לצערו של בוב, למרות שהאווירה במשרדים הייתה יחסית מרגיעה, הוא לא יכל באמת להירגע. גם כשהוא יכל לבלות את רוב היום בחוסר מעש, מנסה לפטפט עם האנשים האחרים שעבדו פה, מה שבאמת הרס את מצב הרוח שלו היו הלילות. הלילה האחרון היה גרוע במיוחד. הוא לא היה בטוח אם הוא בכלל הצליח לישון. הוא התעורר פעמיים כשהוא הרגיש שאחד מחלומות הפרת-האיזון שלו מתקרב לסוף לא טוב. הוא הרגיש שלא חסרים דברים אחרים שצריכים להדאיג אותו אבל היה קשה להתרכז בדברים אחרים על כל כך קצת שעות שינה.
הוא מצא את הספקית בקומה-ארבע, הולכת ומעיינת באוסף של דפים שהיא נשאה איתה.
"היי."
"אה, שלום, בוב. אתה נראה קצת עייף."
"אני קצת הרבה עייף. אם יש לך זמן, יש כמה דברים שרציתי לשאול-"
"- בוב." היא עצרה במקום והביטה בו. "אני מצטערת, אבל חשבתי שהבהרתי את עצמי. אני לא הולכת לענות על שאלות שקשורות לאויב המושבע שלך כרגע. זה מכיוון ש-"
"לא בקשר לזה!" הוא ענה בעצבנות. "זה בקשר לדברים שאמרת לי במשרד שלך."
"אה." היא אמרה, וחיוך קל חזר לפנים שלה. היא המשיכה ללכת וסימנה לבוב ללכת לצידה. "אני מקשיבה."
"טוב." בוב לא באמת תיכנן את השאלות שלו מראש אבל היה לו רעיון כללי של הדברים שהוא רצה לדעת. "אני רוצה להבין משהו. יש קשר בין האיזון העדין ומה שאמרת על המתכננים איכשהו?"
"שאלה טובה. אתה חושב שיש?"
"אני חושב שאולי יש."
"למה?"
"לפי מה שאני יודע, האיזון העדין זה חוק הטבע שגורם לנו לשמור על השגרה שלנו, כלומר, על החיים בערים ובעיירות, על האויבים המושבעים וכל זה. ועכשיו אני מבין שכל אלה תוכננו בידי המתכננים. אז אני מניח שהם קשורים איכשהו."
"תשובה טובה. אתה צודק. אין ספק שהם קשורים. למעשה האיזון העדין בדיוק מתאר את דרך החיים שקבעו לנו המתכננים."
בוב הנהן. זה מה שהוא חשב, אבל זה לא הפך דברים לברורים יותר. לפני שהוא הספיק להגיד משהו, אישה בחלוק לבן רצה לכיוון הספקית.
"גברת ל'! אני כל כך מצטערת, נראה שבסוף כן נחרוג מהדד-ליין... התחלנו עכשיו את ההפקה המתקדמת והיא יעילה בערך רק בשליש ממה שציפינו..."
"אה. זו בעיה." הספקית עצרה רגע ונראתה שקועה במחשבות. "את יודעת, אני הייתי בודקת את הבידוד התרמי של המעבדה שלידכם."
"... הבידוד?"
"קרה לנו משהו כזה בעבר. המיכל של האמוניה יושב ליד הקיר, הוא התחמם יתר על המידה, וקצב התגובה האט כתוצאה מזה. שליש נשמע כמו מספר הגיוני בשביל בעיה כזו."
"... אה!" העיניים של האישה בחלוק נדלקו. "את יודעת מה - יכול להיות שזה זה - תודה, אני אבדוק!" והיא הסתובבה ורצה משם.
"... סליחה, בוב. איפה היינו?" הם המשיכו ללכת.
"האיזון העדין. אז הנה שאלה נוספת. למה שיהיה אסור להסתכל על צבעים מסויימים? מה הרעיון מאחורי זה? אני יכול להבין למה, נניח, חלק מהאיזון הוא לא לעזוב את העיירה שבה אנחנו חיים, כי שם כל המעגל החברתי שתוכנן בשבילי. אבל למי אכפת על איזה צבע אני מסתכל?"
"זאת שאלה טובה, בוב." היא אמרה, וכאילו באופן אינסטינקטיבי, משכה בז'קט שלה. "למה דווקא הצבע ורוד? למה דווקא אסור לאכול דגים?"
בוב לא ידע בכלל שזה אסור. למעשה הוא לא ידע בכלל שזה אפשרי. "... אם את שואלת אותי, אני בטח לא יודע."
בכל זאת, היא המשיכה. "אבל באותה מידה, למה טבעות מביוס? ברור שיש להן איזשהי חשיבות בשביל המתכננים, אבל כשאתה חושב על זה כל הדברים האלה נראים שרירותיים להחריד. למה אסור לפועלים במפעל או במכרות לצאת החוצה? למה, בעצם, לעשות את כל זה מלכתכילה? בלב של השאלה שלך, בוב, נמצאת השאלה הזו: מהי בכלל התוכנית המקורית של המתכננים? מה המטרה של כל זה?" היא אמרה, והחוותה בידה באופן כללי מסביבה.
למעשה, רק העובדה שיש תשובה לשאלה הזו, גם אם הוא לא ידע מה היא, הייתה משונה. "לא יודע." הוא ענה בפשטות.
"גם אני לא." היא ענתה בפשטות דומה.
היא עצרה במקום. בוב קלט שהם עומדים עכשיו באמצע הגשר שמשקיף על המזח בקומה-שלוש. מיד אחר כך בוב קלט שהיא עצרה כי מישהו עמד מאחוריו.
"היי, גברת ל'! אה, היי גם לך, בוב!"
"היי פינקל." בוב אמר, ופינקל נופף לו בחזרה.
"קבעתי סופית עם השותף שלנו." פינקל פנה אליה. "נקיק-ארבע-שתיים."
"פנטסטי. נשלח לשם מישהו כבר היום. זה גם יהיה מקום טוב לעסקה הגדולה."
"כן, אני מסכים."
"גם סימבולי משהו."
"... כן, אה? נראה שאנחנו עומדים בזמנים, פחות-או-יותר."
"יפה. אני רוצה שאתה תהיה שם. בעסקה הגדולה, אני מתכוונת."
"... אני?"
"טוב, אני החלטתי סופית שאני לא עוזבת את המשרדים יותר, אבל אני כן חושבת שראוי שיהיה שם מישהו ותיק. אני לא מכריחה אותך, כמובן, אבל-"
"-לא, זה... זה בסדר! אני- אני אהיה שם."
"פנטסטי. יש עוד כמה ימים עד שתצטרך לצאת. נדבר."
פינקל חייך לשניהם ועזב.
בוב לא ממש הקשיב למה שהם אמרו. הוא היה עסוק מדי בלחשוב על התשובה האחרונה שלה. אולי הוא סתם היה מבולבל בכלל העייפות, אבל זה היה נראה לו מוזר מאוד שלא הייתה לה אחת.
הספקית עמדה במקום ולא אמרה כלום במשך זמן קצר. היא הביטה מעבר לגשר, על אחת המעליות שעשתה את דרכה למטה לפני שהיא עצרה מולם. היא פתחה סוג של דלת במעקה שלפניה, עלתה על המעלית וסימנה לבוב לבוא אחריה. על המשטח, שעכשיו עשה את דרכו מטה, עמד איש בחלוק לבן ולידו שני מיכלים מתכתיים גדולים. הוא חייך בידידות לשניהם. בוב דיבר איתו קצת בארוחת הבוקר האחרונה - הדבר היחיד שבוב הצליח להבין זה שהוא עושה משהו שקשור לכלי נשק.
"מה אנחנו סוחבים?" הספקית שאלה וטפחה על אחד המיכלים.
"אבק-שריפה דור-ארבע."
"אה." היא מייד משכה את היד שלה אחורה. "עוד עשר ברביעית טפיחות כאלה והיינו בבעיה רצינית."
המעלית עצרה מול המזח. האיש החזיר לה חיוך משועשע בזמן שהם הלכו לדרכם.
"... בקיצור," בוב ניסה להחזיר את השיחה למסלולה. "את לא יודעת?"
"לא."
"טוב, אז תקשיבי לזה." הוא הביט אליה והמשיך לעקוב אחריה לאן שהיא לא הלכה. "אולי את שמעת על זה כבר. מה את חושבת על הרעיון שכל זה, האיזון העדין וכל מה שעשו המתכננים, זה בעצם לטובתנו? הם מגבילים אותנו, אבל יש לזה סיבה טובה. זה כמו שציפור-"
"כן, בוב, אני מכירה את דרך העייט, אם על זה אתה מדבר."
"כן, אני חושב שככה קוראים לזה." באיזשהו אופן כל מה שהוא שמע על המתכננים רק הפך את מה שהוא ידע על האמונה למשמעותית יותר משכנע.
"אז אני אשאל אותך קודם. מה אתה חושב על זה?"
"אני חושב..." בוב אמר, וניסה להצליח לנסח את הדיעות שלו כמו שצריך מתוך העייפות ששררה בו. "... שזה רעיון נחמד. והוא גם מסביר כמה דברים."
"אני מסכימה שזה רעיון נחמד, בוב. אני גם מסכימה שהוא מסביר כמה דברים." היא האטה את קצב ההליכה שלה והביטה בו במבט נטול חיוך לחלוטין.
"אתה אולי שמעת על הטריטוריות המאוחדות. זה אוסף מנוהל של טריטוריות, סוג של יריבה של הריבונות."
"שמעתי קצת."
"קיים מקום בשם טריטוריה-שתיים-עשרה, שנמצא תחת שליטה דה-פקטו של הט"מ. האמונה של דרך העייט נפוצה שם מאוד - בדומה לט"מ המרכזית, אבל פרקטית אין שם מנגנון ששומר על הסדר כמו כח הסדר של הט"מ או רשות האכיפה של הריבונות."
"... אוקיי." טריטוריה-שתיים-עשרה? זה מספר די גבוה.
"בפעם האחרונה שבדקתי, קצב היציאה-מאיזון בטריטוריה-שתיים-עשרה גדול פי ארבע מקצב היציאה-מאיזון בטריטוריה-חמש. וטריטוריה-חמש מלאה בפעילות אנטי-אכיפה. פי ארבע אנשים שיוצאים מאיזון כל שנה, בוב. אם זה לא ברור, זה יחס עצום."
היא שתקה וכאילו נתנה בוב זמן לעכל את זה. הוא בעצם בכלל לא ידע כמה אנשים יש בטריטוריה, בטח שלא כמה מהם יוצאים מאיזון כל שנה. אבל המחשבה שיש בכלל מספר כזה... היה בזה משהו מפחיד.
"אז מה את מנסה להגיד? זה אומר שהם טועים איכשהו?"
"אני מנסה להגיד שלא משנה מה אתה חושב עליו, האיזון העדין הוא, אובייקטיבית, סכנה קיומית. כן, זה רעיון נחמד שהוא נמצא כאן לטובתנו, אבל האמונה בדבר לבדה לא הופכת אותו לנכון. מצד שני, קח את הריבונות. רשות האכיפה שולטת בכם ביד ברזל. התוצאות ניכרות לעין, כי קצב היציאה-מאיזון בריבונות אכן פחות חמור מבט"מ. אבל אנשי הריבונות עושים את אותה טעות."
ככל שהוא למד יותר, בוב היה פחות בטוח מה הדיעה שלו על רשות האכיפה. הוא יצטרך לחשוב על זה יותר לעומק בהזדמנות אחרת. "והיא?"
"הפילוסופיה של רשות האכיפה היא כזו - אתה בעצמך מכיר אותה, בתור סוכן לשעבר - האיזון העדין הוא חוק טבע. למעשה, ההנהגה שלהם מאמינה במשהו כמעט הפוך לגמרי מהט"מ - הם מאמינים שהאיזון היה קיים תמיד, ומה שעשו המתכננים זה לבנות את העולם שלנו כדי שיתאים אליו. הם בנו את העולם - הערים, העיירות, המפעלים - בתור עולם שהאנושות תוכל לחיות בו. ועכשיו שהם עזבו, האחריות נופלת על כתפינו לאכוף את האיזון ואת אורח החיים הזה במקומם."
"גם... גם זה, באיזשהו אופן, נשמע הגיוני."
"גם זה רעיון מעניין, וגם זה רעיון שמסביר כמה דברים. אבל, כמו שאמרתי, האנשים בריבונות סובלים מאותה בעיה כמו ראשי האמונה של דרך העייט."
"... כן, והיא?"
היא עצרה במקום, נשענה על מעקה בצד המזח, ונאנחה קלות לפני שהיא ענתה. "הם מתבלבלים בין דיעות ועובדות."
בוב הרים גבה. היא המשיכה.
"למציאות, בוב, לא אכפת מה אתה חושב עליה. אני יכולה להמציא הסברים שנשמעים טוב עד מחר, וזה לא יהפוך אף אחד מהם לנכון. המאמינים בדרך העייט אוהבים את האופטימיות שהאמונה שלהם נותנת להם. האנשים בראש רשות האכיפה, אני סבורה, אוהבים שיש תכלית ברורה לחיים שלהם. כל זה טוב ויפה, אבל אין שום סיבה להאמין שמה שהם חושבים נכון. אם תדבר עם מספיק אנשים אתה אולי תופתע לגלות שרוב האנשים לא מעוניינים במציאות בכלל - אם הם היו, הם היו משקיעים את המאמץ כדי לחקור אותה. לא, אנשים לא אוהבים להתאמץ, אז הם מסתפקים בדיעות שלהם בתור תחליף נוח למציאות."
בוב שילב את זרועותיו והסיט את מבטו. זאת הייתה אמירה מאוד נחרצת. נראה שהיא חיכתה לראות אם יש לו משהו להגיד. כשהוא לא ענה - זה היה משהו שלדעתו הוא יצטרך לחשוב עליו כשהוא יהיה פחות עייף - היא המשיכה.
"מה שכן, במקרה הזה אפילו לא צריך להתאמץ הרבה כדי לראות את האמת."
"אני מקשיב."
"האיזון העדין הוא כלא." היא עזבה את המעקה, הזדקפה, וחזרה לצעוד לאורך המזח. "זו עובדה. האיזון העדין מגביל אותנו, פוגע בחירות שלנו ובחיים שלנו. מה שלא תהיה התוכנית המקורית, אם היא הייתה חשובה, המתכננים לא היו עוזבים אותנו בלי להגיד מילה. אבל עכשיו שהם עזבו והשאירו אותנו בכלא - ברור מה האנושות צריכה לעשות. זה ברור, ובכל זאת, לא הריבונות ולא הט"מ מספיק אמיצים להכיר בזה."
"לי זה לא ברור."
"אני בטוחה שזה יהיה ברור אחרי שתשמע את זה. מה שאנחנו צריכים לעשות - זה לשבור את האיזון העדין. לנצח אותו, ולמחות אותו מעל פני האדמה." היא קימצה את ידה לאגרוף, ולאט לאט חיוך חזר לפנים שלה. "וזו, בוב, המטרה האמיתית שלנו. זה מה שאנחנו חוקרים כאן, וזה מה שאנחנו נצליח לעשות, במוקדם או במאוחר. האנושות תהיה סוף סוף אדונית לגורלה."
צמרמורת עברה בגופו של בוב. הם עצרו מול מה שעכשיו הוא שם לב שהיה חדר המדרגות שהוביל אל הקומות התת-ימיות. לפני שהם הספיקו להיכנס, אישה ממושקפת צצה מאחוריהם ומשכה את תשומת ליבה של הספקית.
"גברת ל'! אה, סליחה אם אני מפריעה, את רצית שאני אבדוק את הסטטוס של המשתתפים בפרוייקט?"
"כן?" הספקית מיד פנתה אליה וחזרה לטון ענייני.
"ארבעת אלפים שלוש מאות שמונים ושש. כולל הקבוצה האחרונה מהאוטונומיה שעוד לא הגיעה."
"הממ. אם אני זוכרת נכון, החסם התחתון שהצבנו לעצמנו היה ארבעת אלפים ארבע מאות."
"כן, זה בדיוק המספר."
"זה חבל מאוד, אבל נצטרך להתמודד עם מה שיש. העניין עם הברית המזרחית באמת שיבש את התוכנית בסוף."
"אה, אז זהו, שלא- אפשר לנשום לרווחה! כוחות קואליציה של הט"מ והברית המערבית הצליחו לאסוף מספיק שאריות מהבריתות האחרות שעכשיו בדרך לכאן. עשרים ושמונה נוספים."
"מה את אומרת? פנטסטי. נחמד איך הדברים מסתדרים בסוף." הספקית חייכה בסיפוק. "נצטרך להודות להם. עוד משהו?"
"אה, לפני שעה חזרה המשלחת האחרונה מה-"
הספקית הרימה את ידה כדי לעצור אותה, וסימנה בראשה לכיוון בוב. הוא ידע מה זה אומר. זה עוד משהו שאסור לו לשמוע, משום מה. כן, זה עצבן אותו, אבל בשלב הזה הוא כבר הבין שאין לו ממש מה לעשות בקשר לזה. כל פעם שהוא ניסה להתווכח בנושא הזה הוא נתקל בקיר לבנים. הוא יצטרך לחכות בסבלנות עד שמישהו יחליט לשתף אותו בכל הפרטים האלה או, שמה שהרבה יותר סביר שיקרה, הוא פשוט יצא מאיזון קודם.
"זה יכול לחכות. תודה על העדכון."
האישה נפרדה מהם, ושניהם המשיכו בדרכם, עכשיו מטה במדרגות.
"... טוב, יש משהו שאני חייב לשאול, אם ככה, וכדאי שאני אשאל כמה שיותר מהר."
"כן?"
"איך לעזאזל אני עוצר את החלומות שלי? את בטח יודעת על זה משהו. זאת אומרת, לא יכול להיות שכולם סובלים מזה כמוני, אבל אתם בטח התרחקתם הרבה יותר ממני מהאיזון."
"... כן. אני מבינה שהמצב די חמור? אם ככה זה חשוב מאוד שאנחנו מדברים על זה."
"היה נחמד אולי להתחיל עם זה, אם את הולכת לספר לי דברים שרק הידיעה שלהם יכולה להוציא אותי מאיזון!"
"האמת שהידיעה עצמה בדרך כלל לא כל כך מסוכנת." היא חייכה בעדינות. "אבל כן, אני מבינה שזה לא עוזר לך לשמוע את זה עכשיו. אני אגיע לעניין. יש שני דברים מרכזיים שאפשר לעשות כדי להקל את הסימפטומים. הראשון הוא להיכנס לשגרה ארוכת טווח."
בוב הקשיב לכל מילה ביתר תשומת לב.
"אם אתה יוצא מאיזון, אבל מהר מאוד, נכנס לאיזון חדש, גם אם הוא לא מושלם, המצב שלך ישתפר. הריבונות יודעת את זה. ככה היא יכולה לגייס אנשים לרשות האכיפה. באופן כללי זה בעייתי לשלוף אנשים מהחיים הרגילים שלהם - הרשות עצמה, בסופו של דבר, אינה חלק מהאיזון. אבל הם עושים מה שאפשר כדי להכניס אתכם לשגרה ולא חושפים אתכם לדברים שבאמת מסכנים אתכם אם אין צורך. כשאפשר, הרשות מגייסית אנשים ביחד עם האויבים המושבעים שלהם, כדי לשמור על משהו מהאיזון המקורי שלהם. אנשים שאיבדו את אויביהם המושבעים מסיבה כלשהי הם גם מטרה טובה לגיוס, כי ממילא המצב שלהם עלול להיות בעייתי."
בוב הנהן, למרות שהוא לא היה בטוח אם מה שהיא אמרה עוזר לו. "זה מה שאתם עושים כאן?"
"בגלל האופי של העבודה שלנו, השגרה שלנו לא בהכרח באה בקנה אחד עם האיזון העדין, אז פה השיטה הזו פחות אפקטיבית."
"... בעצם, לך יש אויבת מושבעת בכלל?"
"לכל אחד מאיתנו שחי בעולם של המתכננים יש אויב מושבע, בוב. השאלה היא אם אתה נותן לעובדה הזו להשפיע על החיים שלך. ואני באופן עקרוני מסרבת בכל תוקף לשתף פעולה עם האיזון העדין."
"נשמע כמו דרך מסוכנת לחיות."
"כן." היא אמרה, ואז חשבה על זה קצת, כאילו זו הפעם הראשונה שמישהו אומר לה את זה. הם הגיעו לקומה-אחת, וצעדו במסדרון שמוביל למשרד שלה. הדלתות הירוקות הגדולות בצד השני של המסדרון היו פתוחות, ומישהו סחב קופסה גדולה דרכן.
"אני פשוט לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות." היא אמרה ברכות, והובילה אותם לדלת המשרד שלה.
"... טוב. בסדר, אבל זה לא עונה לשאלה שלי. אז איך אתם כן מתמודדים עם החלומות כאן?"
"כן, אז יש דרך נוספת, והיא הרבה יותר מבטיחה. רכבת פעם על אופנוע, בוב?"
הוא חשב על הפעם שהוא ישב מאחורי אסמרלדה בזמן שהיא תמרנה בין משאיות. "בערך."
"אז אתה יודע שאופנוע, באופן כללי, הוא לא כלי רכב מאוזן. אתה לא יכול להעמיד אותו באמצע הכביש. הוא יפול."
בוב הנהן. לא צריך להבין הרבה באופנועים כדי לדעת את זה.
"אבל - כמעט באורח פלא - כשאופנוע נוסע, הוא יציב לחלוטין. המהירות שלו נותנת לו יציבות. באופן מסוים, אנשים כמוני וכמוך, שהתרחקו מהאיזון, עובדים אותו דבר."
"... אנחנו צריכים לרוץ מאוד מהר?"
"אנחנו צריכים תכלית. איזשהו יעד שאנחנו נוסעים לכיוונו, ואיזשהו מניע שדוחף אותנו. האיזון העדין, בוב, נמצא כאן." היא הצביעה על הראש שלה. "כשהמוח שלך עסוק במשהו אחר, אין לו פנאי לצאת מאיזון. כל האנשים שעובדים בארגון שלנו חדורי מטרה להגשים את התוכניות שלנו, וזה מה ששומר עלינו. זה גם מה ששומר על חלק גדול מפעילי האנטי-אכיפה. אם לא היה לנו לאן להפנות את האנרגיה שלנו, המוח, בחוסר מעשה, היה הולך לאן שהפרת האיזון מושכת אותו. על הכביש."
"... ויש לזה סוף? כי אם לא, אני אמור לחיות את כל שאר החיים שלי ככה, וזה נשמע די מתיש."
"אין לזה סוף. זו הדרך היחידה לחיות מחוץ לאיזון. עם הרגל על הגז."
היא פתחה את הדלת למשרד שלה ונכנסה. בוב לא עקב אחריה.
"באיזשהו אופן," בוב אמר. "אני מקווה שזה לא נכון."
"למציאות, בוב, לא אכפת מה אתה חושב עליה."
"זה חבל מאוד, כי יש לי הרבה מה לאמר עליה."
"לכולנו. בהצלחה, בוב. עוד נדבר בהמשך." היא אמרה וסגרה את הדלת מאחוריה.