בוב לא היה בטוח אם הוא באמת ישן, או פשוט החזיק את עיניו עצומות הרבה זמן וניסה לישון בכח. הוא חשש שהאחרון נכון בהתחשב בכמה עייף הוא הרגיש. בכל מקרה, הוא החליט לפקוח את עיניו ולחוות קצת את המציאות.
המשאית עדיין נסעה. אור היום נכנס פנימה דרך החלון המלבני שהיה קבוע בתקרה של תא המטען. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא קיבל את הרושם שמישהו באמת ניסה להפוך את הנסיעה בתא המטען לנסבלת. למה רשות האכיפה לא חשבה להתקין חלונות בתקרה? לא היה עוד הרבה בבטן המשאית חוץ ממנו, המושב שהוא שכב עליו, התיק שלו וכמה קופסאות קטנות באחד הצדדים, שבין השאר היה בהן מים ואוכל. מה שכן, לא היו חלונות בצדדים, אז היה לו קשה להגיד איפה הם נוסעים עכשיו. לא שהוא יכל להתמצא באמת מלהסתכל על השממה. הוא גם לא היה בטוח כמה זמן עבר מאז שהוא עלה על המשאית באמצע הלילה בעיר-שש-שתיים. כנראה לא עברה יממה שלמה, והוא עדיין רק ביום שאחרי, נכון...? הוא ניסה לחשוב על זה, כשהמשאית לפתע עצרה. בוב נעמד, מתח את הגפיים שלו ותהה אם הם הגיעו ליעד, מה שלא יהיה.
הדלתות נפתחו. בוב זכה להציץ לרגע בשממה שמאחוריהן לפני שהאישה בז'קט הורוד נכנסה פנימה עם חיוך עדין וסגרה אותן מאחוריה.
"צהריים טובים. הנסיעה עברה עליך בקלות? אני מתנצלת שאתה צריך לחוות את תא המטען, אבל לא ממש ציפינו לנוסע שלישי, אתה מבין."
בוב התיישב בחזרה, לאט לאט סוקר אותה במבטו. היא לבשה את הצעיף. היה כל כך מוזר לראות את זה.
אחרי שהוא נתקל בה מחוץ לספריה, האישה הזו - בקור רוח מופתי - הציעה להוציא אותו החוצה מהעיר למקום בטוח. למרות שלא היה לו מושג מי היא ומה היא רוצה, הוא לא היסס להסכים. זה לא שהיו לא הרבה אפשריות אחרות ממילא. היא הובילה אותו למשאית שחנתה מאחורי הספריה, הכניסה אותו לתא המטען, וכעבור זמן קצר הם התחילו לנסוע - ולפי הקולות שהוא שמע מבחוץ והפניות החדות שהוא הרגיש, נראה היה שרשות האכיפה אכן ניסתה ללא הצלחה לעצור אותם.
והנה הוא כאן.
"לא הנסיעה הכי גרועה שהייתי בה. הצלחתי לנוח קצת."
"פנטסטי." היא שילבה את ידייה. "אם תרצה הפסקה לאכול או להתפנות, עכשיו זה זמן טוב."
"אני... לא, לא עכשיו, תודה." הוא ניסה לחייך בנימוס, למרות שהוא לא היה בטוח אם הוא רוצה להיות מנומס או לא. "אבל... טוב, יש לי כמה שאלות, אם לא אכפת לך."
"אני מתארת לעצמי. גם לי. אבל קודם כל-" היא לקחה צעד לכיוונו והושיטה את ידה ללחוץ את שלו. "-ייתכן ששמעת עליי בתור 'הספקית'. אני מנהלת ארגון שעוסק בסחר ומחקר של ציוד וטכנולוגיה אסורה. עם מי יש לי העונג?"
עד עכשיו נראה שהיא די נחמדה. בכל זאת, בוב עדיין לא היה בטוח מה הוא חושב על כל העסק הזה. הוא הושיט את ידו גם הוא. "בוריס. אה, פשוט בוריס. היי. ולך קוראים...?"
היא חייכה בעדינות ומשכה את היד שלה אחורה. "אם לא אכפת לך, אני אשמח לדעת את השם האמיתי שלך לפני שנמשיך."
הוא נדרך. הוא באמת היה כזה שקוף? "טוב, סליחה. אני כבר התרגלתי לשם הבדוי. השם הוא רוברט."
"כן, זה אפילו פחות אמין בהינתן מה שאני יודעת." היא עדיין חייכה, אבל הוא יכל לראות שהיא לא מרוצה. "אני מחכה."
"... בוב."
"פנטסטי." היא לחצה את היד שלו ולקחה צעד אחורה. "תענוג לפגוש אותך, בוב."
המשאית חזרה לנסוע, אבל באיטיות-מה. בכל זאת, בוב התיישב, והאישה רכנה מולו כדי להיות בגובה העיניים שלו.
"גם אותך. תודה שעזרת לי לצאת מהעיר. אני חושב שלא היה לי סיכוי לעשות את זה לבד. איך אמרת שקוראים לך?"
"על לא דבר. אם אנחנו כבר באותו נושא, גם אני חייבת להודות לך על שהחזרת לי את הצעיף שלי. אני מוכרחת להגיד שבאמת האמנתי שאני לא אראה אותו שוב, אז תאמין לי כשאני אומרת שהופתעתי לראות מישהו מחזיק אותו אולי באותה מידה שאתה הופתעת למצוא את הבעלים שלו באמצע הבלאגן שאפף אותנו שם בעיר-שש-שתיים. עכשיו שאני מצאתי אותך, אני אצטרך לשאול אותך כמה שאלות - לדוגמא, איך אתה והצעיף שלי הגעתם לאן שהגעתם - אז אם לא אכפת לך, אני אשמח אם תיקח כמה רגעים לענות לי עליהן."
"... רגע." זה הרגיש לבוב שהיא לוקחת את השיחה לכיוון הלא נכון לגמרי. "גם לי יש כמה שאלות. הרבה שאלות. בטח יותר שאלות ממך. אכפת לך לענות על כמה מהשאלות שלי קודם?"
היא הידקה את שפתיה ואחזה את ידיה ביחד. "... הייתי שמחה, אבל - אני מתנצלת מראש - אני מאמינה שלא ייתאפשר לי לענות על רוב השאלות שאתה חושב עליהן מטעמי בטחון מידע. אידאלית, אתה תענה על השאלות שלי, אנחנו מוכנות להוריד אותך היכן שתבקש מאיתנו, ואז ניפרד בידידות ונשכח שהפגישה הזו התרחשה."
"... את צוחקת עליי." אולי זה כי הוא היה עייף, אבל משהו בתשובה הזו עצבן את בוב במיוחד. הוא הביט לה ישר בעיניים. הוא העדיף לעשות את זה ממילא כי הוא לא אהב להסתכל על הבגדים שהיא לבשה. "את באמת מצפה שאני פשוט אענה על כמה שאלות ואז אלך? מה את חושבת לעצמך? למה לדעתך נגררתי עם הצעיף הזה לכל מקום?" הוא הרים את קולו. "לא, אני לא עוזר לך עד שאני לא מקבל תשובות לשאלות שלי קודם. אני הגעתי עד לכאן - אני סוף סוף מסתכל לבעלים של הצעיף בעיניים - את הולכת להסביר לי בדיוק מה שקרה בעיירה שלי אם את רוצה שאני אשתף פעולה באיזשהי צורה."
החיוך שלה התעקם.
"טוב. אם אלה השאלות שאתה רוצה לשאול אז אנחנו בבעיה."
"בעיה?"
"כן. כי אני לא הולכת לענות עליהן."
"טוב, בסדר!" בוב נעמד - ואז מיד התחרט על זה, כי המשאית הייתה בתנועה, והתיישב שוב. זה קצת גרם לו להרגיש מטופש, והצורה שבה היא הסתכלה עליו לא תרמה לסיטואציה. "אז את מוכנה להוריד אותי כאן. נראה שאין לנו על מה לדבר."
היא הסתכלה עליו כאילו היא באמת שקלה את זה, ולרגע בוב התחרט על שהוא בכלל אמר את זה, גם אם הוא לא היה לגמרי רציני. "הסיבה שאני לא עושה את זה, בוב - הסיבה שאתה כאן, ושלא השארנו אותך מאחורה בעיר-שש-שתיים, היא כי חשוב לנו להבין מה אתה יודע, ואם המידע הזה מסכן אותנו. אני אומרת לך את זה כדי שתבין את הצד שלי."
"טוב, הצד שלי הוא שאני כבר לא-יודע-כמה-זמן מנסה להבין מאיפה הצעיף הזה ומה קרה לארליך - מתברר שאני מסכן את החיים שלי בשביל זה, בגלל האיזון העדין וכל זה - ועכשיו שאני רואה אותך ואת החברה שלך בחליפה אני לא יוצא מפה עד שאני לא מקבל הסברים."
ההבעה שלה נאטמה. "מי זה ארליך, ולמה אתה חושב שיש לי באופן אישי קשר אליו?"
"אל תעמידי פנים שאת לא יודעת, אני בטוח ש- היי!" הוא הרים אצבע. "נסיון נחמד! אני לא מספר לך שום דבר, כולל איך אני יודע את מה שאני יודע."
היא חייכה. "טוב. אתה לא יכול להאשים אותי שניסיתי. אז כמו שאמרתי, נראה שאנחנו בבעיה." ובטן המשאית שקע בשתיקה מביכה.
הספקית נראתה רגועה, אבל בוב הרגיש שהוא מתעצבן מרגע לרגע, והוא לא יכל לסבול את השקט לעוד הרבה זמן.
"באמת? שום דבר?"
"אם אתה רוצה, אנחנו יכולים לנסות מהתחלה. שאלה ראשונה. איך הצעיף הגיע לידיים שלך?"
"אני לא עונה על זה עד שאני לא מקבל תשובה קודם. הנה שאלה אחרת בשבילך. למה את מתלבשת בצבעים האלה? זה לא מסוכן? אני לא מבין איך אפשר להסתכל עליהם במשך יום שלם."
"אה," החיוך שלה התרחב. היא הביטה על הז'קט שלה והתחילה לשחק עם הצעיף באחת הידיים. "הצבע? אני חושבת שהוא יפה, בוב. אתה לא מסכים איתי?"
"... מה? את יודעת על מה אני מדבר, נכון? האיזון העדין וכל זה? זה צבע אסור."
"אני לא מכירה אף סיבה טובה שצבע צריך להיות אסור." היא אמרה ברצינות תהומית, וחזרה להסתכל בעיניים שלו. "אני מתלבשת ככה כי אני אוהבת את איך שזה נראה, בוב, אבל אני פתוחה להצעות אופנתיות אחרות אם יש לך כאלה."
טוב, נראה שהיא לא הייתה מוכנה לשתף פעולה. בוב נשען אחורה, עצם את עיניו ונתן לזמן לחלוף על פניו. אולי הוא פשוט ינסה להירדם שוב? לא. ממש לא התחשק לו לחוות אחד מהחלומות האלה עכשיו. זה היה כל כך מתסכל. הוא לא היה בטוח אם עברו כמה רגעים או שעה שלמה כשהוא פקח את העיניים שוב - הספקית עדיין הייתה שם מולו - ודיבר.
"טוב. תקשיבי. אני מבין שיש פה עניין של סודיות. אני צריך שתביני שלא אכפת לי בכלל מי את ומה הארגון שלך עושה. לא אכפת לי אם אתם עושים משהו נגד הריבונות, או בעד הריבונות, או לא יודע מה. אני שיתפתי פעולה עם הרשות. אני שיתפתי פעולה עם אנטי-אכיפה. בסופו של דבר, אף אחד מהם לא מעניין אותי כמו שמעניין אותי לדעת מה לעזאזל עשית בעיירה שלי." הוא היה מודע לזה שהוא נשמע די נואש עכשיו. הוא באמת הרגיש נואש, אז זה היה הוגן. "אין שום סיכון בלהגיד לי דברים שהם סודיים מבחינתך, אם את רוצה אני אעמיד פנים שהפגישה הזו באמת אף פעם לא התרחשה."
"אני מאמינה לך." היא אמרה אחרי קצת זמן של מחשבה. "אבל הארגון שלי לא רואה סיבה על להתפשר על בטחון מידע מאף סיבה שהיא. אם מחר יתפוס אותך אדם שפועל כנגדנו ויכריח אותך לספר את מה שאתה יודע תחת איומים, אני יכולה לסמוך עליך שתשאר בשקט? התשובה, כמו ששנינו יודעים, היא שלא. זה לא כי אני חושבת שאתה אדם לא ישר, בוב. זה כי מעולם לא נבנה בינינו אמון."
מה שהיא אמרה היה הגיוני, אבל זה גרם לבוב לאהוב את זה יותר. למעשה זה רק תסכל אותו יותר. "נו באמת. אז אל תשחררו אותי. תשאירו אותי כאן, אם זה גורם לך להרגיש טוב יותר עם עצמך. אם ככה תהי מוכנה לענות על השאלות שלי, אני מוכן לענות על שלך."
הוא לא באמת התכוון לזה ברצינות מלאה, אבל נראה שהיא כן שקלה את זה ברצינות. לפחות לפי ההבעה שלה. ואז היא דיברה. "אני רוצה להבהיר את הסיטואציה, בוב, כי אני חושבת שאולי יש פה אי הבנה. אתה נמצא בידיים שלנו עכשיו, במובן שאתה על משאית שלנו שפניה לכיוון המשרדים שלנו, כשאנחנו אלה שדואגים לך לאוכל ושתייה. אנחנו דואגים לדברים האלה רק מטוב ליבנו, ואפילו הייתי מוכנה לבוא לקראתך כשהצעתי לשחרר אותך איפה שתרצה ולשכוח מהפגישה הזו. אנחנו לא חייבים לעשות את הדברים האלה."
"הבנתי. אז את מאיימת עליי."
"לא. אני אומרת שאנחנו בעמדה שמאפשרת לאיים עליך, ואנחנו עדיין נמנעים מזה. בכל זאת, אם אתה מתעקש שאני אספר לך מידע מסווג, אתה צריך להבין שאם שאנחנו רוצים, אנחנו יכולים להבטיח שלא תדליף את המידע לעולם."
"... למה את אומרת לי את זה בעצם? את יכלת פשוט לשקר ולהגיד לי שתתני לי ללכת אחרי שנחליף מידע, ואז להרוג אותי בכל מקרה."
"נכון, אבל דבר ראשון - אני לא שקרנית כל כך טובה. דבר שני - אני לא אוהבת להרוג אנשים. זה ברברי, ומבחינתי, זה המוצא האחרון לכל בעיה. אני בטוחה שאפשר לפתור את זה באופן דיפלומטי יותר."
"... טוב. בסדר. את יודעת מה, לא אכפת לי. אני מבטיח שאני אענה על השאלות שלך אם את תעני על השאלות שלי, ואחר כך אתם יכולים לעשות מה שבא לכם איתי. מילה של בוב."
היא נאנחה קלות. "נראה שמאוד מעניין אותך לשמוע מה שיש לי להגיד. זה באמת שווה את כל הויכוח הזה?"
"האמת היא משהו שצריך להתאמץ בשבילו." הוא ענה בפשטות, וכמעט התאכזב מכמה שהמשפט הזה נכון.
"... אה." לאט לאט, חיוך אמיתי חזר לפנים שלה. "עם זה אני מסכימה באופן מלא. האמת חשובה לך עד כדי כך?"
"גם אם זה יגרום לי לצאת מאיזון לגמרי, אני לא יכול לדמיין שאני אחייה את שאר החיים שלי בלי שום מושג מה הסיפור מאחורי הצעיף הזה."
"אני מבינה." היא אמרה, משכה קצת בצעיף, ולבוב הייתה התחושה שהיא התכוונה למה שהיא אמרה באופן הכי רציני שיש. היה רכנה קדימה והנמיכה את קולה.
"טוב, אני הבנתי מה הולך לקרות. אני הולכת לענות לשאלות שלך. אתה הולך לענות לשאלות שלי. ולמען הבטחון של הארגון שלי, אתה תשאר במשרדים שלנו עד להודעה חדשה."
"אני מבין."
"אני מזהירה אותך שהמיקום של המשרדים הוא בעצמו כנראה הסוד השמור ביותר שלנו, לכן ברגע שאני מחליטה להביא אותך לשם, קטן משמעותית הסיכוי שנתן לך ללכת סתם ככה."
"... אוקיי."
"בכל זאת, אתה מסכים?"
"כן."
"פנטסטי."
לבוב פתאום הייתה תחושה רעה מאוד בקשר לזה. אבל זהו, הוא כבר החליט, והוא צריך להתמודד עם זה. היא חייכה והזדקפה."טוב. אני אתחיל. איפה מצאת את הצעיף לראשונה?
"על הקרקע בעיירה-שש-שש-חמש. עכשיו תורי." היו לבוב כל כך הרבה שאלות שהוא רצה לשאול, שהוא קפא לפני שהוא יכל לחשוב על משהו.
"... נו?"
"רגע, אני מתלבט מה לשאול קודם."
"אני מציעה שתתחיל בהתחלה."
"רעיון טוב." אולי כדאי להתחיל כרונולוגית.
"מה הקשר שלך לשוד של משאית משלוחים שעברה ליד עיירה-שש-שש-חמש?"
היא מיד שינתה את הבעת הפנים שלה.
"... אני אשמח לדעת למה אתה חושב שיש לי קשר לזה."
"קודם תעני לי על השאלה."
"צודק. הקשר שלי לשוד הוא שהשתתפתי בו. למרות שלא בדיוק הייתי קוראת לו 'שוד'."
"כי לא שדדתם כלום."
"נכון. אתה יודע לא מעט עליו יחסית למישהו עם הרבה שאלות."
"הרשות יודעת את זה, ואני יודע את זה כי שמעתי את זה במפקדה-שש-שתיים."
"מעניין. אתה תושב של עיירה-שש-שש-חמש, נכון? איך נכנסת למפקדה?"
"התגנבתי לשם על משאית שיצאה מהעיירה שלי, ואז העמדתי פנים שאני מגוייס חדש."
"נשמע כמו סיפור משעשע."
"אל תשאלי. זו היית את, ומי האדם השני? אולי החברה שלך שלובשת חליפה?"
"אלה היו שתינו, כן. הרשות יודעת משהו שקושר אחת מאיתנו לשוד הזה?"
"לא משהו ישיר, הם רק יודעים שהוא קרה, והם מאמינים שאולי זה קשור אליה בגלל שראו אותה בעיירה שלי. אני זה שחשדתי שאת קשורה אליו. מה ניסיתן לשדוד?"
"מה שחיפשנו לא היה שם."
"אני יודע, אבל זה לא מה ששאלתי."
"כמו שאמרתי, נראה שאתה יודע לא מעט. זה לא רק דרך הרשות, אני מבינה."
"לא. זה דרך אדם בשם לנדאו."
היא נדרכה. בוב חייך לעצמו. זה היה נחמד להרגיש שהוא מפתיע אותה בכמה שהוא יודע.
"את יודעת מה, בואי נשכח מהפורמט של השאלות. אני אגיד לך מה שאני יודע, ואת תשלימי לי את החסר."
"נשמע כמו רעיון חכם."
"במשך תקופה, מישהו מהארגון שלך יצר קשר עם אסיר-מפעל בשם לנדאו."
"נכון. בדרך כלל זו הייתי אני באופן אישי."
"יום אחד, הוא קיבל משימה חשובה - להעביר חפץ מיוחד שהיה באחזקת הרשות לתוך קופסת משלוחים."
"נכון."
"אבל הוא טעה בקופסה. אני מניח שקופסה-חמש-חמש-חמש-חמש-חמש-חמש הייתה אמורה להגיע למקום שיותר נוח לכם."
"... נכון." היא אמרה באי נוחות.
"... אבל במקום, הוא שם את החפץ הזה על קופסה-שש-שש-שש-שש-שש. קופסה שעולה על משלוח שעובר ליד העיירה שלי."
"אמת. איפה לנדאו עכשיו, דרך אגב?"
"כבר לא במפעל. אני הברחתי אותו משם. הוא אמור להיות עם אנשי אנטי-אכיפה בטריטוריה-חמש עכשיו, ובתקווה יחיה חיים שלווים מעכשיו והלאה."
"... הברחת אותו משם?"
"כן, כסוכן מתלמד. בקיצור, ברגע שהבנתן שיש בעיה, יצאתן לכיוון המשאית שסחבה את הקופסה."
"נכון. לא היה לנו זמן לבזבז. אני צריכה שתבין שאני מעדיפה להימנע מלעזוב את המשרדים שלנו, בוב, כמה שאפשר. בכל זאת, העניין הזה מספיק חשוב שהייתי צריכה להיות שם בעצמי. זה לא קורה הרבה."
"... כן, נראה שאין לך מזל כל כך טוב כשאת יוצאת לשטח בעצמך." האירועים בעיר-שש-שתיים עדיין היו טריים בזכרונו.
"אתה צודק." היא גיחכה. "זה לא יקרה שוב. בכל מקרה, יצאנו על אופנוע מהיר במיוחד בדרכנו לטריטורייה-שש."
"אני מניח שהמשרדים בטריטורייה-חמש?"
"לא רע. אני מניחה שבשלב הזה אין טעם להסתיר את העובדה שכן."
"בכל מקרה, עצרתן את המשאית והופתעתן לגלות שהקופסה לא הייתה עלייה."
"אתה צודק, אבל-"
"-תני לי לנחש. עצרתן אותה לפני שהיא הגיעה ליעד של הקופסה, עיירה-שש-שש-שש."
"... נכון."
"לכן מוזר שהיא לא הייתה במטען. אבל מה שלא ידעתן, זה שעיירה-שש-שש-שש ננטשה. הם לא מקבלים משלוחים יותר."
"אה." העיניים שלה נדלקו, והחיוך שלה התרחב. "יפה מאוד. היה שימושי אם היינו יודעות את זה באותו יום."
"אני מתאר לעצמי."
"כן. הקופסה לא הייתה שם, אבל ראינו ברשימות של המשאית שהקופסה בעצם מיועדת לעיירה-שש-שש-חמש. העיירה שלך. הריבונות עושה שינויים קטנים כאלה בדרך כלל כשמשהו גורם להם לשנות את מסלולי האספקה, כמו כשעיירה ננטשת. כמובן שכשעצרנו את המשאית, היא כבר הספיקה לעבור שם."
"אני מבין. ואז, באמצע הלילה, עשיתן את דרככן לעיירה שלי."
"נכון."
"... ושם אני קצת הולך לאיבוד. מצאתן את מה שחיפשתן? מה זה היה, בעצם?"
מיד ההבעה שלה נהייתה רצינית שוב. "כמו שאתה רואה, אני לא מסתירה ממך כלום בינתיים, בוב, אבל אני נאלצת להודות שיש שתי שאלות שאני לא אוכל לענות עליהן - הפעם לא בגלל הבטחון של הארגון שלי, אלא הבטחון שלך."
"... שתי שאלות?"
"אחת היא, 'מה החפץ שלנדאו שלח לנו'. אני מצטערת. אני מאמינה שאתה יכול להשיג תמונה טובה של מה שקרה גם בלי לדעת את התשובה. בסופו של דבר, לא מצאנו אותו."
"... טוב. בסדר. והשאלה השנייה?"
"נקווה שלא תשאל אותה. למרות שאני בספק."
"... טוב. אז לא מצאתן את הקופסה?"
"הקופסה מיועדת למכולת שלכם, ובאישון לילה, התגנבנו פנימה וחיפשנו אותה. אבל ככל שניסינו, מסיבות שאני עדיין לא מבינה, לא מצאנו את קופסה-שש-שש-שש-שש-שש."
"מוזר. את לא יודעת למה?"
"לא. אבל זו האמת. היא לא הייתה שם, ונשארנו אובדות עצות."
"הבנתי. ואז?"
"בלי תוכנית, רצינו ליצור קשר עם המשרדים כדי לחשוב על איך לפעול - השתמשנו בטלפון שבמרפאה שלכם, אבל משום מה הוא לא עבד."
"... לא עבד?"
"גם את זה אני לא יודעת להסביר. החלטנו שלא שווה להסתכן לפרוץ לבניין של ראשות העיירה שלכם בשביל הטלפון השני, והבנו שאנחנו בידיים של עצמנו."
"אוקיי. ואז מתישהו נתקלת בארליך באמצע הלילה, נכון?"
"איך אתה יודע את זה?"
"ארליך סיפר את זה לידידה שלו למחרת, והיא סיפרה את זה לרשות בחקירה. אבל הוא לא הספיק לזהות אותך."
"הבנתי. טוב לדעת. הבוקר עמד לעלות, והחלטנו לעזוב את העיירה ולתכנן קדימה במקום בטוח יותר. רצתי לכיוון האופנוע שלנו, שחנה מחוץ לעיירה - ואני אהיה הראשונה להודות, בוב, אני לא מורגלת לפעילות בשטח. נתקלתי בארליך - שהוא האוייב המושבע שלך, אם אני מבינה נכון, והצעיף נפל ממני אל הקרקע."
"עכשיו דברים מתחילים להתבהר."
"אני שמחה. כמו שאמרתי, אני לוקחת אחריות על הטעות הזו, אבל אני מוכרחת לציין להגנתי - העובדה שהיינו בסיטואציה הזו בכלל הייתה אוסף חסר תקדים של תקלות לא צפויות ולא קשורות אחת לשנייה. השגיאה של לנדאו, העניין עם עיירה-שש-שש-שש, העובדה שהקופסה לא הייתה במכולת, העובדה שהטלפון לא עבד. אם כל אחד מהעניינים האלה היה מסתדר, יכול להיות שכל הבלאגן הזה היה נמנע. בדרך כלל אני רוצה להאמין שהארגון שלי מוכן עם תוכנית-שתיים לכל צרה שלא תבוא. אבל קשה לצפות לאוסף כזה של צרות."
"טוב, בסדר, לא באמת אכפת לי אשמת מי זה. הסיפור לא נגמר כאן, נכון? כמה ימים אחרי זה, החברה שלך חטפה את ארליך."
"אתה צודק שהסיפור לא נגמר כאן." היא רכנה קדימה לכיוונו. בוב קיבל את התחושה שהיא התעניינה לספר את הסיפור כמעט כמו שהוא התעניין לשמוע אותו.
"התוכנית, באותו רגע, הייתה לעזוב את העיירה, למצוא מקום עם טלפון שעובד, ולנסות להתחקות אחרי מה שקרה לקופסה עכשיו שאנחנו ידענו שהיא לא הגיעה למכולת משום מה. אין ספק שמשכנו את תשומת הלב של הרשות בשלב הזה - הנחנו שהנהג של המשאית דיווח על השוד - לכן כדאי היה להתרחק כמה שאפשר מהעיירה שלך. אתה לא צריך לדעת מה היה החפץ שניסינו להשיג כדי להאמין לי כשאני אומרת לך שהסיטואציה הגרועה ביותר האפשרית היא שהריבונות תבין שהוא נעלם ושהארגון שלי מחפש אותו, לכן היה חשוב להנמיך את הלהבות סביב העיירה שלך בכל מקרה. היינו באמצע הנסיעה לאחת המרכזיות באיזור - כבר עלה הבוקר - כשהבנתי שהצעיף לא עליי. אני לא מאמינה שרשות האכיפה מכירה אותו ויכולה לקשור אותו אליי באיזשהי צורה, אבל כל הופעה של חפץ חשוד בעיירה שלך רק תמשוך את תשומת הלב של הרשות לשם, וכמו שאמרתי, זה לא בא בחשבון. בכל זאת, הגענו למרכזייה, אני ירדתי שם, והיא עשתה סיבוב פרסה וחזרה לעיירה שלך."
כשהיא אמרה 'היא' היא הנידה בראשה כלפי כיוון הנסיעה של המשאית. עכשיו בוב הבין שהיא כנראה מי שנוהגת.
"ממה שראיתי בתיק החקירה של הרשות, הם באמת לא מכירים את הצעיף, ורק חושבים שהוא חשוד. את יודעת, זה מרגיש לי ממש לא אחראי להסתובב עם משהו כזה מסוכן כשאת יוצאת מהמשרדים שלך."
"אני יודעת, זו ללא ספק האחריות שלי. כמו שאמרתי לך, אני לא מורגלת במשימות בשטח, אבל זו הייתה משימה חשובה במיוחד. זה לא יקרה שוב."
"ועדיין היום יצאת לעיר-שש-שתיים כשאת לובשת את הז'קט הזה."
"אתה לא טועה. מה אני אגיד לך, בוב. הבגדים עושים את האדם." היא חייכה בעדינות. "אמרת שהרשות חושבת שהצעיף חשוד. הוא היה ברשותם?"
"לאיזשהי תקופה. הוא היה מוחזק בתור ראייה לזמן מה, אבל הם לא יודעים להסביר אותו. הם שמו לב שהוא כנראה לא נוצר במפעל. אני גנבתי אותו בחזרה מהם באיזשהו שלב."
"הבנתי. בכל מקרה. מה שאני מספרת לך עכשיו זה סיפור מיד שנייה, לא ראשונה. היא חזרה לעיירה שלך באמצע היום, ובזהירות ניסתה לגשש אחרי הצעיף. הוא לא היה שם."
"הוא היה אצלי. אני מצאתי אותו באותו יום, ממש כשבמקרה נתקלתי בארליך."
"זה לא צירוף מקרים. הוא חזר לנקודה שבה הוא התנגש בי באותו לילה כדי לראות אם נותר זכר להתקלות."
"איך את יודעת את זה?"
"אני יודעת את זה כי הוא אמר לי את זה בעצמו. במקרה שלא נמצא את הצעיף על הקרקע, ההנחה שלנו הייתה שהאדם שנתקלתי בו בלילה הוא זה שאסף אותו. אחרי שהיא לא מצאת את הצעיף, היא איתרה איפה ארליך גר וחיפשה את הצעיף בבית שלו. הוא לא היה שם. אחרי עוד קצת חיפושים בלילה שלמחרת - גם של הצעיף, גם של הקופסה - היא חזרה למרכזייה שחיכיתי בה. יצרנו קשר עם המשרדים ותכננו את הצעדים הבאים שלנו. למחרת, שתינו חזרנו לעיירה שלך, ובלילה הבא, פגשנו את ארליך בבית שלו."
"... מה את אומרת? וזה... בלילה בין השני לשלישי לחודש?"
"כן. הסברנו לו רק מה שהוא היה צריך לדעת. שאנחנו לא מהעיירה, שהצעיף הזה חשוב לנו, ושכדאי לו לא לספר שום דבר על הפגישה הזו אם הוא יודע מה טוב בשבילו."
"זו לא נשמעת כמו פגישה יותר מדי ידידותית."
"האווירה הייתה מתוחה, כן. הוא סיפר לנו את מה שעכשיו אני מבינה שהוא האמת. האויב המושבע שלו לקח את הצעיף, והוא ראה את זה קורה במו עיניו. התוכנית שלנו הייתה ליצור קשר עם כמות מינימלית של תושבי עיירה כדי לא להסתכן בלהחשף, לכן קיווינו שנוכל לגרום לו ליצור קשר איתך ולהשיג לנו את הצעיף דרכך במקום לדבר איתך ישירות. נראה שהוא עמד לשתף פעולה עם זה. למחרת - בשלישי לחודש - הוא היה אמור לפנות אליך בקשר לצעיף."
"אבל זה לא קרה."
"נכון. משהו לא צפוי נוסף קרה באותו יום."
"אסיפת התושבים הייתה באותו יום."
"אמת. תכננו לבלות את היום במרכזיה ולחזור לעיירה שלכם רק בלילה כדי לדבר שוב עם ארליך. מה שלא ציפינו זה - בזמן שישבנו שם - לראות שיחה יוצאת מהעיירה שלכם לכיוון אחת המפקדות של רשות האכיפה."
בוב נשען קדימה. זה נהיה אפילו יותר מעניין.
"לא הספקנו להאזין לה כמו שצריך. לא באמת ניסינו להאזין לאף שיחה, אבל כשראינו שמדובר בעיירה שלכם הבנו שאולי זו בעיה. אני נשארתי במרכזיה והיא עלתה על האופנוע לכיוונכם כדי לברר מה קרה."
"היא הגיעה לשם בתחילת האספה - האופנוע שלנו יותר מהיר מאלה של הרשות - וחיכתה מחוץ לעיירה שלכם. עדיין לא היו שם סוכנים, אבל כעבור זמן מה היא אכן ראתה סוכנים שנוסעים לכיוון העיירה. לא יכלנו לקחת את הסיכון שארליך הזעיק אותם, או שהם הבינו משהו בקשר לצעיף או לקופסה. התכוננו למצב הזה מראש. היא לקחה את ארליך, חמקה מהנוסעים והרחיקה אותו כמה שאפשר מהעיירה. ופה נגמר הסיפור. לא חזרנו יותר לעיירה שלך."
בוב חשב על זה בשקט במשך זמן קצר. סוף סוף דברים היו קצת יותר הגיוניים. אבל רק קצת. יש עדיין יותר מדי דברים שלא הסתדרו לו.
"רגע. מה עם הפצצה?"
"סליחה?"
"הפצצה. הנחתי שאתן אלה שהסתרתן אותה."
"בוב. פצצה? אין לי מושג על מה אתה מדבר."
"... מה? זו הסיבה שהסוכנים הגיעו לעיירה שלנו באותו יום. מישהו שם פצצה מתחת לבמה של אספת התושבים. אני עמדתי עליה בעצמי, את יודעת, זה היה ממש מסוכן בדיעבד. הסוכנים הגיעו לנטרל את הפצצה ולבדוק מי עשה את זה."
הספקית שתקה למשך זמן קצר. נראה שעכשיו תורה היה לחשוב על זה בשקט.
"מעניין. כל זה חדש לי לגמרי. לא, אני יכולה להבטיח לך שאין לי שום קשר לזה. אבל זה מסביר את הסוכנים, ומסביר שאכן ארליך הוא לא זה שהתקשר למפקדה, כמו שהוא אמר לנו."
"זה ממש מוזר. אבל אם את מדברת עליו, אז הנה עוד שאלה. איפה ארליך עכשיו?"
"אה." היא שוב חייכה בעדינות ושילבה את האצבעות שלה ביחד.
"זו השאלה השנייה שאני לא יכולה לענות עליה."
"... את רצינית? זאת אולי השאלה הכי חשובה. לקחתן אותו, ופשוט... זהו? לא החזרתן אותו מאז? מה הוא חושב על זה? הוא בחיים בכלל?"
היא לא ענתה. במקום זה, היא לאט לאט נעמדה, והצליחה לשמור על איזון למרות שהמשאית עדיין נסעה.
"נו? את באמת לא הולכת לענות על זה?"
"אני חושבת שהייתי די ברורה שלא. נראה שאכפת לך לא מעט מהאויב המושבע שלך."
"זה לא.. זה לא כי אכפת לי ממנו, או אם קרה לו משהו רע. אני פשוט סקרן."
"אני בטוחה. יש עוד כמה דברים שאני צריכה לוודא. לפי מה ששמעת ברשות, האם מישהו הזכיר את 'הספקית' באיזשהו הקשר?"
"לא. בבקשה, את לא יכולה להשאיר אותי במתח בקשר לזה."
"אני חייבת. לנדאו יודע מה החפץ שהוא הכניס למשלוח?"
"לא. הוא אמר שזה סוד. זה באמת סוף הסיפור? לא הצלחתן למצוא את הקופסה?"
"לא. הרשות יודעת משהו על קופסה-שש-שש-שש-שש-שש?"
"לא שאני יודע. הם חושדים שאולי השגתן את הפצצה מאחת הקופסאות, אבל הם גם לא בטוחים בקשר לזה."
"פנטסטי. זה יוליך אותם בכיוון הלא נכון. בקופסה שלנו היו אמורים להיות רק מצרכים למכולת, אני מאמינה. טוב..." היא הסתכלה על החלון בתקרה, ואז בחזרה על בוב. "תודה על השיחה המעניינת. אני מאמינה שסיימנו לבינתיים." ההבעה שלה התקשחה שוב.
"זה לא הגיוני שאת לא מספרת לי מה קרה לארליך."
"עובדה שזה מה שקורה. הדרך למשרדים שלנו תיקח עוד קצת זמן. נעשה הפסקת התרעננות קצרה עוד כמה שעות. כשנגיע, נחליט מה נעשה איתך."
"... אפשר עוד שאלה אחרונה?"
"כן...?"
"את יודעת אם עוד מישהו יצא מהספרייה בעיר-שש-שתיים אחריי? היה עוד פעיל אנטי-אכיפה שהיה אמור לצאת קצת אחריי, ואני לא יודע מה קרה לו בסוף."
היא חשבה על זה קצת לפני שהיא ענתה. "אני לא יודעת. לפי מה שהבנתי, הרוב המוחלט של הפעילים שהיו שם נעצרו."
"טוב. תודה." בוב נאנח ונשען אחורה על המושב. בתזמון מושלם שבוב לא יכל להסביר, המשאית עצרה, והספקית ניגשה לצאת ממנה. הוא בהה בה וניסה להבין מה הוא חושב על כל העסק הזה.
היא הסתכלה עליו לפני שהיא ירדה, ומשכה קצת בצעיף שלה כדי לסדר אותו. "המיקום של המשרדים שלנו הוא אחד הסודות הכי שמורים שלנו. ראה זאת כהזדמנות להתחיל לבנות בינינו אמון."