המשאית עצרה במקום מוצל וקריר. כשבוב יצא החוצה עם התיק על הגב התברר לו שזו מערה קטנה בצידו של קיר סלע. הוא מתח את ידיו ורגליו. לא יזיק לו קצת להשתמש בהן אחרי כל הזמן שהוא בילה בישיבה. הספקית עמדה בכניסה למערה וסימנה לו להתקרב. ביחד איתה, עכשיו הוא יכל לראות, עמדה האישה בחליפה, שהביטה בו לרגע ואז חזרה לסרוק את הסביבה שלה.
"קדימה. אנחנו קרובים."
הם הלכו בין שני מצוקים גבוהים, והתקדמו בשיפוע קל כלפי מטה. על הקרקע היו מעין שני ערוצים גדולים שקועים ורחבים, והם צעדו באחד מהם. בוב חשב שאולי זה סוג של כביש - נראה שהמשאית נסעה בתוך אחד מהם בדרך לכאן לפני שהם החנו אותה במערה, אבל הם לא היו סלולים, ואכן החלק האחרון של הנסיעה הרגיש קצת קופצני. הוא צעד בעקבות שתי הנשים. היה שקט משונה באוויר. הוא קיבל את הרושם שהם באמצע שום מקום. הדרך התעקלה שמאלה בחדות, ובעוד בוב פנה מסביב לקיר הסלע שמשמאלם, הנוף יוצא הדופן שמולם לאט לאט נגלה לעיניו.
הנקיק נפתח לאגן רחב במורד הדרך - כולו, או כמעט כולו, מלא במים. זה כנראה מה שנקרא 'אגם', למרות שבוב מעולם לא ראה אחד כזה במציאות. שני הערוצים שבתוכם הם צעדו כאילו זרמו לתוכו, למרות שהם היו יבשים. לא רחוק מהם, על שפת האגם, חיכו שתי סירות קטנות - סירות, גם כן, היו דבר שבוב מעולם לא ראה במו עיניו, ולכל הידוע לו בכלל לא היו סירות בריבונות - ולידן עמד אדם שהרים את ידו והתקרב לכיוונם. "אה, גברת ל'! כמה טוב שחזרתן, שמעתי על מה שקרה בעיר-שש-שתיים, ממש קטסטרופה..."
אבל בוב לא ממש שם לב למה שהאיש אמר. הדבר שמשך את תשומת ליבו היה המצוק שמולו, בצד השני של האגם. לאורכו, מלמטה למעלה, עמד מבנה עצום - התחתית שלו טובלת במים והראש שלו מתנשא קצת מעל פסגת המצוק. זה היה מבנה חסר חלונות, שרובו, הוא הבין, נמצא בתוך הסלע, וכל מה שהוא יכול לראות היא השכבה החיצונית שלו שמבצבצת מחוץ לקיר הסלע.
בוב המשיך לבהות בו עוד זמן מה. אם זו הייתה הפעם הראשונה שהוא היה רואה משהו כזה, הוא כנראה היה מתפעל מהגודל הלא רגיל של המבנה הזה. אבל זו הייתה הפעם השנייה שהוא ראה משהו כזה, וזו גם הייתה סיבה להתפעלות, באיזשהו אופן.
"... פינקל, זה בוב. בוב, פינקל." הספקית הציגה את האיש שהצטרף אליהם. הוא חייך מבעד למשקפיים קצת עקומים ושיער פרוע. "היי בוב. אתה- אתה הבחור שמצא את הצעיף, נכון? מוזר איך דברים כאלה מסתדרים..." "כן," הספקית קטעה אותו והובילה אותם לכיוון הסירות שעל שפת האגם. "שנינו ניקח את הסירה הזו. פינקל, קח אותו בשניה." "אין בעיה, גברת ל'. קצת- קצת לא ציפינו שתבואו עכשיו, אבל עוד מעט מישהו יבוא לאסוף גם את המשאית." "כן. השארנו אותה במערה." הספקית ענתה, ועלתה על אחת הסירות כשהאישה בחליפה מיד עקבה אחריה. "בוב הולך להתארח במשרדים לזמן מה." היא פנתה שוב לפינקל. "אבל הוא עוד לא חשוף לכלום. תפעיל שיקול דעת." "אה, כן, בטח, אני אנסה...!"
בוב הצטרף אליו על הסירה, התיישב, והושיב את התיק שלו לצידו. הוא לא היה בטוח מה הוא צריך לעשות. למזלו נראה שהתשובה הייתה שום דבר. פינקל תפס בשני משוטים והתחיל לחתור. האישה בחליפה תפסה את המשוטים של הסירה השנייה, שיצאה לפניהם וכבר הספיקה לצבור פער. בוב אחז בספסל שהוא ישב עליו וניסה להתרגל לתחושת הציפה על המים. הוא אף פעם לא ראה כל כך הרבה מים באותו מקום.
"... היי." כשנראה שהשתיים יצאו מטווח השמיעה שלהם, בוב חייך בנימוס לאיש שישב מולו וניסה להראות ידידותי. "בוב. למרות שבעצם אתה יודע את זה כבר."
"פינקל." הוא ענה לו, ומיד הוסיף. "למרות ש... שבעצם גם אתה יודע את זה כבר. היי בוב. נחמד לראות מישהו חדש שאפשר לדבר איתו, אנחנו לא- לא ממש רואים הרבה אנשים חדשים כאן."
"אני מבין. למרות שבעצם, כשאתה חושב על זה, רוב האנשים, שחיים בערים או בעיירות, אף פעם בחיים לא רואים אנשים חדשים."
"הא, נכון, אתה צודק! כנראה כשאתה כל כך הרבה זמן מחוץ למערכת אתה מתרגל לזה שאין לך שגרה, ואז השגרה הופכת למשהו מוזר."
"נראה שמתרגלים ללא להתרגל לדברים." בוב השיב ושחרר קצת את האחיזה בספסל שמתחתיו.
היה משהו מרגיע בתנודות שלהם על המים. זה, ביחד עם השמים הבהירים והשקט, נתנו לרגע הזה אווירה נחמדה, שבוב לא הרגיש הרבה זמן.
נראה שהם שטו לכיוון הכללי של המבנה בקיר המצוק. לא שהיה מקום אחר באגם הזה שנראה שאפשר לשוט אליו.
"תגיד, פינקל." בוב הצביע על הקיר שמולו. "זה... זה מפעל, נכון? או משהו כזה? הייתי פעם במפעל, אבל הוא לא בדיוק נראה אותו דבר. דומה, אבל לא בדיוק." "אה, אתה מזהה? טוב, כן! ברוך הבא למפעל-חמש." פינקל כאילו נתן לבוב רגע לעכל את המילים האלה. הוא היה צריך את הרגע הזה.
"... מפעל-חמש. מעניין. אני הייתי במפעל-שש, אני חושב. אבל נכנסתי אליו מלמעלה. אני די בטוח שלא היה אגם בתחתית שלו."
"טוב, זה הגיוני! בדרך כלל נכנסים אליהם מלמעלה, והאגם הזה לא יהיה כאן במפעל שעדיין מתפקד. מפעל-חמש יצא מכלל שימוש לפני אלף שנה פחות או יותר. זו אחת הסיבות- לא היחידה, אבל- טוב, זו אחת הסיבות שגברת ל' בחרה את המקום הזה בשביל המשרדים שלנו."
"מה אתה אומר." בוב אמר ושקע במחשבות. הסירה השנייה כבר התקרבה אל הבסיס של המבנה. נראה שהאישה בחליפה חתרה יותר מהר מפינקל. "לא ידעתי שמפעלים יכולים לצאת מכלל שימוש."
"כל דבר יכול לצאת מכלל שימוש. טוב, אני חושב, לפחות. אנחנו לא בטוחים- לא במאה אחוז, מה הייתה הבעיה, אבל כנראה אחד הגנרטורים שבק חיים, וגם חלק מהתנורים היו במצב שאי אפשר לתקן אותם, וכנראה- טוב, התקלות הצטברו, והריבונות הגיעה למסקנה שכבר לא שווה את המאמץ להמשיך לתחזק את המקום והם נטשו אותו. זאת בטח לא הייתה החלטה קלה."
"אני מתאר לעצמי." בוב שם לב שהסירה השניה נעלמה מטווח הראיה שלו איכשהו. "זה מקום ממש חשוב. אז מה אמרת על האגם? הוא לא אמור להיות פה?"
"כן, בטח. היי, תגיד, בוב, תוכל לעזור לי עם החתירה? אני קצת- טוב, אני קצת מתעייף מזה, אני אגיד לך את האמת." פינקל חייך במבוכה. "אה, בטח. הנה, אני אקח את הימני, אבל תגיד לי מה אני צריך לעשות." "כן, תנסה פשוט לעשות מה שאני עושה. בקיצור, כן, בדרך כלל הנהר זורם דרך המפעל, כן? הוא נכנס מלמטה, נשאב למעלה, ואז זורם שוב מלמעלה. אבל כשהמשאבות הפסיקו לעבוד, לא היה למים לאן להתנקז וכולם פשוט שקעו כאן. מי גשמים גם נקווים פה ממילא כי זו נקודה נמוכה, אז לאט לאט האגם הזה נוצר."
"... הנהר. כן, אני זוכר שראיתי משהו כזה במפעל-שש. אמרת שהנהר זורם שוב מלמעלה?" "טוב, הוא צריך לזרום לאנשהו, כן? בדרך כלל, אם המפעל מתפקד, יש משאבות שמעלות את המים עד לגג, ושם הוא מתחיל לזרום כרגיל, עושה סיבוב קצר בטריטוריה, ואז חוזר לתחתית של המפעל." "... רגע. מה?" זה לא היה נראה לבוב כזה הגיוני. חוץ מזה, הוא לא זכר שהוא ראה נהר זורם מהראש של המפעל שהוא היה בו. מצד שני הוא ראה את המבנה רק מהכיוון שהוא הגיע אליו, אז הוא בחר להאמין שהוא פשוט זרם החוצה מהצד שהוא לא ראה.
"מוזר. אני זוכר שבמפעל-שש זה לא היה נהר אחד - היו שניים מקבילים שזרמו לתוכו."
"אה, אבחנה יפה! זה ככה בכל המפעלים, אבל זה עדיין טכנית נהר אחד! פשוט- היי, אנחנו צריכים לפנות פה, תגביר את הקצב ואני אאט, בסדר?"
וזה מה שבוב עשה. מפה לשם הם הגיעו ממש לקרבת המפעל, ועכשיו הם עקפו קיר בטון שבלט מתוך הסלע, ובוב שם לב לרווח בין הבטון והסלע שהוא לא יכל לראות מרחוק. בין אם הפתח הזה היה טבעי או מלאכותי, זה נתן להם לשוט ישר לתוך המפעל עצמו, וזה מה שהם עשו. אחרי זמן קצר של ריכוז שבו שניהם היו צריכים לשתף פעולה כדי לנווט, הם מצאו את עצמם בתוך חלל מקורה מלבני גדול.
במפעל-שש, בוב עמד על שפת מרפסת באחת הקומות העליונות, השקיף למטה, והסתחרר. עכשיו הוא חווה בדיוק את אותה תחושה אבל בכיוון ההפוך כשהוא הסתכל למעלה. מרפסות וגשרים היו תלויים מעליהם - עד לגובה שהיה לו קשה להעריך, והוא לא היה בטוח שהוא מצליח לראות את התקרה האמיתית. כאן בפנים היה אפשר לשמוע - ולראות - אנשים הולכים ומדברים ביניהם. שני משטחים מלבניים עלו וירדו בין המרפסות שמעליו וסחבו עליהם אנשים וקופסאות, כמו סוג של מעליות. מרפסת שהזכירה לו את המרפסת בקומה העליונה עמדה ממש מולם, בערך בגובה של שני אנשים מעל פני המים, ועליה היו קשורים חבלים, שרשאות, וסירות אחרות. זה היה נראה כמו סוג של מזח. הוא איתר את הסירה השניה עוגנת לא רחוק מהם, ואת שתי הנוסעות שלה מטפסות אל המזח בסולם חבלים. לידם חנתה סירה הרבה יותר גדולה שנשאה עליה משאית, ועוד אחד שנשאה כמה קופסאות גדולות. אנשים הסתובבו על הרציף ועבדו, ונראה שמישהו שם לב שהם מתקרבים ובה לשלשל אליהם סולם.
"... וואו." בוב אמר בשקט.
"כן, אה? אני חושב שמה שעשינו פה די מרשים." פינקל אמר בחיוך מסופק, ולקח את המשוט השני מבוב עכשיו שלא נותרה הרבה עבודה לעשות.
"זה לא תמיד היה פה, נכון? זאת אומרת, המזח הזה הוא לא חלק מהמפעל."
"לא בדיוק. תראה, אנחנו עכשיו שטים על קומה-שתיים. קומה-אחת מוצפת לגמרי, קומה-שתיים מוצפת בחלקה, ואנחנו משתמשים במרפסת שבקומה-שלוש בתור מזח. אתה יודע, אני לא- אני לא בטוח אם מותר לי להגיד לך את כל הדברים האלה, עכשיו שאני חושב על זה."
"אל תדאג, אני לא אגיד ששמעתי את זה ממך." בוב ענה לו בחיוך. הם עצרו ליד המזח, מישהו ירד לקשור את הסירה, ושניהם התחילו לטפס על הסולם, קודם בוב עם התיק שלו ואז פינקל. בוב זיהה שיש לו הזדמנות לקבל תשובות לשאלות שיהיה לו קשה לקבל אחרת.
"אז מה בכלל אתם עושים פה, פינקל? מייצרים אקדחים או משהו כזה, נכון?"
"אנחנו יודעים לייצר אותם אם צריך, אבל בדרך כלל יותר יעיל לתקן את אלה שאנחנו מצאנו. אבל אתה יודע, אקדחים זה רק חלק ממה שאנחנו מספקים כאן. חוץ מזה, בזמן האחרון- טוב, כולנו ממש עסוקים עם הפרוייקט. גברת ל' סיפרה לך על הפרוייקט...?"
"לא." זה היה הקול של הספקית, שקיבלה את פניהם על המזח. האישה בחליפה עמדה מיד מאחוריה. בוב עשה מקום לפינקל שטיפס אחריו. "... אה, סליחה! אני בטח לא הייתי צריך-"
"-הכל בסדר, פינקל." היא חייכה אליו בעדינות, ואז פנתה לבוב. "אנחנו נסדר לך חדר בקומה-חמש. אני אבקש שכל עוד אתה כאן, לא תעלה לאף אחת מהקומות שמעליה. בקרוב מישהו יערוך לך סיור קצר כדי שתדע איפה האוכל והאספקה. בהזדמנות, אני ארצה להחליף איתך כמה מילים במשרד שלי."
"הבנתי." בוב אמר, ולפני שהוא יכל לשאול משהו נוסף, השתיים הסתובבו ועזבו - לא לפני שהספקית זרקה "ברוך הבא." קטן לחלל האוויר.