הרעיון היה שהם יעשו עצירה קטנה באמצע הלילה באחת העיירות הקרובות, ומשם ימשיכו כדי לפגוש את משלחת האנטי-אכיפה בדרך לפני שהם יגיעו לאיזור של המרכזיה. הם יתקלו בהם בדרך, יסבירו להם מה קרה ואז יחליטו מה לעשות. בינתיים, היו עוד כמה שעות עד שהם יגיעו לתחנה הראשונה שלהם, ואסמרלדה הציעה שהם יישנו כמה שהם יכולים. בוב, רמברנדט ולנדאו ישבו עכשיו בתא המטען של המשאית בזמן שהשניים האחרים נהגו. הלילה כבר ירד, ובפנים היה כמעט חושך מוחלט - שילוב של החושך המוחלט של הלילה ושבתוך המכולה. בכל זאת, חלק קטן מהאור של המשאית עצמה הצליח לחדור פנימה, וגם הכמות הקטנה הזו הייתה מספיק כדי שהעיניים של בוב יצליחו לראות משהו.
רמברנדט, איכשהו, היה היחיד שהצליח להירדם. מצד שני אולי הוא גם היה היחיד שניסה להירדם. היה קצת מוזר לראות אותו כזה שלו. הוא שכב בצד אחד של המשאית, ובוב ולנדאו ישבו בצד השני כדי לא להפריע לו. ביניהם היו כמה קופסאות שהיו כאן קודם - היו כמה עם חלקי חילוף של טלפונים, הייתה אחת עם קצת אוכל וצידה לדרך. בוב ולנדאו ישבו אחד מול השני, כל אחד נשען על תיק אחר מהשניים שהם ארזו - בהם הייתה בעיקר צידה לדרך, אבל גם, לדוגמא, הצעיף.
"נסיעה, נסיעה... משום מקום לשום מקום... הכשלון רודף! רודף בחשיכה..." "... כן, כן." זה לא הרגיש הרבה יותר שונה מהימים האחרונים שהוא היה תקוע במחסן, וזה לא היה דבר טוב. בוב קיווה שיהיה לו קל יותר לישון מאז השיחה שלו עם אסמרלדה, אבל לא היו לו הרבה הזדמנויות מאז, והוא הרגיש שגם בלי חלומות מטרידים הרגלי השינה שלו כבר נדפקו קצת ממילא. הוא לא היה בטוח אם הוא יצליח להירדם.
"כמה אכזבה, אכזבה! וגם כשיש - אוה, שלום, שלום? מי זה, מי זאת? זאת את?" לקח לבוב להבין מה הוא רואה בחושך - לנדאו החזיק מה שנראה כמו שפופרת טלפון לא מחוברת לכלום ודיבר לתוכה. "תחזיר את זה לקופסה." "שלום? כן, זה סוכן, סוכן מטרידן! הוא אומר- " "לנדאו. אני מבקש ממך. אתה לא עייף? אתה לא רוצה לישון?" לנדאו צחק - בוב קיווה שזה לא יעיר את רמברנדט - ואז המשיך לדבר לשפופרת. "את שומעת? לישון! לישון, הוא אומר... איך אפשר לישון, כשאני כבר חולם? חלום בתוך חלום, מציאות בתוך מציאות, קופסה בתוך קופסה..." בוב נאנח, והרגיש שהוא לפחות ינסה את מזלו. "תקשיב, בטח גם לך יש חלומות כאלה כשאתה כן ישן, נכון? חלומות מוזרים, שבהם אתה נבלע בתוך החושך. או שאולי שאצלך הם אפילו יותר גרועים." לנדאו צחק שוב בתגובה - זה ממש התחיל לעלות לבוב על העצבים - ואז נאנח עמוקות, והמשיך לדבר לשפופרת. "אה, חלומות... חלומות-חושך. חלומות-אינסוף. סיוטים אמיתיים. את בטח יודעת, נכון? והחלומות... החלומות רק עמוקים יותר, החושך חשוך יותר, האינסוף אינסופי יותר... מאז שעזבתי את המפעל. או מאז שהפסקת להתקשר. או מאז... מאז ומתמיד? חשוך כמו הלילה, חלומות בלי פשר ובלי קשר..." הוא אחז בשפופרת בחוזקה, ולמרות שהיה קשה לראות בחושך, בוב היה די בטוח שהידיים שלו התחילו לרעוד. "... חלומות מספיק נוראים כשאני ער. כשאני ישן? עדיף - עדיף לא לישון! לא לישון..."
בוב הרגיש צביטה בלב. הוא זה שבכלל הכניס את לנדאו לכל הסיפור הזה. הוא אמר לעאישה שהוא ישמור עליו. ובשביל מה? הוא במקור חשב שהוא יצליח לתקשר איתו. זה מהר התברר כלא אפשרי. כל העניין הזה אולי היה טעות אחת גדולה.
"... אתה יודע." בוב נשען קדימה והנמיך את קולו. "אני לא יודע... כמה אתה יודע על זה. אני גם לא יודע אם אתה תבין מה שאני אומר לך. אבל יש דבר כזה בשם האיזון העדין. "איזון - איזון הוא אומר! אבל תמיד אפשר-" "שקט. תקשיב. האיזון העדין זה איזה סוג של חוק טבע. כשעוברים עליו, מתחילים לחלום חלומות. חלומות כמו שלך. וכשעוברים עליו יותר מדי... אז, אני חושב שמה שקורה, זה שהחלומות האלה יוצאים משליטה, ואז גם אתה יוצא משליטה. ואז שום דבר לא הגיוני יותר." "שום דבר! כשלון מוחלט, לא רק אני, אבל-" בוב הרים את הקול. "אמרתי שקט. תמשיך להקשיב. זה מה שקרה לך. ואין לך מה לעשות בקשר לזה. אין תרופה או משהו. זה פשוט ככה. לפי מה שאני יודע, מעכשיו, לנצח, זה מה שיש. ואני יודע שזה נשמע די נורא, אבל אני חושב שככה זה." בוב עצר לרגע... והפעם, ללנדאו לא היה שום דבר להגיד. "... אני אומר לך את זה כי, אני חושב לפחות, שהשלב הראשון הוא להיות מודע לבעיה. גם אם אנחנו לא יודעים לפתור אותה. ואני גם אומר לך את זה כי אני גם חלמתי חלומות כאלה. בטח לא גרועים כמו שלך, אבל גם משהו. ואני יודע שהם גורמים לך לרצות לא לישון. אז גם אני לא ממש ישנתי. וזהו, אין לי פתרון או משהו. אבל אולי אתה רוצה לדעת שזה קורה גם לי. ואולי פשוט להבין יותר את המצב עושה את זה קל יותר להתמודד איתו. אני מקווה שכן. אני מניח שגם אני אגלה את זה פעם הבאה שאני אצליח לישון."
השקט נמשך.
כשנראה ששום דבר לא הולך לקרות, בוב נשען לאחור שוב ועצם את עיניו. אולי באמת הגיע הזמן לנסות ברצינות להירדם.
כעבור כמה רגעים, הוא הרגיש ושמע משהו לידו. הוא פתח את עיניו וזיהה בחושך את הדמות של לנדאו לצידו, נשען על התיק השני.
"אדוני הסוכן... אולי תרצה לשמוע. את הסיבה! הסיבה שאני כשלון, כשלון אמיתי."
בוב הנהן, ואז לא היה בטוח שלנדאו בכלל רואה את זה. אבל בכל מקרה, לנדאו המשיך.
"סוכנים... באים למפעל. קופסה - קופסה גדולה, לבנה, מפחידה, סודית בהחלט! אסור לאסירים להתקרב! אבל, בטלפון- היא אומרת! משימה חשובה, חשובה מאוד - בתוך הקופסה, יש קופסה קטנה, ואני, אני צריך לגנוב - לגנוב ולהסתיר! אז... קורא לעזרה, ובזמן שהסוכנים - הם לא שמים לב, אנחנו עושים תעלול, עושים תרגיל! לוקחים קופסה קטנה וסודית, ושומרים, אני לוקח, ואני משלים את המשימה. הצלחה! איזה יופי, משימה חשובה!"
לבוב לקח כמה רגעים להבין שאולי הוא מקשיב למשהו חשוב. "אני מקשיב." הוא אמר בשקט.
"ואז... משימה חדשה! בטלפון! והיא אומרת, עכשיו, לנדאו, משימה הכי, הכי חשובה! בכל העולם, בכל הזמנים... יש משלוח גדול - קח קופסה קטנה, שים במשלוח, בסתר, במסתור, בתוך... בתוך קופסת משלוח, בקופסה-חמש-חמש-חמש-חמש-חמש-חמש. שש חמישיות, היא אומרת! שש חמישיות. שש פעמים חמש! מאוד, מאוד, מאוד חשוב, היא אומרת!"
"ואז... יום האמת, רגע האמת! אורזים קופסאות למשלוח! כל כך חשוב, כל כך מלחיץ, חלומות אפלים, חלומות מפחידים, יום נורא, יום חשוב... ואני, כשלון, עושה טעות."
"טעות?"
"שש חמש, חמש שש, היא אמרה! ואני שם את הקופסה הקטנה... בודק שעאישה לא רואה, בודק שאף אחד לא רואה... חמש שישיות, היא אמרה? ואני מסתיר, בתוך קופסת משלוח, קופסה-שש-שש-שש-שש-שש."
"... חמש שישיות."
"חמש שישיות, שש חמישיות! המשלוח יוצא, ואני מרוצה! ואז... שיחה! היא בטלפון!" לנדאו החזיק את השפופרת לאוזן שלו, וכאילו שיחק את השיחה. "שלום, לנדאו? שלום, גברתי! משימה הושלמה! קופסה במשלוח? כן כן, קופסה במשלוח, משלוח במשאית, משאית בדרכים! שש חמישיות, היא אומרת? ואני אומר... לא! חמש שישיות! כשלון!" וכשהוא אמר את זה, הוא הטיח את השפופרת על הרצפה, ובוב קפץ לרגע בבהלה. "כשלון, כשלון מוחלט...! ומאז, היא לא התקשרה יותר."
השקט חזר. שקט יחסי, חוץ מקולות הרקע העמומים של המשאית שנסעה.
בוב שבר את השתיקה בזהירות. "... ומה היה בקופסה הזו? בקופסה הקטנה ששמת בקופסה של המשלוח." "סוד כמוס, סוד כמוס! אפילו לי אסור היה לבדוק." "אני מבין. ותגיד, האישה בטלפון... זאת אחת מהאסירות האחרות במפעל או משהו?" "אה, לא! לא ולא. האישה בטלפון... לא במפעל... חשובה, חשובה מאוד... אבל גם, סוד כמוס..."
לאחר מכן, לנדאו עצם את עיניו ונשען לאחור. "כל הסיפור, סוד כמוס... אבל, לך אני מספר, כי אולי עליך אפשר לסמוך, אדוני הסוכן."
"... תודה. אני מעריך את זה."
"תודה לך! תודה, תודה רבה..."
"אתה חייב חלק מהתודה הזו לאסמרלדה, אם יצא לך לדבר איתה במקרה."
"כן, כן..." "לילה טוב."
בוב לא הצליח להירדם בהמשך הנסיעה, אבל הוא יכל להרגיש את לנדאו נשען עליו וישן.