בוב עשה את דרכו ברגל חזרה לכיוון אתר התאונה. חוץ מהקסדה שהוא עדיין סחב מתחת לאחת הזרועות, הייתה לו גם מפה, מצפן ושעון, שאת כולם הם מצאו בתא הנהג. השעה הייתה קצת אחרי שתיים-ימין. אחרי סקירה קצרה של האיזור לא היה יותר מדי מסובך לאתר איפה הם נמצאים. השאלה שנותרה היא מה לעשות עם המידע הזה.
כל השלושה האחרים עמדו מחוץ למשאית, ולידם שני אופנועים. הם מצאו אותם בתוך תא המטען. זה היה מזל גדול - המשאית עצמה עשתה רעש מוזר כשהם ניסו להתניע אותה והם לא רצו לקחת את הסיכון. כל הארבעה יצאו מההתנגשות פחות או יותר בלי פגע - כולם התכופפו מתחת לשמשה בזמן, הכינו את עצמם למכה, בוב בלם ברגע האחרון, וכן נראה שהמסה של ארבעה אנשים מכווצים ביחד הצליחה איכשהו לבלום הרבה מההדף - אבל נראה שהמשאית, וכמובן עמוד הטלפון, יצטרכו טיפול נוסף. ההצלחה האמיתית הייתה שאף אחד אחר לא עצר אחרי שהם התנגשו, וכל שאר כלי הרכב המשיכו בדרכיהם.
אסמרלדה בדקה משהו באחד האופנועים. אחת הזרועות שלה עדיין הייתה חבושה, אבל היא התנהגה כאילו זה לא הפריע לה.
"אה, בוריס, חזרת!" "כן. עכשיו אני בטוח שאנחנו במקום שחשבנו שאנחנו בו." הוא הצביע על נקודה במפה. "יופי." "יופי, יופי! תבדוק איפה - תבדוק מתי - תבדוק לאן - תבדוק היכן! השעון מתקתק, הזמן מזדמן...!" השלושה הביטו בלנדאו, נאנחו כולם ביחד, ואז הביטו שוב אחד בשני.
"לא מצאת את התליון שלי, נכון?" "לא, ואני לא יודע למה ציפית שהוא יעוף לכיוון הזה בכלל." "לא ציפיתי, אבל זה לא שהיה לי רעיון אחר. אני בכלל לא שמתי לב מתי איבדתי אותו." "כנראה לא האמנת מספיק חזק, אסמרלדה." טריפלטון אמר. "אני חייב להודות, בוריס. זה לא היה רעיון איום ונורא ההתרסקות הזו." "אמרתי לך!" "היי, זה עדיין היה נורא. פשוט לא איום ונורא." "כן... נראה שאיבדנו אותם. לפחות בינתיים." אסמרלדה אמרה והביטה לכיוון הכביש שנשרך מולה.
"אז, בקשר לזה." בוב אמר. "בסדר, התאונה הייתה רעיון גאוני שלי, אבל אני לא בטוח מה עכשיו. לאן אתם חושבים כדאי שנסע מכאן?" הוא הביט בשניהם, והשניים הביטו אחד בשני, נאנחו ונשענו אחורה, טריפלטון על קיר המשאית שמאחוריו ואסמרלדה על אחד האופנועים. נראה ששניהם רוצים להגיד משהו אבל אף אחד לא באמת היה מוכן לדבר, לפחות עד שטריפלטון פתח את פיו אחרי כמה רגעים של שקט.
"תראה. דיברנו על זה עכשיו. אנחנו חושבים שאולי זה הזמן להתפצל." "להתפצל? למה הכוונה?" "הכוונה," אסמרלדה ענתה. "היא שיכול להיות שאין תשובה טובה לשאלה הזאת, ויכול להיות שזה הזמן להיפרד. זה קצת חבל שזה קורה ככה. בעולם מושלם, יום אחד היינו מסיימים את המשימה שלנו במרכזייה ואז כל אחד היה מחליט משם מה הוא עושה עם החיים שלו. טוב... המשימה נגמרה, אם נרצה או לא. ועכשיו..." אסמרלדה עצרה, אבל טריפלטון המשיך אותה. "עכשיו זאת הזדמנות טובה להחליט. כל עשרים השעות האחרונות בעצם רק ניסינו לשרוד, אבל עכשיו אנחנו יחסית בטוחים. יש לנו כלי רכב, ואני לא יודע אם יש מישהו שיודע שהוא צריך לרדוף אחרינו בשלב הזה. יכול להיות שזה הזמן לפרק את חוליית-מרכזייה-שש-שתיים-שתיים."
"אה." בוב ענה בשקט. הוא הסתכל על לנדאו שעכשיו חיטט במכולה של המשאית ואז חזרה על השניים שלידו. "אז לאן אתם הולכים? אתם החלטתם?"
אסמרלדה דיברה ראשונה. "אני חושבת שאני חוזרת לטריטוריה-חמש. אם אני אהיה כנה איתכם, היום היה קצת יותר מדי אקשן בשבילי בשביל מאה שנה." "לחזור לטריטוריה-חמש כדי להימנע מאקשן!" טריפלטון גיחך. "זה חדש." "כן, טוב, אני יודעת איך להסתדר שם. זה הבית שלי. אני חושבת שאולי אני אמצא איזה משהו שקט לעשות מאחורי הקלעים. אני עוד לא בטוחה." "זה קצת רחוק, לא?" בוב שאל. "לא יותר מדי. אנחנו לא כל כך רחוקים מהגבול, ואני די בטוחה שאני אצליח למצוא מסלול טוב של נקודות תדלוק בדרך לשם." "רגע, את מתכננת לנהוג? כשהזרוע שלך ככה?" "בוריס," היא חייכה בעדינות והזיזה את המפרק של היד שלה. "אני די טובה בלנהוג. אני לא צריכה להזיז את הזרוע יותר מדי בנהיגה ממילא. אני אסתדר." "אם את אומרת." בוב השפיל את מבטו ואז פנה לטריפלטון.
"כן, אם אתה סקרן," הוא אמר. "אני באופן אישי לא מסופק בכלל מכל מה שקרה פה. אני אמשיך לעיר-שש-שתיים. אני צריך לדעת אם ווילדביסט הצליח לברוח, ואני צריך לדעת מה קרה לרמברנדט. יש עוד כמה דברים שאני צריך להגיד למטומטם הזה באופן אישי. אני לא יודע מה יעלה בגורל המרדף הזה, אבל ככה או ככה אני מניח ששם אני אמצא את התשובה. אחר כך, נראה." בוב הנהן, וכך גם אסמרלדה.
"טוב, בוריס?" טריפלטון המשיך אחרי זמן מה. "מה איתך?" "אני?" "אלא מי? אתה הולך לתפוס טרמפ על אחד מאיתנו, אתה רוצה שנשאיר אותך כאן למות מצמא, או מה?"
בוב לא ציפה שהוא יצטרך להחליט כל כך מהר. הוא לקח צעד אחורה וניסה לשקול את האפשרויות שלו. זה היה זמן לא טוב להיזכר שהוא ממש עייף. הוא פיהק ואז הביט שוב על השניים שמולו.
מה המטרה שלו? כמו שטריפלטון אמר, בזמן האחרון הוא בעיקר התעסק בהשרדות, ובקושי יצא לו לחשוב על זה. הרעיון המקורי היה להבין מה קרה בדיוק בעיירה שלו ביום של האספה. מתישהו הרעיון התפתח למשהו מופשט יותר של 'ללמוד את האמת'. האמת על כל הדברים שהוא לאט לאט גילה שהוא בכלל לא מבין, דברים על העולם שאף אחד לא טרח לספר לו כשהוא גר בעיירה. מחלקי דברים שהוא הצליח להבין לאחרונה, הייתה לו תחושה שאולי יש תשובות שנמצאות במקום שנקרא הט"מ, ואולי דרך טריטוריה-חמש יהיה אפשר להגיע לשם. הוא הביט על אסמרלדה. אבל...
"אני חושב שהייתי רוצה ללכת איתך, טריפלטון." "איזה כיף לי. למה, אם לא אכפת לך שאני שואל?" "טוב, זה לא שאני לא גם סקרן לדעת איך נגמר המרדף, אבל מה שבעיקר מדאיג אותי... זה הצעיף, שעדיין נמצא במשאית השחורה. אם יש לנו מזל, היא תגיע לעיר-שש-שתיים. אם לא... טוב, במקרה הזה אני כבר אחשוב על משהו." "אה. כמעט שכחתי ממנו, אבל אתה צודק."
"באיזשהו מובן," אסמרלדה אמרה. "קיווינו שתגיד את זה." "זה כי את רצית שאני אהיה תקוע עם בוריס, נכון?" "נו, אתה יודע שלא. זה כי אני חושבת שכדאי שלנדאו יבוא איתי." היא סימנה לכיוון המשאית. הם יכלו לשמוע את לנדאו אומר משהו לעצמו מבפנים. "אין סיבה שהוא ימשיך להסתובב כאן ולחפש צרות. הרשות לא אוהבת להתמודד עם אנשים שיצאו מאיזון, אבל אני חושבת שאני אצליח למצוא מקום בטוח בשבילו אם אני אחפש. וחוץ מזה, אני לא יודעת בוודאות, אבל אני חושבת שבמקור גם הוא מטריטוריה-חמש." בוב הנהן. הוא קיווה שזה באמת יהיה עדיף בשבילו.
"טוב, בוריס. אז נראה שהחלטנו." "אם אנחנו כבר מדברים," בוב אמר. "אולי כדאי שתדעו. לא באמת קוראים לי בוריס." השניים הסתכלו אחד על השני בבלבול, ואז עליו. "רגע, מה?" "מה ששמעת. קוראים לי בוב. בכלל לא ידעתי מי אתם בהתחלה, כן? אז הייתי חייב-" טריפלטון קטע אותו. "טוב נו, זה לא באמת משנה, נכון? בוריס. בוב. לא השם הכי מוזר ששמעתי." אסמרלדה משכה בכתפיה. "בוב. טוב לדעת."
זה עבר קצת יותר חלק משהוא ציפה.
בלי צורך בעוד הרבה מילים, הם התחילו להתארגן לנסיעה. אמנם לא היו להם התיקים שלהם, אבל היה תיק קטן על אחד האופנועים שהם העמיסו בקצת צידה לדרך שהם מצאו בפנים. הם החליטו שכדאי שאסמרלדה תיקח אותו, כי המסע שלה ארוך יותר. לבסוף, כשההכנות הושלמו, ארבעתם עמדו בחוץ אחרי שגררו את האופנועים לכיוון הכביש. היה מאוד שקט, חוץ מהקול העדין של הבריזה.
לנדאו עלה על אחד האופנועים, ואסמרלדה עמדה לעלות לפניו כדי שתוכל לנהוג בו. לפני שהיא עלתה, היא עצרה והסתובבה אליהם.
"טריפלטון." היא צעדה לעברו וחיבקה אותו עם זרוע אחת. "אני כל כך אתגעגע. אני באמת, כל כך נהנתי איתך במרכזייה. זה קצת חבל שזה נגמר ככה..." "לעזאזל," טריפלטון חיבק אותה חזק בחזרה. "ממש שמחתי להכיר אותך. אני לא יודע איך הייתי שומר על שפיות שם בלעדייך." "אני לא בטוחה ששמרת." הוא צחק וחיבק אותה חזק יותר. "זה יהיה כל כך קשה לא לראות אותך כל בוקר יותר! אבל אני אצטרך להתרגל." הוא לקח צעד אחורה, וכך גם היא. בוב נשאר במקום בשקט. הוא לא רצה להתערב. מהמקום שבו הוא עמד זה היה נראה כאילו יש דמעות בעיניים של אסמרלדה. היא חייכה. "גם אני." "היי, רוצה שאני אמסור משהו לרמברנדט בשמך אם אני אראה אותו?" "הממ..." היא חשבה לכמה רגעים. "תמסור לו ד"ש." "אני מבטיח." "ובעצם, תמסור גם לריצ'רד אם אתה רואה אותו. אבל ברצינות. אליו אני באמת אתגעגע. זה ממש חבל שהוא לא יכל להיות איתנו כאן." "אני נשבע שאם ריצ'רד היה כאן כל זה לא היה קורה. כן, אני אחפש את הממזר ברגע שאני אתפנה לזה." "וגם... אנחנו נשמור על קשר, כן? איכשהו בטלפון. נמצא דרך." "נמצא. זה לא שטלפונים יפסיקו לעבוד." הוא ענה, ואז הביט לכיוון העמוד שהמשאית התנגשה בו. "... אלא אם כן בוריס - סליחה, בוב - ימשיך בקצב הזה." שניהם צחקו, וגם בוב גיחך. אסמרלדה לבסוף הסתובבה חזרה לכיוון האופנוע שלה ועלתה עליו, כשלנדאו מאחוריה, שומר על שתיקה בינתיים. בוב התקרב אליה. "... אני יודע שלא הכרנו הרבה זמן, אבל גם אני שמחתי להכיר אותך, אסמרלדה. תודה על הכל." "שום בעיה!" היא חייכה אליו. "תודה שהצטרפת אליי על האופנוע שם. זה ממש לא היה ברור מאליו." "זה הרגיש ברור מאליו באותו רגע. ... תשמרי על לנדאו, כן? את מבינה שהוא לא בחור רע." "ברור." היא ענתה, ולא היה שום ספק בקול שלה.
בוב פנה אל לנדאו, ובעדינות חבש לראשו את הקסדה שהוא החזיק. "ושלום גם לך. תודה שסמכת עליי. אני מקווה שיהיה לך יותר טוב מעכשיו. כמה שאפשר." "שלום, שלום לך, שלום ולא להתראות!" הוא ענה עם חיוך, לחץ לבוב את היד, ואז עבר לאחוז באסמרלדה מאחור. "בחושך, באור, בחלום, במציאות, תמיד, תמיד מעל כולם..." הוא הסתכל לבוב בעיניים. "ותזכור, עצה, עצה שלי, חבר - תיזהר, תיזהר מהאישה בטלפון! יותר מכל!"
לפני שלבוב היה זמן לתהות במשמעות של המילים האלה, אסמרלדה התניעה, והוא לקח צעד אחורה. "היו שלום, שניכם!" היא נופפה עם הזרוע הבריאה שלה, ואז אחזה באוויר שמתחת לצוואר שלה, כנראה מתוך אינסטינקט. "ושהעייט ישמור עליכם!" ועם מילים אלה, היא התחילה לנסוע, ובוב וטריפלטון נותרו לבד.
במשך כמה רגעים, הם פשוט נתנו לשקט לעטוף אותם.
"טוב." הם עלו על האופנוע השני. "טוב. תתכונן לנסיעה הכי גרועה בחיים שלך, בוב. אני ממש שונא לרכוב על אופנועים." "אה, זה מזכיר לי! רציתי להגיד את זה קודם כשאסמרלדה הייתה פה אבל שכחתי." "... מה?" בוב פרש את המפה לצידו כדי שטריפלטון יוכל לראות. "רציתי להציע לה את זה, אבל אולי כדאי שנעשה את זה אנחנו במקום אם אתה שונא אופנועים כל כך. במקום שהתחיל המרדף, איפה שפגשנו את ווילדביסט במקור, עדיין אמורה להיות משאית לצד הדרך. המשאית שרמברנדט פינצ'ר." "רגע מה? רמברנדט פינצ'ר משאית?" "אתה בכלל לא שמת לב מה קרה אז? אחת המשאיות של ווילדביסט. היו בתוכה כמה צמיגים ספייר. אני לא יודע כמה זה סיפור להחליף צמיג למשאית, אבל אולי זה שווה את הזמן שלנו." "אה... מעניין. יכול להיות שזה לא יאריך את הדרך שלנו יותר מדי אם נעשה את זה חכם." טריפלטון הסתכל במפה. בוב המשיך לדבר. "ויותר מזה - אם אני זוכר נכון, אחד מהתיקים שלנו עם האספקה עדיין נמצא שם." "מה? אז ברור שלפחות נעצור שם בדרך. איך אתה בכלל חושב על הדברים האלה?" " אני חושב שאני די טוב בלזכור דברים לא חשובים." בוב ענה וקיפל את המפה. "למה לא יכלו להיות לך רעיונות טובים כאלה מלכתכילה?" "אני די בטוח, טריפלטון, ואני רציני לגמרי, שכל הרעיונות שהיו לי כשהייתי איתכם היו טובים עד עכשיו." "כן, בטח." טריפלטון התניע את האופנוע.
"טוב, בין אם נהיה באופנוע או במשאית, זאת הולכת להיות נסיעה משעממת. אם יש לנו מזל בזמן הזה נצליח לחשוב על מה לעזאזל אנחנו בכלל מתכננים לעשות כשנגיע לעיר-שש-שתיים." "אז... האמת שיש לי רעיון גם בקשר לזה."