בוב לא הצליח לישון הרבה בלילות האחרונים.
סיבה אחת היא שהמחסן היה פשוט ממש לא נוח. הכל היה צפוף ומסריח ולנדאו, שישן לידו, היה הרבה פעמים מדבר מתוך שינה.
הסיבה השניה, כמובן, היו החלומות שלו. הייתה תחושה מאוד לא נוחה, כמעט מסוכנת אפילו, בחלומות שהוא הצליח לזכור, והיא רק החמירה מאז שהוא הגיע למרכזיה - למרות שגם לפני זה המצב לא היה אידאלי. הוא לא היה בטוח אם הוא צריך לישון יותר כדי להשלים שעות שינה או לישון פחות כדי להימנע מהחלומות האלה. הפעם האחרונה שהוא ישן כמו שצריך... אולי הייתה על ההגה בדרך לכאן, בעצם. קצת מביך.
השעה הייתה לפנות בוקר - כנראה בערך עשרים, אם הוא היה צריך לנחש. הוא איבד את הספירה עם כל האירועים שקרו לאחרונה ולא היה בטוח אם זה יום של עשרים-ימין או עשרים-שמאל. בכל מקרה, השמיים כבר היו מוארים, וחלק מהאור נכנס דרך החלון הקטן שבמחסן, אבל כולם עדיין היו ישנים.
כולם חוץ ממנו - וכנראה, חוץ ממישהו נוסף שעכשיו הייתה המשמרת שלו להשאר ער. ואם הוא עקב נכון אחרי המשמרות שלהם... בוב דפק על הדלת של המחסן בעדינות עם הראש שלו. מה שחסר לו עכשיו זה שלנדאו יתעורר.
אסמרלדה פתחה את הדלת. "היי." היא לחשה. "היי." הוא ענה. "אפשר מים?" "אה, כן. בטח." הוא קיווה שזו אכן תהיה היא במשמרת עכשיו - היא הייתה עוזרת לו כשהוא היה מבקש בלי לשאול הרבה שאלות.
היא סימנה לו לבוא, והוא סוג-של-זחל החוצה מהמחסן. הוא ניצל את ההזדמנות כדי להתמתח כמה שהוא יכל עם הידיים קשורות מאחורי הגב. היא הביאה בקבוק מים מאיפשהו והתכופפה כדי לתת לו לשתות.
"שעה מוזרה להיות ער."
הוא סיים לשתות ומשך בכתפיו. "לא כל כך נוח שם בפנים, את יודעת."
"אני מתארת לעצמי... יכול להיות שקצת הגזמנו עם העניין של הלקשור את הידיים וכל זה." "בטוח קצת הגזמתם." "אולי. הוא... הוא עושה לך בעיות?" היא סימנה בראשה כלפי דלת המחסן מאחוריו. לנדאו עדיין היה שם, שוכב בשינה עמוקה. הוא היה די שקט הלילה, האמת. "כן. אבל אני בערך התרגלתי." "יש סיבה שהבאת אותו איתך בכלל? כשעזבת את הרשות או מה שזה לא היה." "בערך. אבל אני כבר לא בטוח שזה היה רעיון טוב. אני לא ממש... טוב. לא ממש הצלחתי לתקשר איתו באמת." "כן... ככה זה איתם. אבל עשית את הדבר הנכון כשהרחקת אותו מהריבונות, בוריס."
לבוב לא היה בטוח מה זה אומר. היה רגע של שקט, ואסמרלדה הציעה לו עוד מים. הוא הניד בראשו. בסופו של דבר היא המשיכה לדבר.
"למרות שיחסית למישהו שיצא מאיזון, הוא לא במצב כזה גרוע."
איזשהו חלק בנפש של בוב הבין שאולי הגיע הזמן להתחיל לנסות לטפס החוצה מבור-חוסר-ההבנה שהוא היה תקוע בו מאז שההרפתקה הזו התחילה.
"... תגידי. למה אתם בכלל מתכוונים כשאתם אומרים שהוא 'יצא מאיזון'?"
"מה זאת אומרת? הכוונה היא שהוא הפר את האיזון העדין. אתה יודע למה אני מתכוונת." בוב עמד להגיד משהו, אבל אז היא המשיכה- "... רגע. או שלא? אני לא יודעת אם כל הסוכנים מכירים את זה באמת."
"אני לא באמת יודע הרבה על האיזון העדין. אני יודע שזה השם של השגרה היומיומית שאנחנו חיים בה. לפחות שאני חייתי בה לפני שהסתבכתי בכל העסק הזה."
"כן, אני חושבת שזה משהו כזה, אבל לא רק. זה קשור לזה שאתה חייב לגור במקום מסוים ולפגוש אנשים מסוימים ושאסור לך לראות או לשמוע או לאכול כל מיני דברים." "... ואם, נניח, אתה רואה משהו שאסור לך לראות...?" "טוב, אז זאת הפרה של האיזון, ואז יכול להיות שתצא מאיזון, אתה יודע. יהיו לך חלומות רעים, ואז מתישהו בבת אחת... אתה יודע. תאבד את זה." היא סימנה לכיוון המחסן.
בוב לקח נשימה עמוקה. זה גרם לו לרצות לישון אפילו פחות. "... ואז מתחילים להתנהג כמו לנדאו, את מתכוונת." "האמת שהוא מקרה די קל. אני חושבת שאין לו בעיות בגוף, נכון? יצא לי לראות מקרים... קצת פחות נעימים." היא חייכה בעדינות, רכנה מולו, והעבירה את ידה על התליון שעל צווארה. זה היה אותו תליון שהיא ענדה כמעט תמיד, ועכשיו שהיא הייתה קרובה מספיק, בוב יכל לראות שיש עליו סמל בצורה של ציפור, עם שתי כנפיים גדולות פרושות משני צדיה.
"זה קצת..." הוא דיבר אחרי עוד רגע של שתיקה.
"כן?"
"... נורא?" "כן. זה כן." "אפשר לתקן את זה?" "אחרי שאתה יוצא מאיזון? לא שאני יודעת." "אוי לא." "נכון." "וזה פשוט קורה לבד? למי שעושה משהו שהוא לא אמור?" "זה פשוט קורה. זה חוק טבע."
כנראה שאסמרלדה שמה לב להבעת הפנים המוטרדת שלו. איך אפשר היה שלא להיות מוטרד? בוב הרגיש שהוא עוד לא עיכל לגמרי את מה שהוא שמע, והמעט שהוא כן עיכל כבר היה מספיק כדי לתת לו קלקול קיבה. היא המשיכה בעדינות.
"אתה יודע, אני חושבת שהרגשתי כמוך כששמעתי על זה בפעם הראשונה." "כן?" "זה מרגיש קצת... לא הוגן, נכון?" "לא הוגן? אולי קצת..."
היא עברה לטון קצת יותר רציני. "ככה אני ראיתי את זה. איך אני אגיד את זה... תראה, בני אדם, הטבע שלנו זה להיות חופשיים. אנחנו רוצים לעשות מה שאנחנו רוצים. ככה אנחנו עובדים. אבל... האיזון העדין, משום מה, מעניש אותנו כשאנחנו פועלים בחופשיות ומפרים אותו. פשוט ככה. זה הרגיש לי לא הוגן." "אני חושב שאני מבין אותך." "זה גורם לך לחשוב... כאילו משהו פה לא בסדר. פשוט לא יכול להיות שככה הטבע עובד."
עוד שתיקה. בוב הסתכל עליה בעוד החלק הקטן של אור היום שהצליח להאיר את החדר לאט לאט התחזק.
"אבל אני מניח שזה פשוט ככה. זה הטבע, ואנחנו צריכים לא להפר את האיזון. נכון...?"
הטון שלה נחלש שוב, והיא הביטה הצידה, כאילו לא נעים לה ליצור קשר עין. היא הניחה יד על התליון.
"אם אתה רוצה לדעת מה אני חושבת על זה... אני יכולה לספר לך." "ברור שאני רוצה לדעת." "טוב. אבל אני לא חושבת שאני אעשה עבודה טובה בלהסביר את זה. אני אנסה לחזור על איך שהסבירו את זה לי." "בסדר...?"
היא הביטה בעיניים שלו והמשיכה. "ציפור, כשהיא עוד בתוך הביצה שלה. היא תקועה והיא לא יכולה לצאת, נכון? וגם אחרי שהיא בוקעת. הגוזל נמצא בקן, ולפני שהוא יודע לעוף, הוא תקוע בקן פחות או יותר." "... אוקיי." "אבל הייעוד של הציפור בסוף, זה לעוף, נכון? זה מה שזה באמת אומר להיות ציפור. ובכל זאת, היא מבלה הרבה זמן בביצה שמגבילה אותה - ואסור שהיא תיפתח לפני הזמן! ואז היא מתבגרת בקן שלה, והיא לא יכולה לעזוב עד שהיא מוכנה! אבל בסוף - בסוף היא לומדת לעוף."
בוב הנהן. יכול להיות שהוא התחיל להבין לאן היא חותרת.
"טוב, אז מה אם האיזון העדין הוא כמו הביצה, או הקן, נניח? הוא מגביל אותנו, אבל בסופו של דבר, זה לטובתנו. בסוף, אנחנו נפרוש כנפיים ונעוף, אבל בינתיים, הקן הוא כלא הכרחי. הוא לא משהו רע."
"... אז זה מה שאת חושבת?" "לא רק אני. יש כל מיני אנשים שחושבים ככה. וכל מיני סיבות לחשוב שזה נכון, כנראה. נניח... טוב, צריך להיות מישהו אחר שבנה את הקן בשבילנו בסיפור הזה. ויכול להיות שזה מה שבאמת קרה."
בוב הסתכל עליה מוזר. היא הסתכלה עליו מוזר בחזרה. אולי הוא קצת איבד אותה עכשיו, אבל הוא חשב שהוא הבין את הרעיון הכללי. זה איכשהו גרם לכל המצב להיראות פחות מדכא. "יש בזה משהו יפה." "נכון? אני חושבת שזה יפה כי זה מסביר למה האיזון העדיין בכלל קיים." "אז... איך אנחנו לומדים לעוף?" "טוב..." היא נאנחה. "אני לא באמת מבינה בזה. יש אנשים שמבינים הרבה יותר ממני. ואני לא חושבת שאנחנו ממש יודעים. אבל אני אגיד לך מה לא צריך לעשות." "מה?" "מה שעושה רשות האכיפה. הם לא חושבים על התמונה הגדולה - הם מכריחים אותנו להישאר בקן, בלי להבין מה קורה מסביבנו. אז זה לא מפתיע שכשמישהו כן סוטה החוצה מהקן, הוא... טוב." בלי לחשוב, בוב הביט אחורה לכיוון המחסן. לנדאו עדיין ישן שם. "... הוא נופל." אסמרלדה המשיכה.
"אני מרגיש כאילו," בוב אמר אחרי רגע קצת של מחשבה. "שלימדת אותי משהו ממש חשוב על העולם עכשיו, אבל שאני לא באמת הבנתי אותו לעומק." "זה הגיוני. אני לא יודעת אם אני מסבירה את זה טוב. מי שסיפר לי על האמונה הזו - האמונה, ככה אנחנו קוראים לזה, לפחות - עשה את זה הרבה יותר טוב." "זה מה שאתם מאמינים בו, באנטי-אכיפה?" "אה, לא ממש. זאת אומרת, רמברנדט וטריפלטון בכלל לא, למרות שמאיפה שאני הגעתי האמונה יותר נפוצה. אני מניחה שלא קשה למצוא סיבות שונות לא לאהוב את רשות-האכיפה." "אני מניח שאת צודקת." "אני מנחשת שכמעט לכל הפעילים היו חלומות הפרת-איזון בשלב כזה או אחר אבל כל אחד מוצא דרך אחרת להתמודד עם זה." "... אז יש דרכים להתמודד עם זה?" "כל עוד לא רשמית יצאת מאיזון, אני מתכוונת. זה תלוי באופי של הבן אדם, וזה גם עניין של מזל. אבל לא משנה מה - וזה חשוב, מה שאני אומרת עכשיו! - אם אתה רוצה לשמור על עצמך... השלב הראשון הוא תמיד להיות מודע לבעיה. זה שידברנו על זה עכשיו עוזר לסדר לך את המחשבות, וזה תמיד עוזר להרחיק את החלומות." בוב לא זכר שהוא ציין שהוא בעצמו חווה אותם, אבל בכל זאת הוא קיבל כל עזרה שהוא יכל בזרועות פתוחות. הוא הנהן.
"... אה, תודה, אסמרלדה. אני אחשוב על כל זה." היא חייכה, וכעבור זמן קצר נעמדה זקוף. "אני מקווה שהצלחתי לעזור. אם לא אכפת לך, אני צריכה להעיר את טריפלטון בקרוב, אז... לילה טוב, בוריס. למרות שלא בדיוק לילה." "לילה טוב." הוא השיב, ופנה לחזור למחסן.
"... אה, בעצם, יש לי עוד שאלה לא קשורה." "אה? אני מקשיבה." "כשהבאתם אותנו מהמשאית לכאן, במקרה ראיתם איזה... קופסה, או משהו כזה, בתא הנהג, לידנו?" "אני לא יודעת... כל כך היינו עסוקים בלחלץ אתכם משם שלא ממש שמנו לב. למה, יש שם משהו חשוב?" "אה, לא, אין שם כלום, סתם במקרה תהיתי אם היא הייתה שם או לא." "טוב נו." "לילה טוב, אסמרלדה. ושוב תודה."