זה היה הלילה של הפגישה. לפי זמן קצר סולימאן, שחיכה איפשהו בקצה של העיר, התקשר ומסר שהוא נפגש עם הספקית והם בדרך למחבוא, ועכשיו האווירה בפנים הייתה קצת מתוחה. ווילדביסט בבירור רצה שזה כבר יהיה מאחוריו כדי שהוא יוכל לעזוב את העיר. פרנסואה הזמין את כל פעילי האנטי-אכיפה שהוא יכל כדי שינכחו באירוע ויזכו לפגוש את הבוס של הברית, ורובם חיכו עכשיו בחדר המרכזי של המחבוא.
בוב החליט שסוף סוף הגיע הזמן להנות מהתה שלו, אחרי שהוא וטריפלטון הביאו את את התיק עם הצידה שלהם מהמשאית מוקדם יותר היום. הוא נכנס למטבחון - יוליה, האישה שליוותה את ווילדביסט, עמדה ליד הקומקום.
"על מה אתה מסתכל, אידיוט?" "בטח לא עלייך. את מרתיחה מים?" "מה נראה לך? כן, אני מכינה קפה. אתה רוצה?" "לא. חשבתי להכין לי תה. תגידי לי כשתסיימי."
טוב, לא היה לו ממש מה לעשות עכשיו חוץ מלחכות. הוא הסתובב במקום בחוסר מעש והעמיד פנים שהכיור ממש מעניין אותו.
"אתה פשוט הולך לעמוד פה כמו גולם? למה שלא תציע לחבר'ה ששם בחוץ משהו לשתות?"
הוא גלגל עיניים והסתובב לצאת מהמטבחון. היא צודקת, אבל כל אנשי האנטי-אכיפה האלה ממש צריכים שיעור או שניים בנימוסים. הוא אסף את התיק שלו שנשען על פתח הדלת של המטבחון - בוב החליט שהוא הולך להישאר צמוד אליו מעכשיו - ושם לב למשהו שלא היה שם קודם. בין הדלת למטבחון והדלת שהובילה למגדל שמעליהם, על קופסא קטנה, נח השק שעליו כתוב 'נא לא לגעת'. בוב לקח צעד הצידה ממנו באינסטינקט. זה הרגיש קצת מסוכן, עכשיו שהוא ידע מה יש בו. הוא עבר דרך הפתח שהוביל לחלל הגדול במרכז המחבוא.
השעון הגדול על התקרה הראה קצת לפני שש עשרה-שמאל. בצד אחד של השולחן ישבו פרנסואה וווילדביסט ודיברו על משהו; בצד אחר טריפלטון ישב, מוקף בכמה פעילי אנטי-אכיפה מקומיים וניסה ללמד אותם איזה משחק קלפים. בוב זיהה את נייג'ל לידו. התוכנית הנוכחית שלו ושל טריפלטון הייתה לעזוב ביחד עם ווילדביסט אחרי שהפגישה הזו מסתיימת. הם העדיפו לא להיות פה בזמן שהמקומיים מבצעים את התוכנית שלהם למחרת בבוקר, וטריפלטון האמין שלמרות כל האירועים האחרונים, הסביבה של ווילדביסט היא כן מקום בטוח בסופו של דבר. הוא גם אמר לבוב ששווה להם להישאר כדי לפחות לראות את הספקית כשהיא מגיעה. בוב תהה אם יהיה לו זמן להחליף איתה כמה מילים.
"סליחה, פרנסואה?" "אה, כן, בוריס ידידי?" "תגיד, זה לא נראה לך קצת מסוכן להניח את חומר הנפץ סתם ככה?" הוא הצביע לכיוון השק. "אה, זה? טוב - דון, בואי לכאן רגע. עכשיו."
בוב שם לב שהיא הייתה בדרכה לצד השני של החדר כשפרנסואה קרא לה. היא נאנחה ובאה לכיוונם. "כן?" "דון, יקירתי, זה לא נראה לך מסוכן שהשק נמצא שם, סתם ככה?" "לא." היא הביטה בפרנסואה, ואז היישר לתוך העיניים של בוב. "זה המקום שלו. הוא גם היה שם קודם."
"אה, טוב, שמעת, בוריס? זה המקום שלו, הוא היה-" "-לא הוא לא היה." בוב קטע אותו. "חשבתי ששמרתם אותו בצד השני." הוא הצביע לכיוון של שתי הדלתות בצד הנגדי מהמטבחון.
"אתה טועה." דון ענתה בפשטות. זה היה נראה לבוב כמו משהו ממש מטומטם להתווכח עליו. "לא אני לא. וחוץ מזה, גם אם כן, זה מקום מסוכן באותה מידה, נכון?"
"לפחות החומר מנוטרל?" ווילדביסט התערב. "אתם יודעים ש- היי." הוא נעצר, אבל לא היה ברור למה. "אתם שומעים את זה?"
לקח לבוב להבין שהוא באמת שומע משהו. "... זה כלי רכב?" הוא אמר. ווילדביסט נעמד, הניח את היד על האקדח שעל המותן שלו, והביט לכיוון אחד הקירות. בוב שם לב שדון נמתחה גם היא. פרנסואה המשיך לשבת. "אה, זה בטח מישהו בחניון של המגדל. אפשר לשמוע אותם מכאן לפעמים, אתם מבינים, אבל-" "-בשעה הזאת?" ווילדביסט היה נראה לא מרוצה.
היו כמה רגעים של שקט.
ואז נשמעו קולות מכיוון אחת הדלתות. לקח לבוב מספר רגעים להבין שזו הדלת שלכאורה מחוברת לחניון. גם החבורה ששיחקה קלפים השתתקה ברגע הזה. הספקית לא הייתה אמורה להגיע מהפתח הזה. בוב עצר את נשימתו...
... ואז הדלת נפתחה בחוזקה, ומספר אנשים עטויים במטפחות אדומות וחמושים באקדחים נכנסו למחבוא והתחילו לירות. לפני שבוב הספיק לתפוס את זה בכלל, ווילדביסט שלף את האקדח שלו, ירה בחזרה, תפס את בוב בידו השניה וצלל איתו מתחת לשולחן.
החדר מיד התמלא בקריאות וצעקות. בוב ראה אנשים נוספים יורדים מתחת לשולחן הגדול קצת אחריהם, וברגע של מחשבה צלולה דחף את התיק שהוא עדיין סחב מולו כדי להגן עליו למקרה שמישהו שהוא לא סומך עליו ינסה לזחול, או יותר גרוע, לירות לכיוונו מתחת לשולחן. עוד צעקות, עוד יריות - ווילדביסט עלה לרגע מעל השולחן - ירה - והתכופף חזרה. בוב יכל לראות את הרגליים של פרנסואה בכיסא שלו ושל דון עומדות לידו. ואז קול מוכר דיבר.
"מי זאת הבחורה שאני אמור לא לירות בה?" זה היה רמברנדט.
"הנה אתה, ממזר מחורבן! אני קיוויתי ש-" זה היה טריפלטון, והקול שלו נקטע באופן פתאומי. בוב לא שמע יריה באותו רגע אז הוא קיווה שזה לא היה משהו רע. וכמעט באותו רגע...
"זאת אני." בוב זיהה את הקול האדיש של דון. הרגליים שלה יצאו מחוץ לטווח הראייה שלו. פרנסואה מיד הגיב. "מה לכל הרוחות קורה פה, דון? את לא-" "שקט."
"רמברנדט, תגיד לחבר המכוער שלך שיוריד את האקדח מהפרצוף שלי, או ש-" טריפלטון שוב התחיל לדבר - ואז קול נוסף קטע אותו. זאת הייתה יוליה, ובוב ווילדביסט שניהם הסתובבו באותו זמן לכיוון הקול כשהם שמעו אותה. "היי, מה לעזאזל קורה פה-"
קול של יריה קטע אותה. בוב שמע את ווילדביסט ממלמל "חרא" לידו, לפני שהוא עלה מעל השולחן וירה פעמיים נוספות לפני שצלל שוב.
עכשיו דון דיברה. "הקדמת." "הקדמתי?" רמברנדט מיד ענה. "תסתכלי על השעון מעל הראש שלך, עכשיו בדיוק השעה שקבענו."
בזמן שהם אמרו את זה, ווילדביסט לחש באוזן של בוב. התחיל להיות קשה לשים לב לכל מה שקורה בחדר כשהוא לא יכל לראות כלום. בכל זאת, הוא ניסה. "שמע. אנחנו צריכים להגיע ליציאה שמובילה ללובי של המגדל ולעוף מפה." "אני חושב," בוב ענה. "שהיא תכננה לפוצץ את הצד ההוא של המחבוא." "אה... יפה."
"דון, תסבירי לי-" זה היה פרנסואה - דון התעלמה ממנו לגמרי והמשיכה לדבר עם רמברנדט. "אתה צודק." בוב שמע צעדים ברחבי החדר, ומה שנשמע כמו מישהו דוחף מישהו אחר על כיסא. "טכנית זאת הספקית שמאחרת." "לא טוב. כל הרעיון היה לתפוס גם אותה. אבל נסתפק בזה."
"דון-" פרנסואה הרים את הקול, ובוב יכל לראות אותו נעמד מהכיסא. "-בפעם האחרונה, אני דורש ש-"
הרגליים שלה שוב עברו לצד השני שלו - בוב שמע קול של מאבק קצר - ואז ירייה.
פרנסואה נפל על הרצפה, ושלולית של דם נוצרה והתרחבה מכיוון הראש שלו. לבוב לא הייתה זוית ממש טובה למתרחש. הוא העדיף את זה ככה. הראש שלו לא הצליח לעמוד בקצב.
"זה היה צריך לקרות מזמן." דון אמרה בשקט. "הדרך היחידה לגרום למשהו לקרות בעולם הזה היא לעשות אותו בעצמך."
"לא!" מישהו צרח מכיוון אחר, ואז טריפלטון דיבר בקול- "אני פשוט לא מאמין! אני אהרוג את שניכם, אם רק-" "שקט, אתה-!" נשמע כאילו משהו נדחף על משהו, ואז היה קול של גניחה מכאב.
"חרא גדול." ווילדביסט מלמל, תפס את הצווארון של בוב והתחיל לגרור אותו ביחד איתו הרחק מאיפה שדון עמדה. הם נתקלו בדרך במישהו שמשום מה ניסה לזחול מתחת לשולחן בדיוק לאותו כיוון.
"לא... לא לא לא לא לא... לא... לא...!" לקח לבוב כמה רגעים להבין שזה היה נייג'ל, שכאילו הביט דרכם למקום שבו פרנסואה נפל. ווילדביסט נהם כשהוא הבין שאף אחד לא יכול להתקדם ככה.
רמברנדט דיבר. "טוב, מספיק. טריפלטון, אם זה היה תלוי בי, אתה-" "- תקשיב לי ותקשיב לי טוב, פרחח." ווילדביסט צעק כל כך חזק שבוב הרגיש שזה כמעט התחרה בקולות הירי מקודם. "מי נתן לך את המשימה הזאת? זה בטח היה הבוס הגדול של הברית המסריחה שלכם בכבודו ובעצמו, נכון?"
"-אל תקשיב לו." דון מיד ענתה, ובוב ראה את הרגליים שלה צועדות לאט לכיוונם. "הוא מסיח את דעתך. מושך זמן. נהרוג ונצא מכאן." "מושך זמן? עד שמה בדיוק? עד שהעייט הגדול בעצמו ירד מהתקרה וינשק לי את הישבן? לא, זה לא יעזור לי עכשיו."
בוב ראה שווילדביסט סורק בעיניו את הרצפה שמסביבם. נייג'ל לידם עדיין מלמל את המילה "לא" בשקט שוב ושוב. הלב שלו פעם כל כך חזק שהוא הרגיש שהוא עומד להתפוצץ. משהו בסיטואציה היה כל כך הרבה יותר מלחיץ מכל הסיטואציות המלחיצות שהוא היה בהן עד עכשיו. בוב הרגיש חסר אונים לחלוטין. הוא עצם את עיניו והתפלל שאם באמת יש עייט כזה, הוא יפעל כמה שיותר מהר.
ווילדביסט המשיך. "תן לי לספר לך משהו על מנהיגות." "אני אומרת לך-" "תספר מהר. אתה מת בכל מקרה." רמברנדט ענה. "כן, כן, ברור. הוא כנראה לא סיפר לך, אבל הבוס המחורבן שלכם, הוגלין, הוא האויב המושבע שלי. אני מוכן להישבע לך שהסיבה היחידה שהעניין הזה כל כך חשוב לו זה כי הוא שונא אותי באופן אישי."
היה רגע של שקט, שגם רעשי המאבק האחרים שבוב שמע מעל השולחן עצרו. ווילדביסט המשיך.
"זאת הסיבה שאתה כאן. שום אידיאלוגיה, שום אנטי, שום כלום. אתה מסכן את החיים שלך בשביל האגו של אידיוט שלא ידע מה זה כבוד אם הוא ירה לו בפרצוף. כדאי שתדע את זה לפני שאתה מושך את ההדק. אתה חי בשביל כלום, ויום אחד אתה תמות בשביל כלום."
טריפלטון מיד דיבר אחר כך, ובוב נשף לרווחה כשהוא הבין שזה אומר שהוא בסדר. "שמעת אותו, רמברנדט? אמרתי לך ש-"
ואז קול אחר, קול שלא היה שייך לאף אחד בחדר, הדהד במחבוא.
"כל הפעילים ששוהים מתחת למגדל. אתם נמצאים תחת מעצר. צאו ללובי של המגדל עם הידיים למעלה עכשיו או שאו בתוצאות."
זה היה נשמע כמו אדם שהוגבר במגפון. בוב פקח את עיניו.
השתיקה שאחר כך הבהירה שכולם הופתעו מזה באותה מידה.
"אני חוזר - כל הפעילים..."
"... לעזאזל, אלה יותר גרועים מהברית המזרחית." ווילדביסט לחש, ואז צעק- "אנחנו עפים מפה!" הוא כיוון את האקדח שלו - יצא מתחת לשולחן, וירה - ומיד אחר כך פיצוץ רועם החריש את האוזניים של בוב, וגל הלם וחום הצמיד אותו לרצפה בעוד השולחן עף מעליו.