בוב נשען אחורה בכיסא שלו ובהה בקיר. זה היה המשרד של שמנדוז - הוא נתן לסוכנים לערוך כאן את החקירה שלהם. לא היה פה שום דבר מעניין על הקירות חוץ מלוח שנה ופוסטר עם ציור של חתול. כמה זמן הוא כבר מחכה פה? יותר מדי. לפחות הם הביאו לו תה. הוא לגם מהכוס שלו כשהדלת סוף סוף נפתחה.
שני סוכנים של רשות האכיפה נכנסו פנימה. הם גם היו אלה שאמרו לו לחכות כאן. אחד שמן עם שפם גדול התיישב על כיסא מולו, והשני, רזה יותר, סגר את הדלת מאחוריו. שניהם לבשו משקפי שמש שחורים ועל המדים שלהם היה תפור הסמל של רשות האכיפה - שני משולשים בצורת שעון חול שוכב על צידו, בצבע זהב. בוב חשב שלשים משקפי שמש בתוך החדר המאובק הזה זה קצת מטופש.
"ובכן." השמן התחיל לדבר והוציא מהכיס שלו פנקס ועט. "אני הולך לשאול אותך כמה שאלות." "בסדר." "שם?" "בוב." "שם מלא?" "בוב." הסוכן כתב משהו בפנקס שלו, הביט אחורה על הסוכן שעמד ליד הדלת והנהן. "טוב, בוב. אני צריך שתספר לי בדיוק מה שקרה לפני שעה שם באספה שלכם." "טוב." בוב לקח עוד לגימת תה כדי לרענן את הזיכרון שלו והמשיך.
"שמנדוז ואני היינו על הבמה. אני הראתי לכולם איזה צעיף שמצאתי בעיירה ולא ידעתי למי הוא שייך." "... הממ. זה הצעיף הזה בצבע המשונה ששמעתי עליו?" "כן, אדוני." "ואיפה הוא עכשיו?" "הוא נפל לי מהיד קצת אחרי שירדתי מהבמה ואיבדתי אותו, אדוני. אם אתם יודעים איפה הוא..." "... אני זה ששואל את השאלות כאן, בוב." "אבל לא שאלתי אף שאלה." "לא משנה. תמשיך." "ובכן," בוב המשיך. "האויב המושבע שלי, ארליך, עמד בקצה השני של הקהל, אבל כמובן שזיהיתי אותו. אתם יודעים, אני די בטוח שהוא קשור לכל העניין עם הצעיף." "תשכח מהצעיף רגע. מה קרה לארליך?" "טוב, באותו רגע שמתי לב שהוא נעלם מעבר לפינת הרחוב, אבל לא לבד - הייתה שם מישהי, ונראה שהיא הובילה אותו הרחק משם. זה היה נראה מפוקפק ביותר - היא הייתה רחוקה, אבל אני די בטוח שאף פעם לא ראיתי אותה בעיירה." "המממ." הסוכן הסתכל שוב על השותף שלו. השותף דיבר הפעם. "ואיך היא נראתה? אתה יכול לתאר אותה?" "בקושי הספקתי לראות אותה, אבל אני די בטוח שהיא לבשה חליפה. השיער שלה הגיע עד כאן בערך." בוב סימן מתחת לכתפיים שלו. "מעניין..." הסוכן המשופם כתב משהו בפנקס שלו. "ואחר כך מה קרה?" "אחר כך קפצתי מהבמה, רציתי לרוץ לעבר ארליך - שלא יוכל לברוח! - ואז בערך אתם הגעתם." "הממ." "כן. כולם שמעו את האזהרה שלכם על הפצצה, הקהל נכנס לפאניקה, ועד שהצלחתי לדחוף אנשים כדי להגיע לצד השני, ארליך כבר מזמן נעלם. מתישהו בשלב הזה איבדתי את הצעיף." "אני מבין. ומה אתה יודע על הפצצה הזאת, בוב?" "כלום! אני רק יודע מה שאתם אמרתם, שקיבלתם התראה שמישהו הטמין פצצה מתחת לבמה." "זה נכון." הסוכנים הסתכלו אחד על השני שוב, והרזה דיבר. "... מישהו אנונימי הזהיר אותנו שיהיה נסיון חבלה באספה, והגענו הכי מהר שיכלנו. ובאמת הפצצה הייתה שם, מוחבאת מתחת לבמה. זה אירוע לא רגיל למדי. אתה יודע איך להכין פצצה, בוב?" "אני? בטח שלא, אדוני, הדבר היחיד שאני יודע להכין זה תה." "אני מבין."
אחרי כמה כתיבות אחרונות בפנקס, הסוכן השמן התרומם על רגליו ונאנח. "טוב, בוב. נראה שזהו לבינתיים. אזרח שנעלם, פצצה מסתורית... דברים לא טובים קורים בעיירה שלכם. האיזון העדין בסכנה." "... אתם לא מצאתם את ארליך?" "עדיין לא. אתה יכול ללכת בינתיים, אבל צפה לחקירת המשך. אל תעזוב את העיירה בינתיים." "כמובן." בוב הודה להם, סיים את התה שלו ועזב את המשרד. אין לו ספק שהוא כבר יודע מי האחראי לכל המקרים המוזרים האלה... זה חייב להיות לא אחר מאשר ארליך.