החדר שהם נתנו לו היה לא רע בכלל, לדעתו. בטח יותר טוב מכל המקומות שהוא ישן בהם בזמן האחרון, ואפילו קצת יותר מרווח מהחדר שלו במפקדה, כי כאן הוא היה לבד. חדר מדרגות גדול חיבר את קומות-שלוש, -ארבע ו-חמש, ובוב עשה את דרכו חזרה למטה - הוא יצטרך להתרגל להרבה עליות וירידות במדרגות אם הוא ישאר כאן הרבה זמן. הספקית חיכתה לו בכניסה לקומת המזח. כמובן, היא לבשה את הצעיף.
"שלום. אני מקווה שאתה מסתגל בינתיים."
"בינתיים. האנשים שדיברו אותי היו מאוד נחמדים."
"אני שמחה לשמוע. בוא אחרי."
היא הובילה אותם לצד השני של הקומה. מסביבם אנשים המשיכו לטעון ולפרוק דברים מסירות שעגנו לצד המזח. אחרי הליכה קצרה, הם הגיעו לקיר בצד הנגדי, והספקית הכווינה אותם לתוך חדר מדרגות - דומה לחדר המדרגות שבוב ירד בו לפני רגע קצר - רק שזה ירד כלפי מטה.
"... רגע."
"יש בעיה?"
"קצת. הקומות למטה מוצפות, לא?"
"אני מבטיחה שאתה תישאר יבש, בוב."
הם ירדו במדרגות. הייתה יציאה לכיוון קומה-שתיים, שהייתה חסומה לגמרי. היא המשיכה להוביל אותם במורד המדרגות. להפתעתו של בוב, בתחתית המדרגות הייתה מה שנראית כמו יציאה רגילה לגמרי למסדרון בקומה-אחת.
היא הובילה את הדרך, וענתה לו על השאלה לפני שהוא יכל לשאול אותה. "החלק הזה של קומה-אחת מבודד לחלוטין, ודאגנו לנקז אותו עד הסוף. אנחנו נמצאים מתחת למים עכשיו. יש כאן גנרטור, ואנחנו משתמשים באגם כדי לקרר אותו."
בוב לא ידע הרבה על גנרטורים או על אגמים - מה שהוא ידע זה שכשהוא צעד לצידה לאורכו של מסדרון רחב, הייתה תחושה קלאסטרופובית לא נוחה באוויר, והוא לא היה בטוח איך היא יכולה להיות כל כך רגועה כאן.
בקצה המסדרון היו קבועות זוג דלתות ירוקות גדולות. נראה שהן לא התאימו לקיר שמאחוריהן באיזשהי צורה, כאילו מישהו התקין אותן כאן לאחר מעשה. הן היו נראות סגורות בצורה הרמטית במיוחד.
נראה שהיא שמה לב שהוא בהה בהן. "אתה יכול לחשוב על זה בתור פתח ניקוז. אחריי." והיא פתחה דלת בצד המסדרון והובילה אותו פנימה.
התוכן של המשרד היה יחסית סטנדרטי. במרכז היה שולחן גדול שעליו מכונת כתיבה, טלפון, ואוסף של ניירות. על הקירות היו תלויות מפות ותרשימים שאת רובם בוב לא הצליח להבין, ובמבט שני, נראה שחלקם היו מוסתרים בכוונה. ליד דלת הכניסה היו תלויים לוח שנה ופוסטר עם ציור של דולפין, ועל אחד הקירות האחרים, שעון. כמובן, הדבר הראשון שמשך את תשומת הלב לא היה אף אחד מאלה - זה היה החלון הרחב בצד השני של החדר, מאחורי השולחן, שהשקיף על מה שנראה כמו קרקעית האגם. הנוף התת-מיימי היה מואר באורות חשמליים מהצד השני, ומדי פעם קבוצה של דגים חלפה על פני הזגוגית. המים נתנו אופי משונה לאור שבחדר.
בוב נשאר עומד במקום, מנסה להתרגל לנוף. היא סגרה את הדלת מאחוריו וניגשה להתיישב מול הצד הרחוק של השולחן. "למקרה שאתה מודאג - הזכוכית הזו מחוזקת יותר מזכוכית רגילה. המים שוקלים לא מעט, אבל אנחנו בטוחים."
"... כן." הוא אמר, למרות שהוא בכלל לא הבין שהוא אמור להיות מודאג מזה לפני שהיא אמרה את זה בעצמה. היא סימנה לו להתיישב על כיסא שחיכה מול השולחן, וזה מה שהוא עשה.
"פנטסטי. מה שהולך לקרות עכשיו, בוב, הוא שאני אסביר לך כמה דברים חשובים - שלדעתי, כל אדם צריך לדעת. זה לא מידע שאני מחשיבה 'מסווג', זה ידע שהוא נכס של האנושות כולה. אני מאמינה שכל עוד אתה תקוע כאן איתנו, כדאי שלפחות תדע את הדברים האלה."
"אוקיי, עכשיו אני מבולבל הרבה יותר ממה שהייתי קודם."
"זה הגיוני. הנה-"
על השולחן בצד שלה חיכה דף נייר ריק, ולצידו שני עטים. היא דחפה את כולם לכיוונו, והצביעה על העט השחור.
"תסמן נקודה על הדף הזה ותכתוב את השם שלך לידה."
"אה, אני זה שצריך לכתוב? חשבתי שאת רוצה להסביר לי משהו."
"בוב."
הוא לא ראה צורך להתווכח. הוא סימן נקודה במרכז הדף, וכתב מעליה 'בוב'.
"פנטסטי. עכשיו אני אשאל אותך שאלה על החיים שלך בעיירה-שש-שש-חמש, אם הם עדיין טריים בזכרונך."
"ביליתי את כמעט כל החיים שלי שם. ברור שהם טריים."
"מי, היית אומר, היו שני החברים הטובים ביותר שלך, כשגרת שם?"
בוב לא ציפה לשאלה הזו. בכל זאת, הוא החליט שהוא יזרום עם מה שהיא לא מנסה לעשות כאן.
"טוב, יש מישהי בשם מתילדה. היינו חברים מאוד טובים. ומקום שני... הייתי אומר שזה בטח דובי, שעבד במכולת."
"מתילדה ודובי. כמו שסימנת את עצמך על הדף, עכשיו סמן את שניהם משני הצדדים שלך, ותמתח קו בין הנקודה שלך ושל כל אחד מהם. הקו מתאר את החברות שלכם."
זה מה שבוב עשה - שתי נקודות חדשות, ושני קווים חדשים.
"זאת הדרך שלך להשיג ממני מידע על העיירה שלי?"
"לא." היא ענתה בהחלטיות. "עכשיו, נקודה נוספת - בשביל האויב המושבע שלך. והפעם תחבר את הנקודות שלכם בקו אדום, שמסמן את היריבות."
בוב סימן נקודה מתחת לנקודה שלו, וכתב מתחתיה 'ארליך'. הוא לקח את העט השני ומתח קו ביניהם. עכשיו הייתה מצויירת צומת-טי על הדף.
"טוב. מה למדנו מזה?"
"לא סיימנו. עכשיו, בוב, בוא נדבר על מתילדה. תאר לעצמך שהייתי שואלת אותה, מי שני החברים הכי טובים שלך. מה היא הייתה עונה לי?"
"... הממ. היא בטוח הייתה אומרת אותי. זאת אומרת, אני מקווה שכן. חוץ ממני - יכול להיות שהאיש השני שהיא הייתה הכי קשורה אליו היה שמנדוז, ראש העיירה."
"יכול להיות?"
"די בטוח שכן."
"הבנתי. עכשיו תסמן גם אותו על הדף, ותמתח קו בינו לבין מתילדה." זה מה שבוב עשה. "ועכשיו, למתילדה בוודאי הייתה אויבת מושבעת, נכון?"
"נכון. לכולם יש, נכון?"
"פחות או יותר. תוסיף גם אותה לתרשים, ותמתח קו אדום בינה לבין מתילדה. אני חושבת שהבנת כבר את הרעיון."
וזה מה שבוב עשה. הוא הוסיף נקודה נוספת מתחת לנקודה של מתילדה, כתב מתחתיה 'נעמי', ומתח קו אדום.
"עכשיו בוא נתקדם צעד נוסף. שמנדוז, ראש העיירה שלכם. מי, היית אומר, היו שני החברים הכי קרובים שלו?"
בוב לקח כמה רגעים לחשוב על זה. "אני מניח שמתילדה הייתה אחת מהם. השני - יש מצב שזה היה גריבלדי, שעובד בגן החיות. אני חושב שהם היו די קרובים. את יודעת, היה פעם מקרה בגן החיות-"
"ספר לי את הסיפור הזה פעם אחרת, בוב. תוסיף את גריבלדי." וכך הוא עשה. "וכן, לשמנדוז יש אויב מושבע, נכון?" בוב הנהן, והוסיף גם אותו, נקודה עם השם 'תלמי' מתחתיה.
"ועכשיו נתקדם." היא אמרה, וחיוך קל הופיע על פניה. "גריבלדי. מי החברים שלו, ומי האויב המושבע שלו?"
"טוב, אלה בטח-"
בוב עצר, ולקח רגע נוסף להביט על הציור שמולו.
"יש בעיה?"
"לא, פשוט... טוב, אני מבין לאן זה הולך, אבל אני חושב שזה הולך לצאת קצת מכוער."
"מכוער?"
"כן, תראי."
האויב המושבע של גריבלדי, כמובן, הוא דובי, אבל דובי כבר הופיע בצד השני של הדף. בכל זאת, בוב מתח ביניהם קו אדום ארוך. חוץ משמנדוז, בוב ידע שגריבלדי ידיד קרוב של ארליך, שגם כן היה כבר על הדף, והוא מתח ביניהם קו שחור ארוך. שני הקווים החדשים נחתכו בדרך. הוא המשיך הלאה - ארליך היה חבר קרוב של נעמי, ונעמי, ככל שהיה ידוע לו, הייתה חברה טובה של תלמי. תלמי היה ידיד קרוב של דובי. בשלב הזה, לא היו עוד קווים לצייר.
"פחות או יותר סיימתי, אני חושב. אלא אם כן את רוצה שאני אוסיף עוד אנשים."
"לא, זו כמות מושלמת. אתה חושב שהתוצאה יצאה מכוערת?"
"טוב, אם הייתי יודע מראש מה אני עושה, הקווים היו יוצאים קצת יותר מסודרים."
"תדגים לי."
בוב נאנח. עכשיו באמת לא היה לו ברור מה היא רוצה. בכל זאת, הוא הפך את הדף וחזר על הציור מההתחלה, אבל הפעם - בידיעה שהוא יצטרך לחזור לדובי אחרי שהוא מגיע לארליך - הוא מראש צייר את שניהם אחד מול השני, וכשהוא המשיך הלאה... "... רגע." שוב פעם שני קווים ארוכים חתכו אחד את השני. הוא קשקש על הציור והתחיל אחד חדש - הוא ניסה לצייר את הנקודות במעגל - אבל פעם נוספת שני קווים נחתכו.
"יש בעיה, בוב?"
"כנראה זה הכי יפה שאני יכול לצייר." הוא פגש את עיניה. היא חייכה חיוך חשוד. "... מה בדיוק אני אמור ללמוד מזה?"
בלי לענות, היא בזהירות הורידה את הצעיף מסביב לצוואר שלה ופרשה אותו לאורכו בין שתי הידיים שלה. בוב הבין שהיא רוצה שהוא יסתכל עליו, וככה הוא עשה, וקיווה שזה לא ידפוק לו לגמרי את השינה בלילה הקרוב.
"דמיין שבצד אחד של הצעיף רשומים שמות של אנשים, ובצד השני, של האויבים המושבעים שלהם. אתה בוודאי שמת לב שכשאתה הולך לאורך רשימת החברים שלך, אתה בסוף חוזר לעצמך."
היא סגרה את שני הצדדים של הצעיף אחד עם השני, ויצרה טבעת.
"לצורה הזו קוראים טבעת."
"... את לא באמת מנסה ללמד אותי מה זה טבעת."
"אני לא. תסתכל על התרשים שלך, בוב. האם אפשר לייצג אותו בתור טבעת?"
בוב הביט ברשימה, ואז שוב בצעיף, ודמיין את הרשימה עוברת לאורכו. הוא, ואז מתילדה, ואז שמנדוז, כשבצד השני ארליך, ואז נעמי, וכך הלאה...
"זה... לא, לא ממש. זאת בדיוק הבעיה, האמת." תחושה מוזרה התחילה לגאות בתוכו.
"אני מבינה. לצורה הזו, לעומת זאת-" היא עכשיו סובבה את אחד הקצוות של הצעיף לפני שהיא סגרה אותו על עצמו. "-קוראים טבעת מביוס. תסתכל שוב על התרשים שלך."
בוב ראה בעיני רוחו את הרשימה מתלפפת לאורכו של הצעיף, ועושה שני סיבובים שלמים לפני שהיא חוזרת אל השם שלו. הוא הנהן בשקט.
"אתה רואה את זה, נכון? טבעת מביוס היא צורה מעניינת מאוד. לא פשוט לצייר אותה על נייר שטוח. כמו שאתה רואה, היא מתארת בדיוק את החברויות הקרובות שלך."
עכשיו כבר היא אפשר היה להתעלם התחושה המוזרה שבתוכו. הוא הסיט את עיניו מהצעיף.
"... את ידעת את זה. איכשהו את ידעת מראש שאני אקבל את הטבעת מביוס הזאת."
"נכון, אני ידעתי את זה."
"זה בטח כי ארליך סיפר לך על האנשים בעיירה שלנו, נכון? אז ידעת בדיוק מה אני הולך לצייר."
"אה, חשיבה טובה מאוד, בוב! אבל לא. יכלתי לנחש את זה עוד לפני שפגשתי מישהו מכם."
הוא שקע אחורה בכיסא שלו. "טוב. נניח שכן. אז איך ידעת את זה?"
ההבעה שלה נהייתה רצינית יותר. היא עדיין החזיקה את הצעיף בטבעת, אבל הניחה אותו על השולחן.
"אני ידעתי את זה, בוב, כי זה לא רק אתה. זאת עובדה שנכונה לכל האנשים בעולם שלנו. כולם - מי שגר בעיר, או בעיירה, או במפעל, או במכרה - המבנה החברתי הקרוב של כל אחת ואחד מהם מצייר טבעת מביוס. לפחות, הוא אמור, כל עוד לא קרה משהו דרמתי לאחד המשתתפים בטבעת."
"... כולם? איך זה הגיוני?"
"כולם. התבנית הזו היא אוניברסלית. אבל זה לא נגמר כאן."
היא נשענה קדימה לכיוונו. האווירה במשרד התחדדה. חלון-האגם האיר אותה מאחורה בתאורה משונה.
"טבעות מביוס חוזרות על עצמן שוב ושוב בעולם שלנו, אם אתה יודע היכן לחפש אותן. לא רק בקשרים החברתיים המידיים שלך - אם תעשה 'זום אאוט', ותצייר תרשימים הולכים וגדלים של תושבי העיירה שלך, אתה תמצא שם טבעות מביוס, כולל אחת שמכילה את העיירה כולה. וככה גם בערים, וככה בכל מקום אחר. וככה גם הנהר שזורם בכל טריטוריה. הוא זורם במעגל, שני הערוצים מתהפכים במפעל, והוא חוזר על עצמו שוב. וככה, אפילו, מחזור היום והלילה שלנו. אם תסתכל על המסלול שעושה המחוג המגנטי לאורך יממת אור-" היא הצביעה על השעון שהיה תלוי על הקיר ליד הכניסה. "-אתה תגלה טבעת מביוס. ואלה לא הדוגמאות היחידות."
בוב אחז חזק בצדי הכיסא שלו בחוזקה. זה הרגיש כאילו בפעם הראשונה מישהו הסיט וילון שעמד מול העיניים שלו ואיפשר לו לראות את המציאות העירומה, אבל לא היה לו שום מושג על מה הוא מסתכל.
"אבל, מה... מה כל זה אומר?"
"אה," היא הזדקפה שוב בכיסא שלה, ובעדינות ליפפה את הצעיף שוב מסביב לצוואר שלה. "זאת השאלה, נכון? כשאתה רואה את זה, אתה מיד מבין שאתה מסתכל על משהו חשוב, אבל אתה לא יודע על מה. ובכן, אני אקצר תהליכים, בוב, ואספר לך את התשובה הסופית."
הוא הנהן בשקט.
"הסיבה שהתבנית הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב בעולם שלנו - בין אם כחלק מהטבע או מהמארג החברתי - היא שהעולם שלנו, כולל כל הפרטים בו, מתוכנן."
"... מתוכנן?"
"כלומר, מישהו תכנן אותו. למעשה יותר ממישהו אחד. אלה לפעמים ידועים בתור המתכננים, ונראה שהייתה להם עניין מסויים בטבעות מביוס, משום מה."
"רגע, מה? מתכננים?"
"שמעת נכון. מי, או מה, שהם לא יהיו, הם עיצבו בקפידה את כל האלמנטים של העולם שאנחנו חיים בו - מהערים והעיירות למפעלים ושרשראות האספקה - מתופעות קוסמיות כמו מחזור היום והלילה, ועד הפרטים הקטנים של הקשרים החברתיים שלנו והיריבות המושבעת. כל אלה, בוב, פרי יצירתם של אותם מתכננים."
"את אומרת לי את האמת?"
"רק את האמת. והאמת היא שכדי לאשש את מה שאני אומרת לך, לא צריך ללכת כל כך רחוק. אני בעצמי זכיתי לדבר עם אנשים בעולם שלנו שזכרו את המתכננים והיו בקשר ישיר איתם. המבנים שהם התגוררו בהם עדיין קיימים. המתכננים ייסדו את העולם שלנו כמו שאנחנו מכירים אותו, בוב, וזו עובדה. עובדה, שלדעתי, זכותו של כל אדם לדעת."
"אני... אני צריך לחשוב על זה."
"קח כמה זמן שאתה צריך. אבל יש משהו נוסף שאתה צריך לדעת כדי להבין את המצב הנוכחי של העולם. לפני כאלפיים שנה, המתכננים עזבו."
"עזבו?"
"במשך כמות זמן בלתי נתפסת, הם חייו לצידנו בעולם, מפקחים על הפעילות התקינה שלו. לפני כאלפיים שנה הם עזבו - האות האחרון מהם הגיע ממקום בשם 'המסוף', ומאז הם מעולם לא יצרו איתנו קשר שוב. זמן לא רב לאחר מכן, הוקמה רשות האכיפה, והאנושות לקחה את האחריות על הגורל של עצמה. אלה היסודות של העולם שאתה חי בו, בוב."
במשך זמן מה, בוב המשיך לשבת ונתן למחשבות שונות ומשונות לעבור בראשו. באיזשהו אופן, כל העניין הזה על המתכננים לא באמת הסביר שום דבר, אבל הוא הוסיף גוון משונה לכל מה שהוא ידע על העולם - ולכל החיים הארוכים שהוא חי בו. הוא הסתכל על האישה שמולו. היא אמרה את הדברים שהיא אמרה בכל כך הרבה רצינות, שבוב היה בטוח שהיא, לפחות, מאמינה בהם לגמרי. זה הוסיף לאמינות שלהם בעיניו.
הספקית נשענה אחורה בכיסא שלה וחייכה בעדינות. "אני מקווה שלמדת משהו מעניין, בוב."
"... כן. אני חושב. זאת אומרת, אני חושב שלמדתי משהו, אבל אני בטוח שהוא היה מעניין."
"פנטסטי." היא השיבה. "עכשיו אם תסלח לי, יש לי עוד כמה תוכניות להיום." והיא רכנה לכיוון הטלפון שלה וסימנה לו לצאת מהמשרד.