בוב חיבק חזק את התיק שלו בעוד אוויר חם זרם סביבו, החליק אותו קדימה על הרצפה וגרם לתחושות לא נעימות ברחבי הגוף שלו. מתברר שלהיות ליד פצצה בזמן שהיא מתפוצצת לא נהיה נעים יותר בפעם השניה.
באיזשהו שלב בוב הבין שכדאי שהוא יפקח את העיניים שלו. הוא עשה את זה. לקח לו רגע להבין שהדבר שהוא מסתכל עליו זה השולחן שעד לא מזמן הוא שכב מתחתיו, מרוסק על הקיר שמולו. הוא העיף מבט סביב. חלק מהאנשים שכבו, חלקם ניסו להתרומם, והאחרים - הוא שם לב לווילדביסט ביניהם - כבר היו על הרגליים ורצו לכיוון שתי הדלתות באחד הצדדים של המחבוא. הוא הביט לכיוון השני. הפתח בצד של המטבחון היה קבור לגמרי תחת מה שנראה כמו שאריות של תקרה, ואבק טיפטף מלמעלה באופן שנראה מדאיג - כאילו זה רק עניין של זמן עד שכל המקום הזה יקרוס. בוב הסתכל ישר מעליו וראה את המחוג של השעון הגדול נתלה בקושי על הציר שלו. הוא לא רצה להשאר חסר אונים על הרצפה במקרה שהוא יפול, והכריח את עצמו לקום על רגליו.
החלל היה מלא בצעקות וקריאות ואולי גם יריות, למרות שהוא לא היה בטוח לגבי האחרון. פחות או יותר כל הנוכחים בחדר דחפו אחד את השני בדרך לשתי הדלתות שמולו - זו שמובילה למנהרות שמחוברות לספריה, וזו שדרכה רמברנדט נכנס, שמובילה לחניון של המגדל. בוב לא הצליח להתרכז מספיק כדי לחפש אנשים מסויימים ביניהם. הוא הרים את התיק שלו, שם אותו על הגב, עצם עיניים בנסיון להתרכז ולקח נשימה עמוקה.
משום מה, משהו בסיטואציה הזו היה הרבה פחות מלחיץ מהמצב לפני רק כמה רגעים כשהוא שכב מתחת לשולחן. אולי זה כי היה לו יותר חופש פעולה. המחשבות שלו נהיו צלולות באופן שהפתיע אפילו אותו. הוא פתח את העיניים והתחיל לרוץ לכיוון הדלתות.
מיד היה לו ברור מה הוא צריך לעשות.
רשות האכיפה חיכתה להם בלובי של המגדל. ווילדביסט הצליח בנשימה אחת גם לחסום את הדרך שלהם לכאן וגם ליצור הסחת דעת שאיפשרה להם לברוח מהאנשים של הברית המזרחית כשהוא ירה בפצצה. זה די טוב. ברור שעדיף יהיה לברוח לכיוון הספריה - היא יחסית רחוקה ממרכז העיר, ויכול להיות שהסוכנים נמצאים באיזור של החניון אם הם בתוך המגדל. בכל זאת, היעד של בוב היה החניון. הוא נדחף מול האנשים שניסו לזרום החוצה והצליח לעבור בדלת שעליה היה מרוסס ציור של משאית.
אחריה היה מסדרון קצר, פניה, גרם מדרגות - ולבסוף בוב מצא את עצמו עומד בחדר קטן. הוא הסתכל אחורה - נראה שהכניסה הסודית בדרך כלל הייתה מוסתרת מאחורי סוג של ארון חשמל, אבל כמובן שעכשיו היא הייתה פתוחה. הוא יצא מהחדר הקטן שהסתיר את הכניסה, ולבסוף, אחרי עוד קצת ריצה, הוא מצא את עצמו בחלל מקורה גדול, לא מואר מספיק. אין ספק שזה היה החניון, לפי המשאיות שחנו לאורך אחד הקירות. חלק מהאנשים שברחו ביחד איתו מהמחבוא רצו קדימה, לכיוון מה שהוא הניח הייתה היציאה. אבל זה לא מה שעניין אותו.
בדיוק מולו חנתה בזווית באמצע הדרך משאית של רשות האכיפה. לרגע הוא נלחץ - עד שהוא הבין שזו אכן המשאית שהוא חושב עליה. הוא רץ לצד האחורי שלה - תא המטען היה פתוח - וקפץ פנימה.
זאת היא. המשאית שהם גנבו במרכזייה. כנראה רמברנדט באמת הגיע איתה לפה. בוב חייך לעצמו. מצחיק איך שדברים מסתדרים לפעמים. נראה שמישהו סידר קצת את המקום הזה מאז שהם היו פה בזמן הנסיעה, אבל הוא מיד זיהה את מה שהוא חיפש - התיק השני שלהם, מונח בקצה השני של המכולה. בלי לבזבז רגע, הוא רץ אליו - וכמעט מעד כשהוא דרך על משהו לא צפוי שהיה מונח מולו על הרצפה.
... זה היה התליון של אסמרלדה. מי היה מאמין? הוא מהר תחב אותו לאחד הכיסים שלו, ואז פנה לכיוון התיק. הצעיף אמור להיות שם בפנים. לרגע הוא ניסה להרים את התיק, אבל אז הוא נזכר שהוא עדיין סוחב תיק אחר על הגב - להיסחב עם שניהם יהיה סיוט, אז הוא רק יעביר את הצעיף לתיק שלו וזהו. הוא הניח את התיק שהוא סחב ליד הקיר, פתח אותו ו-
"היי! עוף מפה, עכשיו!"
בוב הסתובב לכיוון הפתח של המכולה ומיד קפא במקום. אדם במטפחת אדומה עמד שם וכיוון עליו אקדח. הוא לא זיהה אותו אבל הוא הניח שזה אחד האנשים שבאו לפה עם רמברנדט.
"שומע? אם אתה לא רוצה שאני אירה-"
האיש רעד כאילו הלם חשמלי עבר בגוף שלו, נפל ושמט את האקדח. במקומו, אופנוע עצר בפתח המשאית, ולבוב לקח רגע לעכל מה שהוא רואה.
זכריה נהג באופנוע ופירנצה ישבה מאחוריו עם מטה הלם שלוף. שניהם לבשו משקפיים כהות, אבל גם איתן בוב יכל לראות שלשניהם יש הבעת פנים מופתעת ממש כמוהו.
"רוברט!" "... מה לעזאזל?" "-סליחה, בוב! אני לא מאמינה!" "רו- בוב? מה אתה עושה כאן?"
בוב התנשף בהקלה ונשען על הקיר שלידו. "פירנצה. זכריה. אני גם לא מאמין. אני כל כך שמח לראות אתכם."
הם הסתכלו אחד על השני, ואז עליו. פירנצה דיברה. "אני גם, אבל... אני לא מבינה כלום. לא ידענו מה קרה לך מאז התקרית במפעל." "כן," זכריה המשיך, והטון שלו התקרר. "... אבל נראה שעכשיו אנחנו יודעים. אתה הצטרפת אליהם, נכון?"
"אני... אה." בוב חיפש את המילים הנכונות. לא היה לו שום כיוון כדי למצוא אותן. "טוב, כן, אני מניח שזה נראה די רע. אני לא באמת פעיל אנטי-אכיפה, אבל אני כן הייתי איתם במחבוא שלהם עכשיו. אתם לא מאמינים איזה הקלה-" "-רגע." זאת הייתה פירנצה. "אתה עדיין חלק מהרשות?" "לא, אבל-" "אז... טוב, אז אתה כן אנטי-אכיפה, נכון? אני לא אומרת שזה רע, אני רק רוצה לוודא." "אני לא - טוב, אולי טכנית כן, אבל זה בכלל לא משנה עכשיו. איך בכלל הרשות גילתה על המחבוא שלהם? חשבתי שהוא שמור די טוב?"
בוב שמע קולות של צעקות - ואז של יריה - איפשהו מסביבם. זכריה העיף מבט מסביב למשאית למקום שבוב לא יכל לראות, ואז החזיר את מבטו אליו. פירנצה דיברה. "שמור טוב? אני חושבת שהרשות ידעה על המקום הזה כבר כמה זמן. כשחושדים במישהו אחד שהוא אנטי-אכיפה די קל למצוא את כל השאר." "...באמת? אני הייתי בטוח שהאנשים פה נזהרים במיוחד שזה לא יקרה." "אתה מדבר על הטריק שלכם עם הטלפון? נו באמת, אתה חושב שהרשות לא מכירה את זה? בגלל זה אנחנו מתקינים מצלמות ב-"
"- פירנצה." זכריה עצר אותה והביט בעיניים של בוב. "אנחנו לא יכולים להגיד לו את כל זה." "אה. נכון." "... רוברט. בוב. אני האמנתי לך כשאמרת שאתה לא פעיל אנטי-אכיפה."
בוב לקח צעד קדימה ושם יד על הלב שלו. "אני מבטיח לכם, בכל לשון של הבטחה - אני אמרתי את האמת אז, ואני אומר את האמת גם עכשיו - אני לא שיתפתי פעולה עם אף פעולת אנטי-אכיפה."
"זאת דרך קצת מפוקפקת לנסח את זה." זכריה נראה באמת מבואס כשהוא אמר את זה. גם פירנצה, כשהיא דיברה, נשמעה קצת עצובה - "בסדר. נניח שכן. בוב, אתה יכול בבקשה רק להגיד לנו מה אתה כן עושה כאן? למה אתה מסתובב עם אנשי אנטי-אכיפה ומסתתר במחבוא שלהם?"
בוב קלט שהלב שלו פועם כמעט חזק כמו שהוא פעם מוקדם יותר בזמן הפריצה למחבוא. הוא הביט בשני התיקים שחיכו קצת מאחוריו, ואז בשני הסוכנים שמולו.
"המטרה שלי לא השתנתה. היא בדיוק אותה מטרה שחלקתי איתכם אז. כל מה שאני רוצה - לא יותר ולא פחות - זה לדעת את האמת. האמת שרשות האכיפה לא מספרת לנו. זה מה שהוביל אותי לכיוון האנטי-אכיפה."
היה רגע של שקט. נראה ששניהם לא ידעו מה להגיד. גם בוב לא ידע, אבל הוא המשיך בכל זאת.
"אני בטח לא עושה את זה כדי לפגוע באף אחד. אני אגיד לכם את האמת, יש פעילי אנטי-אכיפה שאני מאוד מחבב, אבל לא חסרים כאלה שממש לא. באופן כללי אלה לא אנשים שאני סומך עליהם יותר מדי. אולי הבנתי את זה מאוחר מדי. אבל לפחות עכשיו אני קרוב יותר לאמת."
האחיזה של פירנצה התהדקה סביב מטה-ההלם שלה, ובוב לא היה בטוח איך לפרש את זה. אחרי עוד רגע קצר של שקט, זכריה דיבר.
"תשמע." הוא הוריד את הרגלית של האופנוע, הרים את המשקפיים שלו והסתכל לבוב בעיניים. "אתה יודע מי זה הבלש דיגאמא, נכון?" "... כן." "כמה ימים אחרי התקרית במפעל - הבנו שקרה שם משהו רק משמועות, ומהעובדה שלא חזרת - הוא קרא לי למשרד שלו. אני חושב שהוא חשב שאני אולי משתף פעולה איתך בגלל הפעם ההיא שהלכנו למשרד שלו ביחד." "... אוקיי. אני מקשיב." "בכל מקרה. הוא סיפר לי את הסיפור הבא."
"הייתה פעם עיירה בטריטוריה שלנו בשם עיירה-שש-שש-שש. יום אחד פרצה בה שריפה, כנראה סתם בגלל מזג האוויר. אבל רשות האכיפה - שבדרך כלל הייתה מטפלת בדברים האלה - נודעה על זה מאוחר מדי. עד שהגיעו לשם סוכנים המצב החמיר. היו אנשים שמתו. היו אנשים שנפצעו. הרבה מבנים נהרסו. אבל בסופו של דבר, רוב האנשים לא נפגעו בגוף."
בוב הנהן בשקט. גם פירנצה, אבל היא הסתכלה עכשיו על משהו שקרה מאחורי המשאית. הוא הניח שהיא שמעה את זה כבר.
"... אבל זה לא שינה כלום. כשהרשות הגיעה כבר היה מאוחר מדי. פחות או יותר כל האנשים בעיירה, גם אלה שלא נפגעו באופן אישי - כולם... אה. כולם כבר לא היו נתונים לחסות הריבונות. האיזון העדין הופר לחלוטין בעיירה הזו."
בוב הצטמרר. הוא לא ידע אם זכריה בעצמו הבין את המשמעות של מה שהוא אמר.
"וזהו. הריבונות זנחה את העיירה הזו - רשמית, היא לא קיימת יותר. יש סיבה שקוראים לו האיזון העדין. הוא עדין. וזאת דוגמא אחת למשהו שרשות האכיפה הייתה יכולה למנוע, אם היה לנו יותר מזל. את רוב המקרים האלה, אנחנו באמת מונעים. הבלש רצה שאני אבין את זה. רשות האכיפה היא הדבר החשוב ביותר בעולם, והסיבה היחידה שהוא עדיין מתפקד. כל פעולת אנטי-אכיפה שגורמת לנו לבזבז את הזמן שלנו רק מזמינה עוד אירוע כזה לקרות."
"... אני מבין." "כן?" זכריה החזיר את המשקפיים שלו. "אני חושב שהוא סיפר לי את זה כדי להפחיד אותי קצת. טוב, זה עבד. תשמע, בוב, זה אולי נראה לך כיף ללכת ולעשות בלאגן לרשות אבל אני לא יודע אם זה משהו שצריך להנות ממנו. גם אם יש לך סיבות ממש טובות לא לאהוב אותה."
בוב חשב קצת לפני שהוא דיבר שוב. "זה לא נראה לכם קצת לא הוגן?" "לא הוגן? זה לא עניין של-" "-אני לא מדבר על הרשות. אני מדבר על האיזון העדין. למרות שאני לא יודע כמה אתם יודעים עליו." "... אה."
הם שוב הסתכלו אחד על השני במבוכה. אחרי הפסקה קצרה שהרגישה לא קצרה בכלל, פירנצה דיברה.
"טוב. אני אגיד לך את האמת, בוב. זה לא הוגן שאני צריכה לעצור אותך, אבל אין לנו ממש ברירה, נכון?" "בטח שכן. תנו לי ללכת. אני מבטיח ש-" "לאן ללכת? החניון מוקף לגמרי בסוכנים." "אה, אני אחזור מפה למחבוא, ואז-"
"-רגע." זכריה קטע אותו. "למחבוא? אמרנו לך שהחניון מוקף-" "אני מבין, אני מדבר על הכניסה שפה." "יש פה כניסה? כמה כניסות יש למחבוא הזה שלכם...?" "רגע, מה? אתם לא ידעתם עליה? אז מה אתם עושים פה בכלל?"
"אנחנו פה כי עקבנו אחרי המשאית הזו." פירנצה הצביעה עליה עם מטה-ההלם שלה. "חשבנו שהם רוצים להיכנס למחבוא שלכם דרך המגדל. אבל האמת שזה מסביר כמה דברים אם גם פה יש כניסה..."
"תקשיבו." בוב הזדקף. "הנה הרעיון שלי. אני אראה לכם את הכניסה. בתמורה לזה, אתם תתנו לי קצת זמן חופשי לפני שאתם תכנסו בעצמכם. אם מישהו יתפוס אותי אחרי זה, זו בעיה שלי. בכל מקרה, נעמיד פנים שהפגישה הזו לא קרתה."
זכריה הסתכל על פירנצה. "... מה את חושבת?" "אני לא יודעת. אוף, זה כל כך מעצבן שאנחנו חברים." "ידעתי שאסור היה לי להתגייס."
"זכריה. פירנצה." "כן?" בוב מצא בכיס שלו - ליד התליון שהרגע הוא הניח שם - את התג הישן שלו. הוא החזיק אותו מולו. "אני מבין את הדילמה שלכם. אני בטח מבין אותה אחרי הסיפור על העיירה ההיא. אין לי ברירה אלא לקוות שאתם מוכנים לסמוך עליי בכל זאת, כי אנחנו חברים. אני נשבע בתג פג התוקף שלי שאם אני אצליח לצאת מכאן איכשהו, אני... אני לא אעשה שום דבר מטומטם שימנע מרשות האכיפה לעשות את העבודה שלה."
הם הנהנו בשקט. בוב חייך. הם חייכו אחריו.
"טוב, יופי. בואו אחרי ואני אראה לכם איפה הכניסה. אין שם מישהו אחר שיראה אותנו בחוץ, נכון?" "לא ברגע זה." "יופי. פוצצנו את היציאה ללובי של המגדל אז מה שאני אראה לכם תהיה הכניסה היחידה מהאיזור הזה." "... אז זה מה שהפיצוץ הזה היה?" "כן. יש רק עוד משהו אחד קטן שאני צריך לעשות-"
הוא פנה לשני התיקים שמאחוריו. זה כנראה היה החלק הכי חשוב בכל העסק הזה.
"לא כל כך מהר!" פירנצה צעדה צעד אחד לתוך המשאית. "אנחנו נותנים לך ללכת, אבל אתה לא נוגע בראיות! כל מה שיש פה ישמש אותנו בחקירה נגדכם. אני חושבת."
בוב נאנח. לא היה לו כח להמשיך להתווכח בשלב הזה. "טוב, נו. אחד התיקים האלה היה על הגב שלי בדרך לכאן, אני יכול לפחות לקחת רק אותו?" "מה יש שם?" "תה בעיקר." "... טוב. אבל רק אותו."
כמו שטריפלטון לימד אותו, במקום רק לגנוב את מה שאתה רוצה, לפעמים יותר חכם להחליף את כל הקופסה. בוב לקח את התיק השני על הגב שלו, קפץ החוצה מהמשאית והוביל את הדרך בריצה קלה חזרה לכיוון הפתח למחבוא.