר, אבל הבין שממש אין לו כח להיכנס לויכוח הזה עכשיו. למזלו הנחש המשיך לפני שהוא יכל אפילו להגיד משהו על זה.
"טוב, אני מקווה בשבילך שהסססיבות האלה ישכנעו את הנחשים בהמשך. ואני מקווה בשבילי שאתה תמות בדרך, ושאני אמצא את הגופה לפני כל נחששש אחר."
"אתה אחד הנחשים הכי פחות מנומסים שאי פעם פגשתי."
"אני די בטוח שאף פעם לא פגשת אף נחששש אחר."
"אה!" בוב הרים את ידו בתנועת ניצחון. "תתפלא! יש בעיירה שלי גן חיות, ו-"
"-אוי, תחסססוך את זה ממני. נו, אתה מוזמן ללכת מפה כבר. אתה מתכנן לעשות את המסע ברגל?"
בוב העיף מבט מעבר לסלע שהוא עמד מאחוריו וחטף חול ישר לפנים. הוא הסתכל חזרה על הנחש במבט מעוצבן. "זה הולך להיות סיוט, אבל זה לא שיש לי אפשרות אחרת."
"אני במקומך," אמר הנחש. "הייתי לוקח את האופנוע." והוא הצביע בזנבו לכיוון מה שעכשיו בוב זיהה שהיה אופנוע ששכב על הקרקע לא רחוק מהם. הוא יכל להישבע שהוא לא שכב שם קודם.
"... אה." בוב אמר וניגש להרים אותו. "תודה." על הכידון הייתה קשורה קסדה. הוא קיווה שזה יקל להתמודד עם הסופה.
"כן, כן... בהצלחה שששם בחוץ. אני מניח."
הנחש נאנח בשלישית כשבוב חבש את הקסדה, עלה על האופנוע ושם רגל על הגז.
בוב עמד על שפת המזח והשקיף על מי האגם מתנועעים בעצלתיים מתחתיו. הוא נשען על מעקה שגידר את השפה ולגם תה שהוא הכין לעצמו במטבחון.
הוא ישן הלילה הכי טוב שהוא ישן כבר הרבה מאוד זמן.