"... הפתח הזה באמת היה פה כל הזמן? טוב, אנחנו הולכים לקרוא לתגבורת. בהצלחה שם, בוב."
"תודה." בוב ענה בחיוך. "תמסור ד"ש לחבקוק." זכריה גלגל עיניים בתגובה. בוב נופף לשניים לשלום ועשה את דרכו לתוך הפתח ובחזרה למחבוא.
התכנית עכשיו הייתה ללכת במעבר התת-קרקעי לספרייה, ולצאת משם, בתקווה שהדרך ההיא קצת יותר פנויה. בוב מצא את עצמו חזרה במחבוא. הוא סגר את דלת המתכת הגדולה מאחוריו, רק ליתר בטחון, ופנה לכיוון הדלת הפתוחה שלידה - ועצר, כשהוא שמע קולות מכיוון החלל הראשי של המחבוא. נראה שעדיין נותרו פה כמה אנשים משום מה. הוא לקח צעד לתוך החלל הגדול שהיה מכוסה בשכבה של אבק שנשר מהתקרה אחרי הפיצוץ.
בוב לא באמת הספיק להסתכל סביב ברגעים שאחרי הפיצוץ. מספר קטן של אנשים שכבו על הרצפה ללא נוע. הוא קיווה שהם רק מחוסרי הכרה. ליד אחד מהם מישהו רכן ומלמל משהו. אבל יותר חשוב מכל אלה-
"- אני מניח שהאחרים לא שרדו את התאונה? חבל שאתה גורם לי לעשות את זה, אבל-" "-תסתום את הפה שלך-" אלה היו טריפלטון ורמברנדט. בוב הגיע בדיוק בזמן לראות את רמברנדט מטיח את טריפלטון על שברי השולחן שנשענו על אחד הקירות. שניהם היו מכוסים בשריטות וחבלות. נראה שהם היו יותר מדי עסוקים אחד בשני כדי לשים לב אליו. רמברנדט הצליח להצמיד את טריפלטון וניסה לסדר משהו באקדח שלו ביד הפנויה שלו.
"-לעזאזל עם הדבר הזה." הוא רטן, ולבסוף הניף את האקדח וכיוון אותו אל טריפלטון, שניסה להאבק באחיזה שלו. בוב הבין שהוא צריך לחשוב מהר. פעם אחרונה שהוא היה במצב הזה הוא השתמש בקסדה שלו בתור נשק. אבל עכשיו...?
"מילים אחרונות, טריפלטון?"
בוב דחף את ידו לכיס שלו בחיפוש אחר משהו שיכל לעזור בזמן שהוא הסתער לכיוון השניים.
"... יש לך ד"ש מאסמרלדה."
בוב שלף את התליון, נופף אותו פעמיים עם השרשרת כדי לצבור תנופה וחבט איתו בראשו של רמברנדט. הוא מיד גנח מכאב - כנראה שזה הספיק כדי לשחרר את האחיזה שלו, וטריפלטון הצליח לבעוט בו אחורה ולהפיל אותו על הגב. האקדח נפל על הרצפה, ובוב מיד ניגש להרים אותו. התליון נשבר ונשמט אל הרצפה.
"יכולת לשפר קצת את התזמון, בוב." טריפלטון נאנח, ובוב ניגש אליו. "כן, כן, ברור. אנחנו צריכים לעוף מפה. כל רגע יגיעו לפה סוכנים." "עוד לא." טריפלטון אמר והביט לכיוון רמברנדט שעדיין שכב על הרצפה, וניסה להתרומם. בוב עזר לטריפלטון להתייצב על רגליו. "אני לא גמרתי איתו."
זה עצבן את בוב קצת יותר משזה היה צריך. "מה זה אומר, 'לא גמרתי'? אתה - בעצם, שניכם - מה אתם בכלל עושים פה, מטומטמים? למה לא ברחתם ברגע שיכולתם? אני אומר לך שעוד רגע יגיעו לפה סוכנים, וזה אם התקרה לא תספיק להתמוטט עליכם לפני זה. אלא אם אתה רוצה למות בשביל כלום, בוא עכשיו ותחשוב על 'לגמור איתו' אחר כך."
השתרר שקט. טריפלטון הזדקף, ניקה אבק מהבגדים שלו והסתכל על בוב במבוכה קלה. נראה שלא היה לו מה להגיד. בוב העיף מבט אחורה על רמברנדט על הרצפה שנראה גם הוא קצת נבוך.
הקול היחיד שנשמע היה המלמול של הדמות שרכנה בקצה החדר. בוב העיף מבט עליה ושם לב רק עכשיו שזה היה נייג'ל. "... היי, נייג'ל, גם אתה, מה אתה עושה פה? אתה - אתה שומע אותי בכלל?"
"... יצא מאיזון." רמברנדט מלמל, ואז בוב החזיר את מבטו אל טריפלטון, שהנהן בהסכמה.
לבוב לא יצא להכיר אותו מאוד לעומק, אבל זה עדיין הכאיב. "לעזאזל. בוא." והוא משך את טריפלטון ביחד איתו ורץ לכיוון הדלת הפתוחה. נראה שרמברנדט הצליח גם הוא להתרומם על רגליו סוף סוף, אבל בוב החליט להתרכז בלברוח. הם עברו בפתח הדלת. בוב הושיט לטריפלטון את האקדח - הוא העדיף לא להחזיק אותו בעצמו.
"טוב, עכשיו... אוי לא, אין לנו פנס." "אין - אה." טריפלטון הביט סביב - בדרך כלל היו מונחים פה כמה פנסים שהפעילים המקומיים השתמשו בהם, אבל נראה שכולם נלקחו על ידי האנשים שכבר ברחו. "בעיה. אתה זוכר את הדרך?" "בערך. עשיתי אותה הבוקר." "גם אני. שיהיה לנו בהצלחה." רמברנדט עשה את דרכו מאחוריהם. טריפלטון העיף מבט אכזרי לכיוונו לפני שהבעה יותר מחושבת הופיעה על פניו. "כדאי שנסגור את הדלת. ליתר בטחון." "צודק." רמברנדט ענה, והתחיל לסגור אותה. בוב הביט קדימה, לתוך החשיכה. לא היה בטוח בכלל שהספרייה בטוחה, אבל זה היה הסיכוי הכי טוב שלהם.
קול הלם חזק - ואז צרחה - קטעו את חוט המחשבה שלו. בוב הסתובב אחורה - הוא חשב שזו הייתה הדלת - אבל זה היה משהו אחר, בצד השני. נראה שהמחוג הגדול מהתקרה נפל על הרצפה. רמברנדט עדיין עמד בפתח ומשך את הדלת - כשנייג'ל הופיע מתוך המחבוא והסתער לכיוונו, צועק משהו כמו "לא לא לא!" בלי תאורה מהצד שבו בוב עמד, הוא לא באמת יכל לראות את הפנים שלו.
נייג'ל התנגש חזיתית ברמברנדט, הפיל אותו על הרצפה, והתחיל לשרוט ולהכות בין צעקות של המילה "לא!" הרבה פעמים. אם רמברנדט אמר משהו, הוא לא הצליח לשמוע. בוב הצטמרר ולקח צעד אחורה.
"... לעזאזל." זה היה טריפלטון. הוא נאנח וטפח על השכם של בוב, מעל התיק שהוא סחב. "אני אעזור לו. לך. אני אטפל בזה." "טיפש, אתה עושה את אותה טעות - במה בדיוק אתה רוצה לטפל? רשות האכיפה הולכת-"
"-בוב." בוב ראה את טריפלטון בוחן את האקדח. "הפעם זה לא בשביל כלום." "זאת החלטה גרועה. אני לא-" "סמוך עליי, בוב, אין מישהו שמבין יותר ממני בהחלטות גרועות. אני באלמנט שלי." קשה היה לראות בלי הרבה אור, אבל בוב היה בטוח שהוא חייך. "אני אהיה מיד מאחוריך. נתראה במשאית שלנו."
בוב שנא את זה, אבל הוא לא ידע מה הוא יכל לעשות. נייג'ל המשיך לצרוח בזמן שהוא נאבק ברמברנדט. אם סוכנים יגיעו למחבוא עכשיו הוא אפילו לא היה בטוח שהוא יוכל לשמוע אותם. הוא לקח נשימה עמוקה.
"... נתראה."
הסתובב, והתחיל לרוץ.
קולות עמומים הדהדו מאחוריו בזמן שהוא עשה את דרכו במסדרון החשוך. חושך מוחלט, כמו שמי הלילה, במיוחד אחרי שהוא לקח כמה פניות. הוא רץ בזמן שהוא ליטף את אחד הקירות עם היד שלו כדי להתמצא בחושך. זה באמת לא היה כל כך נורא. למרות הלחץ - או אולי בזכותו - הוא הצליח לשלוף מהזיכרון שלו את הדרך שהוא עשה מוקדם יותר היום כאן. הוא קיווה שטריפלטון יצליח גם הוא.
המשאית לא חונה כל כך קרוב לספרייה, אבל זה לא שיש לו רעיון אחר. הבעיה האמיתית היא ששיעור הנהיגה האחד שטריפלטון העביר לו היה באופן מפורש רק למקרה שהוא נוהג בשממה ושאף אחד לא רודף אחריו, וכנראה עכשיו שני התנאים האלה לא יתקיימו - אז קשה היה לו לראות איך הוא מצליח לצאת מהבלאגן הזה לבד.
אולי זה התיק שהכביד אליו, אולי סתם הריצה עייפה אותו, אבל באיזשהו שלב בוב הרגיש שמתחיל לכאוב לו בצד הגוף. למזלו בערך באותו זמן הוא זיהה שבריר של אור מגיע מקצה המסדרון שמולו. זה בוודאי הפתח. הוא נשם לרווחה, האט להליכה וצעד לכיוונו. הוא העיף מבט אחורה - עדיין אין זכר לטריפלטון - אבל יהיה יותר חכם לחכות לו איפה שיש אור. הוא גם לא שמע אף יריית אקדח בינתיים, ולא היה בטוח אם זה סימן טוב או רע.
הזכרון שלו לא איכזב אותו. זה אכן היה המקום הנכון.
בוב טיפס על הסולם בחדר שבקצה המסדרון וסוף סוף מצא את עצמו בספרייה, ליד הפתח הסודי. כמובן שמי שברח מפה אחרון לא טרח לסגור את הפתח אחריו. גם בוב לא עמד לעשות את זה. הספרייה הייתה מוארת, אבל עדיין הייתה אווירה של לילה. כנראה כי היא הרגישה ריקה. בוב שמע קולות עמומים מבחוץ אבל לא משהו מבפנים. כנראה זה סימן טוב...?
בתוך הספרייה כבר לא הייתה לו בעיה להתמצא. הוא פנה לכיוון הכניסה הראשית, עקף ארון ספרים גדול... וקפא במקום.
מולו, בין ארונות הספרים, עמדה אישה בחליפה שחורה. השיער שלה הגיע קצת מתחת לכתפיים שלה.
היא עמדה בנינוחות ועיינה בספר שהיא החזיקה. כשבוב עצר, היא הרימה את עינייה ולטשה בו מבט שהוא לא הצליח לפרש.
בערך באותו זמן, צעדים מהירים נשמעו מאיפשהו אחר בספרייה, מלווים בקול של מישהו. "האנשים שעצרנו הגיעו מכאן - הפתח שלהם אמור להיות..."
... שלושה סוכנים הופיעו ישר מול בוב, בצד השני של האישה. שלושתם במטות-הלם שלופים. סוכן וסוכנת שעמדו מאחורה, ובראשם הסוכן שדיבר. האישה בחליפה, בלי לפספס רגע, מיד הסתובבה לכיוונם וסגרה את הספר שהיא החזיקה.
השלושה עצרו במה שנראה כמו הפתעה, אבל שמרו על קור רוח ומטות שלופים - והסוכן בראש דיבר. "בשם רשות האכיפה, אתם-" האישה בחליפה מתחה את ידה אחורה, זרקה את הספר - והוא עף בקשת מושלמת ופגע לסוכן שדיבר בפרצוף. לפני שמישהו מהנוכחים יכל להגיב, היא סגרה את המרחק ביניהם ונתנה לו מרפק בחזה. הוא איבד את שיווי המשקל.
שני הסוכנים האחרים אחזו במטות-ההלם שלהם חזק והתחילו להקיף אותה בזהירות. היא נעמדה במקום ולא זזה. בערך באותו זמן, שני הסוכנים הסתערו עליה משני הצדדים.
היא פעלה כל כך מהר שלבוב היה קשה לתפוס את מה שקרה. היא סטתה לכיוון הסוכנת, הסתובבה כדי לחמוק ממטה-ההלם שלה, ותפסה לה בצווארון. היא הסתובבה שוב וגגרה אותה בינה לבין הסוכן השני - בוב זיהה את ההלם החשמלי עובר בגוף הסוכנת כשהיא ספגה את המכה ממטה-ההלם. היא נפלה על הרצפה, ומיד אחר כך האישה בחליפה בעטה בסוכן המבולבל - הוא עף על ארון הספרים שמאחוריו, נפל ושמט את המטה שלו.
הסוכן הראשון - זה שעליו נזרק הספר - הצליח להתאושש. הוא הסתער גם הוא על האישה עכשיו. היא הניפה את ידה בתנועת חיתוך לכיוון הצוואר שלו. הסוכן הצליח לתפוס את מפרק היד שלה ביד החופשית שלו, ובוב ראה לרגע חיוך של הקלה מבזיק על פניו כשהוא עמד לתקוע את מטה ההלם שלו בחזה שלה...
האישה מתחה את הרגל שלה אחורה, מתכוננת לבעיטה...
הסוכן הנמיך את מטה-ההלם כדי לחסום ולהלום ברגל שלה בו זמנית...
במקום לבעוט, האישה נתנה אגרוף לפנים של הסוכן ביד הפנוייה שלה. נשמע כאילו המשקפיים שלו נשברו. הוא צעד אחורה, מעד על הסוכנת ההמומה שהייתה מוטלת על הרצפה מאחוריו ונפל.
האישה בחליפה מיד הסתובבה שוב לכיוון בוב.
"סליחה...!" הוא אמר בחיוך, הסתובב, וברח.
כן, מה לעזאזל שזה לא היה, אין סיכוי שהוא ינסה את המזל שלו איתה. היא נלחמה בסוכנים, אז לפחות נראה שבינתיים הם באותו צד.
מזמן, כשהוא היה כאן ביחד עם פירנצה, הם איגפו את מיילו באמצעות כניסה נוספת שהייתה לספרייה. הוא קיווה שהוא יצליח למצוא אותה בעצמו, כי נראה שלכיוון הדלת הראשית הוא לא יצליח להגיע בינתיים. הוא רץ בין המדפים, ואחרי קצת חיפושים מצא דלת שהובילה לחדר אחורי, ומשם דלת נוסף שהובילה החוצה.
סוף סוף. אוויר הלילה הקריר היה מגע מבורך על העור שלו. בוב מצא את עצמו במה שנראה כמו סמטה קטנה לצד הספרייה. הוא כנראה יודע איך להגיע מכאן למשאית, אבל זה יהיה סיוט ללכת עד לשם. חוץ מזה, אם הוא מבין את הסיטואציה נכון, הספרייה אולי מוקפת גם היא בסוכנים - אם לא כבר עכשיו, היא בטח תהיה מוקפת עוד מעט. אז לא ברור בכלל איך הוא יכול לצאת מכאן.
מה עכשיו? אולי הוא ינסה לטפס על איזה בניין מכאן...? זה היה רעיון די טיפשי, ובכל זאת, זה משום מה עשה לבוב מצב רוח טוב. רק העובדה שהוא שוב באוויר הצח והוא יכול להעלות רעיונות טיפשיים כאלה הייתה מרגיעה באיזשהו אופן. הוא נשען על קיר הסמטה והתנשף. הוא עוד לא חופשי לגמרי, אבל לפחות יש לו את הצעיף...
... רגע. הוא עשה את הטעות הזו כבר בעבר. אסור לו לעשות אותה שוב. הוא חייב לראות אותו במו עיניו. הוא היה צריך לעשות את זה הרבה קודם, אבל עדיף מאוחר מלעולם.
בוב בזהירות הוריד את התיק שהוא סחב והניח אותו לידו. הוא פתח אותו והתנשף בהקלה כשהוא זיהה את הקופסה הקטנה בפנים. זה אכן היה התיק הנכון.
הוא הוציא את הקופסה, הרים אותה ופתח אותה.
הצעיף חיכה לו בפנים, מקופל. עדיין כאן, ועדיין מסתורי כתמיד.
"אני מאמינה-"
לפני שבוב שם לב מה קורה, יד מטופחת הופיעה מאחוריו, תפסה את הצעיף ולקחה אותו. בוב הסתובב בעקבותיה כדי למצוא את הבעלים שלה.
מולו עמדה אישה בלונדינית מחוייכת. לא השיער ולא החיוך היו הדבר הראשון שהוא שם לב אליהם.
היא לבשה ז'קט בצבע שעכשיו הוא ידע שקוראים לו ורוד. היה משהו קצת מסחרר בלהסתכל עליו.
היא עטפה את הצעיף מסביב לצוואר שלה.
"-שזה שלי."