עשרים שעות עד הדדליין. בוב וטריפלטון ישבו במטבחון והעבירו את הזמן עד שיהיו מספיק עייפים כדי ללכת לישון. חוץ מהם, שני האחרים היחידים במחבוא היו פרנסואה ודון בחדר המרכזי. שני אלה הגיעו לפה כל ערב, גם כשלא היו פה אנשים אחרים. לישון על מזרן זה דבר שאתה לא מעריך עד שזה לא חסר לך, ועכשיו בוב העריך את זה במיוחד. זה שמר של מצב הרוח של בוב גם כששאר המקום הזה הרגיש די עגום.
"אתה לא מעדיף קפה?" "אני לא אוהב את הטעם." "לא שותים קפה בשביל הטעם." "זאת רק סיבה נוספת לא לאהוב קפה."
טריפלטון משך בכתפיו ולגם מהקפה שלו. בוב שתה מים. "הייתי מעדיף תה, האמת, אבל שכחתי להביא את התיק עם הצידה שלנו מהמשאית. אנחנו צריכים לקפוץ לשם שוב מתישהו." "צודק. באופן כללי אני לא אוהב את זה שאנחנו סתם משאירים אותה שם. מישהו ימצא אותה." "אולי בהזדמנות כשנהיה שם תתן לי עוד שיעור נהיגה?" "אני חושב שלמדת מספיק." "איך מספיק? נתת לי רק שיעור אחד בינתיים בנסיעה בדרך לכאן." "כן, לא צריך יותר מזה. לנהוג בשממה כשלא רודפים אחריך זה כל כך קל שזה מביך. לנהוג בתוך עיר אני ממילא לא אצליח ללמד אותך אז אין טעם לנסות."
בוב רצה להתנגד אבל החליט שאין באמת טעם. הוא סיים את המים שלו ונשען אחורה בכיסא שלו. "טוב נו. אז מה התוכנית? בהנחה שווילדביסט לא מופיע באורח פלא." "אני לא בטוח. האמת היא שאם משהו באמת קרה לו, זה די ידפוק את הברית החדשה בטווח הרחוק, מכל מיני בחינות. חשבתי אולי לנסות לחפש את רמברנדט בעצמי." "בשביל מה? בשביל נקמה או משהו כזה?" "לא יודע. נקמה זאת לא המילה. אני מכיר אותו די הרבה זמן, אתה מבין, זה יותר עניין של סגירת מעגל. אולי אני אנסה למצוא את ריצ'רד קודם." "אני מבין." "מה איתך?"
לבוב היו כל מיני רעיונות שהוא הספיק לחשוב עליהם בדרך לעיר. הדבר הכי חשוב, הוא הבין, זה להבין מה בכלל המטרות שלו. היו כמה שאלות מהותיות על העולם שהוא היה צריך לענות עליהן - שאלות על האיזון העדין ועל הריבונות - ושאלות יותר ספציפיות על הצעיף ועל ארליך. כשהוא ידע מה השאלות שהוא רוצה לענות עליהן היה הרבה יותר פשוט לתכנן מה לעשות כדי למצוא תשובה. אבל הוא לא הספיק להגיד לטריפלטון שום דבר מהדברים האלה לפני שהגיע רעש מאחת הדלתות המתכתיות בצד השני של המחבוא. הן היו די רועשות.
שניהם קמו והצטרפו לשניים בחדר המרכזי, שנראו גם הם דרוכים. פרנסואה נעמד מהכיסא שלו - בוב שם לב שהיה לו אקדח על המותן, והוא היה היחיד מהעיר שבוב ראה שנשא אחד - ולידו דון החזיקה בפנקס שלה. על השולחן מולם היה מונח אותו שק שבוב שם לב אליו ביום הראשון שלהם כאן.
"גם אתם שמעתם את-"
היה קול של דלת נפתחת, ואוסף של אנשים הגיח מהמחסן הקטן שמולם. פרנסואה נראה לחוץ לרגע - הושיט את היד לכיוון האקדח - ואז מהר החזיר אותה כשהזהות של האורחים התבהרה.
"מי היה מאמין. אלה כמה פרצופים מכוערים שממש לא ציפיתי לראות."
זה היה ווילדביסט. ליוותה אותו אותה אישה שאמרה לבוב להחליף בגדים בזמנו, ואיתם היה פעיל אנטי-אכיפה נוסף. "בוס!" טריפלטון קרא, והניח את היד על הכתף של בוב. "... אני לא מאמין שהוא באמת הופיע באורח פלא."
"אה, הבוס ווילדביסט, אדוני!" פרנסואה דיבר בחיוך והתיישב בחזרה בכיסא שלו. "תענוג לארח אותך כאן במחבוא הצנוע שלנו."
האישה בינתיים פנתה לבוב ולטריפלטון. "מה לעזאזל אתם עושים כאן? חשבנו שאתם מתים." "הלוואי שהיינו. לצערי סטנדרטי הבטיחות למשאיות של הריבונות הוכיחו את עצמם פעם נוספת." "אני מקווה מאוד שאתם לא נטשתם אותנו בכוונה שם על הכביש." "הלוואי שהיינו מספיק חכמים כדי לחשוב על זה." בוב התרחק מטריפלטון באלגנטיות כשהוא אמר את זה. ווילדביסט בינתיים ניגש לשולחן הגדול, התיישב עליו והביט סביב. "המקום הזה אותו חור שאני זוכר מהפעם האחרונה שהייתי כאן, כשתיאמת עוד הייתה הבוסית." פרנסואה הנהן. "כמובן - אבל אתה תגלה ש-" ווילדביסט התעלם ממנו ופנה לדון, שהתיישבה לצד פרנסואה. "אותך אני זוכר. היית חברה שלה, נכון? ישבת באותו מקום שאת יושבת עכשיו."
נראה שדון עמדה לענות משהו אבל פרנסואה קטע אותה לפני שהיא יכלה. "... אתה בוודאי זוכר גם אותי, אדוני הבוס, נכון? גם אני הייתי חבר טוב של תיאמת היקרה - כל כך מצער מה שקרה לה - ועכשיו- " "לא, לא זוכר." ווילדביסט קטע אותו שוב ופנה לכיוון בוב וטריפלטון. פרנסואה הידק את שפתיו.
"שניכם, אידיוטים. כבר אמרתי לכם כמה החבר שלכם דפק אותנו?" "הזכרת את זה." טריפלטון ענה ונשען על השולחן. "אם זה עוזר לך, בוס, אני שונא את הסיטואציה הזאת באותה מידה כמוך. למה כל כך התעכבתם?" "הא-" האישה, שממש התחילה לעצבן את בוב בשלב הזה, ענתה לטריפלטון. "- לא לכולנו הייתה הפריווילגיה להתנגש בעמוד כמו עכברוש עיוור ולהעמיד פני מת." "סתמי, יוליה." ווילדביסט אמר. האישה השתתקה במבוכה, ויחד עם הפעיל הנוסף שהגיע איתם התיישבה לצד השולחן בשקט. ווילדביסט המשיך לדבר, וכולם הקשיבו.
"הם היו על הזנב שלנו והבנו שהם מצוידים ומתודלקים מספיק טוב כדי לא לעצור אלא אם נאבד אותם איכשהו. נסענו לנקיק-שש-אחת והצלחנו להיפטר מהם באחד הצמתים שם, אבל אז היינו צריכים לעשות מעקף ארוך בדרך חזרה - כדי לתדלק וכדי לא לפגוש אותם שוב בטעות. זאת הסיבה לעיכוב. מה שכן, הם יודעים שאנחנו מכוונים לעיר הזאת, אז אנחנו רוצים לעוף מכאן ברגע שאנחנו יכולים. הנחתי שהם לא יתעמתו איתנו כאן כי הרשות לוקחת את העיר הזאת די ברצינות אבל מי יודע כמה דפוקים הם באמת." "אני מבטיח לך, אדוני הבוס, אין מקום בטוח יותר מהמחבוא שלנו! אף אחד, סוכן או אנטי-אכיפה, לא ימצא את המקום הזה." ענה פרנסואה. "אני מאוד מקווה שאתה צודק."
"שאלה קטנה, אם לא אכפת לכם," בוב פנה לווילדביסט בזהירות. "בוריס, נכון? מה אתה רוצה?" "המשאית המקורית שלנו - משאית שחורה של הרשות - הצלחתם להשתלט עליה בחזרה, במקרה?" "מה אני אגיד לך, אין לי מושג. אנחנו נפרדו מהקבוצה הזו מאוד מהר. אתם הספקתם לראות משהו?" הוא פנה לשני האחרים - יוליה והאיש הנוסף - והם הנידו בראשם. "היחידים שאני יודע שיצאו מהעסק הזה זה חמישתנו. שלושתנו כאן ועוד שניים שמחכים מחוץ לעיר. פגשת את סולימאן, נכון?" "כן." "יפה. אז הוא שם." "אם תרצו," פרנסואה אמר. "אתם מוזמנים כולכם לבלות את הלילה כאן במחבוא! אתם יכולים להישאר כאן עם בוריס וטריפלטון. יש לנו מזרנים נוספים, דון, נכון?" "לא." "טוב, תוכלו לחלוק את המזרנים אם כך." טריפלטון הסתכל על יוליה, שניהם עשו פרצוף אחד לשני, ואז הביטו חזרה בפרנסואה. "אולי עדיף שלא." "אנחנו יכולים לישון במשאית, טריפלטון." "אה, זה נכון."
"בכל מקרה," ווילדביסט המשיך. "השניים שלא איתנו יישארו שם בחוץ. אני צריך אותם שם כדי שיקבלו את פניה של הספקית מחר בלילה ויובילו אותה לכאן." "הספקית...?" בוב שאל בעדינות. הוא שמע את השם הזה כבר. "כן, כל החרא הזה קרה רק כי תכננתי לפגוש אותה. היי, פרנסיס," "פרנסואה." "שיהיה. בוא אני אלמד אותך משהו על מנהיגות. לא מזמן הספקית הציעה לי לחתום על איזה עסקה רצינית איתה. משהו תמורת נשק לברית, הפרטים לא חשובים, אבל משהו רציני. הובילה אותי כל הדרך לגבול של טריטוריה-ארבע לכל הרוחות והכלבה הזאת אפילו לא הייתה שם בעצמה - רק דיברה איתנו בטלפון. אמרתי לה, אין סיכוי שבעולם שאני חותם על עסקה בלי שאני לוחץ לה את היד באופן אישי - והנה, גרמתי לה להגיע עד לטריטוריה שלנו בשביל ללחוץ לי את היד כדי להפוך את העסקה לרשמית. ושתבינו, קשה לגרום לה לצאת מהמסתור שלה אם זה לא משהו חשוב. היא אפילו לא נותנת לנו את המספר שלה ורק מתקשרת כשנוח לה." בוב שם לב שטריפלטון הרים גבה כשהוא שמע את זה. "בקיצור, אני מקווה שכולכם כאן מבינים שהברית שלכם בידיים טובות. כבוד זה עניין חשוב."
בוב לא היה בטוח איך להגיב, בעיקר כי הוא לא ממש הרגיש שייכות לברית החדשה. או לאיזשהי ברית, או לאיזשהו ארגון. אבל נראה שלפרנסואה כן היה מה להגיד.
"נפלא, באמת נפלא! אתה בטח תשמע לשמוע, אדוני הבוס ווילדביסט, שגם כאן בעיר הצנועה שלנו, אנחנו שומרים על הכבוד של האנטי-אכיפה. למעשה יש לנו תוכנית ממש ליום אחרי הפגישה החשובה שלך. אולי תישארו לצפות...?" "לא. אנחנו עפים מכאן ברגע שאנחנו יכולים. לא לוקח את הסיכון עם הברית המזרחית על הזנב שלנו. מה אתם מתכננים?" "טוב-" פרנסואה הצביע על השק שישב על השולחן, שעליו מרוסס 'נא לא לגעת'. בוב שם לב שדון, כאילו באופן אינסטנקטיבי, זזה אחורה עם הכיסא שלה. "- הצלחנו להשיג מספר פצצות מרשות האכיפה, ואנחנו נשתמש בהן באחד מבנייני הדירות בעיר. נפוצץ את אחת הקומות, נשאיר הרבה כתובות ועלונים של האנטי-אכיפה - והחלק הכי טוב -" הוא חייך חיוך רחב. "תכננו את זה כדי להפליל חלק מפעילי האנטי-אכיפה בעיר שלא משתפים פעולה עם הקבוצה שלנו. נצחון מכל הכיוונים. אתה בוודאי גאה בנו, נכון, אדון ווילדביסט? תיאמת הייתה מרוצה אם היא הייתה יודעת שאנחנו ממשיכים לפעול באומץ ככה."
"הממ." ווילדביסט שילב את ידיו. "אני לא יודע בקשר לזה. אבל אתה יודע מה, כל עוד אתם ממשיכים לעשות רעש כאן, קשה לי להתלונן."
לבוב, לעומת זאת, היה קצת קשה לא להתלונן. הוא הסתכל על טריפלטון, לידו, שעמד בשקט לא אופייני ורק הקשיב. הוא החליט לדבר בעצמו. "סליחה, אם לא אכפת לכם - איך בדיוק לפוצץ בניין דירות עוזר לאידיאולוגיה?" "לא שמעת, ידידי בוריס? יהיו עלונים. נפיץ את בשורת האנטי-אכיפה." "כן, אם זה היה רק לרסס איזה כתובת איפשהו זה היה נראה לי הגיוני, אבל הם הייתי אזרח רגיל ומישהו היה מפוצץ את הדירה שלי זה מיד היה עושה עלי רושם לא טוב, לא משנה מה הבשורה שהוא מפיץ." פרנסואה נאנח, כאילו הוא עייף מלנסות להסביר את זה - למרות שלדעתו של בוב הוא לא באמת ניסה להסביר את זה - והביט לכיוון ווילדביסט. ווילדביסט, בתורו, פנה אל בוב.
"תשמע, חבר. אולי יקח לך זמן להבין את זה כי אתה עוד חדש. העובדה היא כזאת. הסיכויים של האנטי-אכיפה מול הריבונות הם אפסיים." נראה שההחלטיות שבה זה נאמר הפתיעה את כל הנוכחים בחדר. "הסיבה היחידה שהם לא אפס עגול, והדבר היחיד שנותן לנו יתרון, הוא שאנחנו חסרי גבולות. וככה או ככה, לפוצץ בניין דירות ממש הולך להפחיד את הרשות. אז אם איזה בוס עירוני אידיוט מוצא הזדמנות לעשות את זה, כמו שאמרתי, אני לא מתלונן."
השתרר שקט לזמן קצר.
פרנסואה לבסוף דיבר. "... טוב! אני מאמין שזה זמן טוב להפסקה. דון, למה שלא תראי לאורחים החדשים שלנו את המטבחון? ואז תחזירי את הפצצות למקום שלהן ליד הדלת למסדרון? ואז תבדקי שוב אם יש לנו עוד מזרנים במקרה...?" "... כן."
בוב הצטרף לצידו של טריפלטון שעמד לחזור גם הוא למטבחון, ופנה אליו בשקט. "מה אתה חושב על זה, טריפלטון?" "לפוצץ דירה של מישהו זה כמו קפה, בוב." "קפה?" "לא עושים את זה בשביל הטעם. בוא, אני צריך לסיים את שלי."