נייג'ל הביא אותם למקום האחרון שבוב ציפה ללכת אליו.
"זה המקום האחרון שציפיתי ללכת אליו." "אינטלקטואלי מדי בשבילך, אה?" "שקט, שניכם." נייג'ל מלמל בחוסר נוחות מלפניהם והוביל אותם בין מדפי הספרים.
כמובן שהם היו מחוץ לשעות הפעילות של הספריה, אבל בדומה לפעם הקודמת שבה בוב היה פה, נראה שהדלתות לא היו נעולות. בוב הניח שזה כי אף אחד לא הולך לגנוב מספריה בכל מקרה. לא היה פה איש חוץ משלושתם, אבל נראה שנייג'ל בכל זאת העדיף שהם ישמרו על השקט. בוב יכל להבין את זה.
הוא עצר מול מדף ספרים בקצה הרחוק של הספריה. הספרים שהם עברו על פניהם בדרך לכאן נראו חלקם יותר חדשים וחלקם יותר ישנים. כל אלה על המדף הזה נראו ישנים במיוחד.
"אתה יודע, עכשיו שאני חושב על זה אני לא בטוח אם אי פעם הייתי בספרייה." טריפלטון לחש לבוב לצידו. "אם זה עוזר לך להרגיש טוב יותר, זאת רק הפעם השנייה שלי." "תודה. לשמוע את זה ממש עזר לבטחון העצמי שלי."
נייג'ל שוב העיף לכיוונם מבט לחוץ, ואז פנה להסתכל על הספרים שמולו. הוא בזהירות העביר את היד עליהם - ועצר מעל ספר לבן ושמן שנראה ישן במיוחד. הוא שלף אותו החוצה. הכתב על השדרה שלו התפורר כמעט לגמרי, אבל בוב יכל לראות שעל הכריכה הקדמית כתוב "האגדה של סליכא".
"מה שאני עומד להראות לכם עכשיו זה סוד רציני. אני מקווה מאוד שאפשר לסמוך עליכם." "ספינת האוויר הזו כבר הפליגה. בוא נתקדם הלאה." נייג'ל היישיר מבט חזרה לכיוון המדף והפך את הספר ביד שלו - בוב שם לב לעובדה המוזרה שהכריכה האחורית נראתה בדיוק כמו הכריכה הקודמית אחרי הסיבוב - והכניס את הספר בחזרה למקום. נשמע קול של 'קליק' מכיוון המדף, ואחרי שניי'גל דחף אותו קלות, כל הארון נדחף אחורה לתוך הקיר וחשף פיר עם סולם מתחתיו.
"... וואו." "כן. רדו לפני, אני ארד אחרון ואסגור את הפתח מעלי." וכך נעשה. החלל למטה היה חשוך כמו הלילה ובוב ירד בזהירות שלב אחרי שלב לתוך העלטה. הוא שמע את טריפלטון מדבר מעליו. "אתם ברצינות בניתם את הדבר הזה...?" "לא. זאת אומרת, לא נראה לי. לפי מה ששמעתי המקום הזה תמיד היה קיים, פשוט הבוסית הקודמת גילתה אותו." "מה אתה אומר." זה באמת היה משונה. הם הגיעו לתחתית; בוב יכל לראות שנייג'ל הזיז איזשהי ידית שהחזירה את הארון מעליהם למקום, והמקום החשיך לחלוטין. מיד אחר כך טריפלטון הדליק את הפנס שנייג'ל נתן לו מוקדם יותר.
הם עמדו בחדר קטן ומאובק. נייג'ל מיד פתח את הדלת היחידה, וחשף בצד השני מסדרון ארוך, עם הרבה דלתות משני הצדדים שלו. המקום הזה היה נראה כאילו לא השתמשו בו עידנים. חלק מהדלתות לא היו על הצירים כמו שצריך, כל מיני דברים התקלפו מהקירות וקורי עכביש כיסו כמעט כל פינה. וגם, המקום הסריח. שלא לדבר על החושך המוחלט שהיה פה לולא הפנס.
"זה ברצינות המחבוא שלכם? יש למקום הזה ריח של-" "ברור שלא! אמרתי לחבר שלך שהמחבוא נמצא מתחת למגדל. זאת רק כניסה אחורית. המגדל עצמו בדרך כלל מאובטח. בואו אחרי." זה לא בדיוק סיפק אף אחד מהם, אבל בוב וטריפלטון פשוט הסתכלו אחד על השני והתחילו לעקוב אחרי נייג'ל.
בוב ניסה לחשב באיזה כיוון המגדל שבמרכז העיר אמור להיות ואם הם הולכים בכלל בכיוון הנכון, אבל הוא הבין מהר מאוד שרק הספרייה עצמה כבר הספיקה לדפוק את חוש הכיוון שלו ולא באמת היה לו מושג. הם צעדו בשקט, כשרק הקול של הצעדים שלהם הדהד ברחבי המסדרון. בוב העיף מבט לכיוון חלק מהדלתות בצדדים. בחלקן היו מוטבעים חלונות, וכשהאור חלף על פניהם בוב יכל לראות מכשירים משונים שהוא לא זיהה בצד השני. חלק מהחדרים נראו פחות או יותר סתם כמו משרדים. נראה שכמעט כל דבר שהיה כתוב על הקירות או הדלתות התקלף, אבל על חלק מהקירות עדיין היה אפשר להבחין בשאריות של סימן שחזר על עצמו - שני ריבועים, אחד בימין למטה והשני בשמאל למעלה, שנשקו בפינה.
"טוב, אתה הולך להגיד לנו מה זה המקום הזה בכלל?" "אני לא יודע מה זה המקום הזה. אני חושב שזה רק המעבר שמוביל למחבוא." בוב יכל לראות על הפנים של טריפלטון שהתשובה הזאת ממש מעצבנת אותו, והוא הבין את זה לגמרי.
הוא החליט שהוא ימלא את הזמן בשיחה פחות מתוחה ויותר פרודקטיבית שממילא הוא תכנן לעשות. "תגיד, נייג'ל, יש לי שאלה לא קשורה. המכולת שלך מקבלת משלוחים כל חודש, נכון?" "משלוחים? אה, ברור. זה באמת לא קשור." "כן. נכון יש מדבקות עם מספרים על הקופסאות של המשלוח?" "נכון. יש תמיד מדבקות מחוץ ובתוך הקופסאות." "כן, אז אני תוהה אם יש איזה קשר בין המספר על המדבקה לתוכן של הקופסה?" "בוריס," בוב שמח שטריפלטון השתמש בשם הבדוי כי הוא לא היה בטוח שהוא יזכור. "למה לעזאזל זה מעניין אותך?" "אני אספר לך אחר כך. נו, נייג'ל, מה אתה אומר?" "המספרים על המדבקות...? טוב, זה נכון שתמיד בקופסאות עם אותו מספר יש אותו דבר בפנים, אבל אני לא יודע אם המספרים עצמם אומרים משהו." "אלה פשוט סתם מספרים לא קשורים?" "... כמעט כל הקופסאות נגמרות בשש-שתיים, אני מניח, אבל לא כולן. אני לא באמת יודע מה זה אומר יותר מזה." "טב, זה גם משהו."
השיחה לפחות עזרה להעביר את הזמן. הם פנו כמה פעמים בדרך - בוב ניסה לזכור איפה, אבל החושך הקשה על למצוא נקודות ציון - ובסוף אחרי הליכה קצרה הם נעמדו מול דלת מתכת גדולה. נייג'ל סימן להם לעצור, ובמאמץ קל פתח את הדלת.
הצד השני היה מואר. זה היה נראה כמו מחסן קטן. הם היו מוקפים בכמה קופסאות וארונות, וכן שולחן קטן שעליו היה מונח שק. טריפלטון כיבה את הפנס, ונייג'ל סגר את הדלת מאחוריהם. בוב יכל לראות שמהצד הזה, היה מרוסס על הדלת באדום אותו סימן של שני ריבועים שהוא שם לב אליו קודם. ליד הדלת שדרכה הם נכנסו, הייתה דלת זהה, רק שעליה היה מרוסס משהו שנראה כמו ציור של משאית. על השק שלידם היה מרוסס 'נא לא לגעת', ובוב הבין שאין סיבה לא להישמע לו. מול שתי הדלתות היה פתח גדול שנייג'ל הוליך אותם דרכו - אל החדר המרכזי של המחבוא.
"אה, נייג'ל! כל כך שמח לראות אותך, חבר. ואלה החברים החדשים, אני מניח! תן לי לנחש- בוריס?"
במרכז החדר היה שולחן עגול גדול, שמסביבו ישבו מספר אנשים, חלקם עונדים מטפחות אדומות בכל מיני צורות, והתעסקו איש בענייניו, למרות שחלקם עכשיו פנה להסתכל עליהם. לא היה ראש לשולחן, כמובן, אבל היה כיסא אחד מהודר יותר מהאחרים, שעליו ישב אדם בלבוש מהודר יותר מהאחרים, עם חיוך ושפם מטופח. ממש לידו, על כיסא רגיל, ישבה אישה נמוכה וכתבה משהו בפנקס. על התקרה - שבוב איכשהו חשב להסתכל עליה - היה שעון-מצפן גדול, דומה לזה שהוא זכר מהמפעל.
לקח לבוב ולטריפלטון כמה רגעים מבלבלים להבין שהאיש המשופם פנה לטריפלטון. "אה - לא בדיוק. טריפלטון. זה בוריס. היי." "כמובן, כמובן! תענוג לפגוש אתכם. פרנסואה. הבוס בפועל של האנטי-אכיפה בעיר." לפי מה שבוב הבין מנייג'ל, היו עדיין מספר קבוצות של פעילים שלא הכירו בפרנסואה, אבל הוא לא עמד להתווכח. פרנסואה הושיט את ידו ללחוץ את שלהם ולא קם מהכיסא, מה שהכריח את טריפלטון ואת בוב ללכת אליו מסביב לשולחן וללחוץ אותה בזוית לא נוחה. טריפלטון מהר לקח על עצמו את האחריות לנהל את האירוע.
"מקום נחמד יש לכם כאן. שמע, בוא נגיע ישר לעניין. זה בקשר ל-" "באמת נחמד, נכון? אנחנו משתמשים בו כבר - כמה שנים, דון, את זוכרת?" האישה שלידו לא הרימה את ראשה מהפנקס. "בערך מאה." "מאה, ועדיין המסדרון לפה מריח כמו - אתה יודע מה, לא משנה. העניין הוא-" "-לא, בבקשה, אם יש לך ביקורת, אני אשמח לשמוע אותה." "אני אשמח עוד יותר להגיד אותה, ועדיין אני מחליט לוותר. ווילדביסט יצר איתך קשר?" "רגע, אנחנו לא ממהרים לשום מקום. דבר ראשון - איתך דיברתי בטלפון, בוריס, נכון? אמרת שאתם צריכים מקום לישון?" "אה, זה יהיה נחמד, כן." "טוב, אתם יותר ממוזמנים להישאר כאן במחבוא. תזכרי לארגן להם מזרנים, דון." "אני אזכור." "לא תמצאו מקום בטוח יותר בעיר. מאיפה אתם, דרך אגב? לא כל יום אנחנו מקבלים מבקרים מחוץ לעיר."
בוב וטריפלטון הסתכלו אחד על השני, ואז חזרה על פרנסואה. טריפלטון דיבר. "במקור מסתם איזה חור. אני הייתי בקבוצות הבין-עירוניות של הברית. שמע, חבר, אני מבין שאתה לא עיף ולחוץ, אבל אנחנו כן עייפים ולחוצים. לעמשה, בוריס פה הוא אחד האנשים הכי עייפים ולחוצים שהיה לי העונג להכיר." "אני לא כזה לחוץ-" "-אל תקשיב לו, הוא ממש עייף. בוא נגיע לעניין. אתה מכיר את ווילדביסט, נכון? הבוס הגדול? אני מבין שהוא תיאם איתך את ההגעה שלו לפה?"
פרנסואה נאנח, אבל המשיך לחייך. בוב העיף מבט מאחורה. נראה שנייג'ל עזב אותם ועכשיו ישב ופטפט עם אנשי האנטי-אכיפה האחרים שהיו כאן. יש משהו נחמד בלהיפגש עם חברים מרחבי העיר בסוג של מועדון סודי כזה, הוא חשב, גם בלי העניין של ההתנגדות לרשות האכיפה. העיירה שלו הייתה קצת קטנה מדי בשביל זה, אבל בעיר כמו זו זה היה נראה לו הגיוני.
"... טוב, אם אתה מתעקש. כן, הוא תיאם את ההגעה איתי, וכמו שאתה רואה הוא עוד לא הגיע. הוא הזהיר אותנו שהוא עלול להתעכב." "כן, זה לא מפתיע. אנחנו היינו איתו, ואז התחילו לרדוף אחרינו חבורת אידיוטים מהברית המזרחית - אני מניח שאתה יודע מה זה - ונפרדנו ממנו. אם הוא לא הגיע לכאן לפנינו אני מניח שהמרדף לא נגמר טוב." "תראה, ידידי טריפלטון. לפי מה שהבנתי ממנו, הוא תכנן איזשהו מפגש מאוד חשוב בעיר האהובה שלנו. כבר אמרתי שהמחבוא הזה הוא המקום הכי בטוח בעיר? אולי בכל העולם, אם תשאל אותי. בכל מקרה, המפגש הזה אמור יהיה להתקיים עוד... כמה זמן, דון?" "ארבעה לילות." "ארבעה לילות. וכפי שהוא אומר לנו - זה הדד-ליין להגעה שלו. אם הוא לא יגיע עד אז, צריך להניח שמשהו קרה לו ולדווח לאנשים שלו באחת הערים האחרות. כל עוד אנחנו לפני הדד-ליין, אני אניח שהכל בסדר." "תראה, אתה יכול להניח את זה, אבל אני באופן אישי ראיתי את המשאית שלו תחת אש, ו-" "טוב, אם אתה חושב שאין לו עוד מה לחפש פה, אתם מוזמנים לעזוב, כמובן. למרות שיהיה חבל להגיד שלום לאורחים כמוכם."
טריפלטון נאנח. "... טוב, כן, בסדר. אנחנו נישאר לפחות עד הדד-ליין." "מצוין. תרצו משהו לאכול, אולי לשתות בינתיים?" "אני בסדר." "אני אשמח לשתות משהו, האמת." בוב הרים את היד. הם השאירו את הצידה שלהם על המשאית, ובדיעבד עכשיו שהם פה לא ברור מתי הם יחזרו לאסוף אותה.
"כמובן! דון, תראי לו את המטבחון." האישה קמה מהכיסא שלה, ועם מבט נייטרלי לחלוטין, סימנה לבוב לעקוב אחריה. הוא סימן שלום לטריפלטון והלך אחריה.
הם הלכו לצד השני ממנו הם נכנסו לחדר הזה. גם שם היה מחסן קטן וגם שם היו שתי דלתות ממתכת, באופן כמעט סימטרי לחדר שממנו הם נכנסו. על אחת הדלתות היה מרוסס באדום ציור של חץ שמצביע למעלה. על השניה היה מצויר ספל. האישה - דון - ניגשה לפתוח את הדלת עם הספל.
"אז... לאן מובילות כל הדלתות האלה?" "זאת מובילה ללובי של המגדל." היא הצביעה על הדלת עם החץ. "זאת שאתה חושב עליה בצד השני מחוברת ישר לחניון של המגדל. שני המעברים האלה מוסווים מהצד השני." "מעניין." בוב אמר בנסיון להישמע חברתי. הם נכנסו למטבחון, ובוב מיד הבין כמה הוא התגעגע למטבחונים. רק לעמוד פה הרגיע אותו. דון נעמדה לידו והצליחה לשמור על הבעת פנים נייטרלית. לא היה קשה לנחש שזאת דרך להסתיר את העובדה שהיא לא מרוצה מזה שהיא כאן. "קפה?" "אה, אני לא טיפוס של קפה האמת. יש לכם תה אולי?" "לא." לעזאזל. בוב שילב ידיים והסתכל סביב. "טוב, סתם מים גם יהיה בסדר." היא נגשה למצוא כוס.
בדיוק כשבוב עמד לוותר סופית על נסיון לפתח שיחה, היא דיברה. "איך מצאת אותנו?" "אה, אל תשאלי. הייתי פה סוכן פעם, את יודעת." הוא לא ראה טעם להסתיר את זה מהאנשים פה אחרי שהוא סיפר לנייג'ל את כל הסיפור. "המ." היא ענתה. "כן. והייתי מעורב במעצר של מיילו. את בטח יודעת על זה, נכון? הבנתי שזה משהו שפרנסואה תכנן בכוונה. בקיצור, זה כיוון אותי לנייג'ל, ודרכו מצאתי אתכם. לא סיפרתי לרשות את הסיבות שבגללן חשדתי בנייג'ל, אם זה מרגיע אותך."
היא הניחה את הכוס הריקה על השולחן ליד בוב ובהתה בו. "מיילו היה חבר טוב שלי." "אה." בוב ענה במבוכה. ודון מיהרה לעזוב את החדר.
טוב, אולי זה התחיל ברגל שמאל. ואולי לא היה פה תה. ואולי לא היה להם מושג לאן הם מתקדמים מכאן. ואולי הוא היה עייף. אבל לפחות הוא אמור לישון על מזרן הלילה. אז זה כבר משהו.