"נראה לי הוא התעורר."
"כן?"
מישהו בעט לו בצלעות.
"אוקיי, עכשיו הוא בטוח התעורר."
בוב זז באי נוחות במקום ולאט לאט פתח את עיניו. הוא הבין די מהר שהוא שוכב על הרצפה, ושמשהו קשר את הידיים שלו מאחורי הגב שלו. מולו, שלוש דמויות לכיוונו, ולידו -
"בוקר טוב, בוקר טוב! בוקר טוב, אדוני הסוכן, שמחה וצהלה, חמש שישיות, שש חמישיות! יום נורא לפתוח את העיניים!"
זה היה לנדאו, כמובן. אחת הדמויות שמול בוב - כנראה האיש שבעט בו הרגע - נאנח בדרמטיות. "הוא לא הולך לסתום את הפה בקרוב, נכון?"
כמה רגעים נוספים חלפו, וסוף סוף בוב התחיל להבין איפה הוא נמצא. זאת אומרת, עדיין לא היה לו מושג איפה הוא נמצא, אבל לפחות הוא הצליח להבין איך החדר הזה נראה. זה היה חלל אפלולי ולא גדול במיוחד. הוא ולנדאו שכבו אחד ליד השני, שניהם עם הידיים קשורות מאחורי הגב, לצד איזשהי דלת בקיר שמאחוריהם. חוץ מזה היו בחדר כמה ארונות, כיסאות, קופסאות, ומה שמיד משך את תשומת הלב - אחד הקירות שמולו היה מכוסה לחלוטין במתגים. בזמן שבוב הסתכל עליו כדי לנסות להבין מה הוא רואה הוא שמע "קליק!" ומשהו שנראה כמו נורה קטנה נדלקה ליד אחד המתגים.
שלושה אנשים נוספים היו בחדר. אישה נשענה על הקיר, לובשת בנדנה בצבע אדום ומשחקת עם איזשהו תליון שהיה קשור על הצוואר שלה. האיש שבעט בו לקח צעד אחורה כדי לעמוד לצידה, ובוב יכל לראות שמסביב לשתי הזרועות שלו היו קשורות מטפחות אדומות. לבסוף, גבר נוסף ישב על שולחן שנפרש מתחת לקיר עם המתגים ובהה בו. מטפחת אדומה כיסתה את החלק התחתון של הפנים שלו, והאצבעות שלו ליטפו איזשהו חפץ מתכתי שבוב לא זיהה שהיה מוחזק בחגורה שלו.
הגוף שלו כאב, אבל איכשהו זה לא הרגיש גרוע כמו אחרי הפיצוץ במפעל. הוא זכר במעורפל שהחגורה שלו עשתה עבודה די טובה בלהחזיק אותו במקום. מה שכן הבעיטה עכשיו לא שיפרה את המצב בכלל.
האישה נאנחה גם היא. "אם ריצ'רד היה פה הוא היה יודע מה לעשות." בוב החליט שאולי הגיע הזמן להגיד משהו. "אה... שלום? איפה אני?"
"אהה, בוקר טוב באמת, אדוני הסוכן!" האיש שבאמצע דיבר. האישה דחפה מרפק לצד שלו. "אמרתי לך שהוא יהיה שפוי, טריפלטון." "הבן אדם נסע לתוך עמוד, אסמרלדה, את יכולה להבין למה לא הסכמתי איתך."
לא נראה שהם מיהרו לענות לו, אז בוב המשיך. "אתם... אתם אנטי-אכיפה, נכון?" "וואו, לא רק שפוי, הבחור גאון!" האדם באמצע - זה שבוב עכשיו ידע שקוראים לו טריפלטון - דיבר. "איפה הרשות מוצאת אנשים כאלה?"
בוב נאנח. "טוב... אני יודע שאולי זה לא כל כך אמין, אבל אני בצד שלכם. תאמינו לי."
עכשיו האיש שישב על השולחן דיבר. "אתה סוכן. אתה במדים. זה לא כל כך משכנע." "סוכן, סוכן מסוכן, אין דבר יותר מסוכן מסוכן ש..." בוב הסתובב לכיוון לנדאו, מאוכזב שהוא לא מקבל ממנו קמצוץ של עזרה. "היי, זה לא הוגן! תקשיבו, מצטער על הבחור הזה, קוראים לו לנדאו, הוא פשוט... ככה, אל תקחו ברצינות את מה שהוא אומר."
"כן, הוא יצא מאיזון, זה די ברור." האישה - אסמרלדה - אמרה. "לנדאו, אתה אומר? בסדר. אנחנו לא צריכים את העזרה שלו כדי להבין שאתה סוכן. רמברנדט, לקחת את התג שלו?" האיש שישב על השולחן ענה לה. "לא היה לי זמן לחפש בכיסים שלו עדיין. תן לנו סיבה לא להרוג אותך, חבר." לבוב הייתה תחושה רעה מאוד שהבחור הזה רציני. לפני שהוא הספיק להגיד משהו, טריפלטון התערב. "היי! אנחנו לא הורגים אף אחד בינתיים. אני יודע שאני לא הולך להתנדב לקבור אותו בחוץ בחום הזה." "אז מה אתה מציע? אנחנו נדפקנו בכל מקרה, להרוג אותם יקטין את כמות הבעיות שלנו לפחות." "בבקשה לא להרוג אף אחד!" בוב קרא. "אני אומר לכם, אני בצד של האנטי-אכיפה! וגם לנדאו. אני די בטוח שהוא היה פעיל אנטי-אכיפה פעם." "... הממ." טריפלטון שילב את ידיו והביט שוב בלנדאו. אסמרלדה לקחה צעד לכיוון שניהם ורכנה למטה כדי לדבר אליהם מקרוב יותר. "זה נכון?" "אמת לאמיתה! פעם, אני נגד העולם, אבל, כישלון אחר כישלון אחר כישלון... מאכזב אותה שוב ושוב... והנה שום דבר לא נותר...!" אסמרלדה זזה במקום באי נוחות, ובוב יכל לראות שהיא אוחזת חזק בתליון שלצווארה. היא הפנתה את מבטה אליו. "ואתה. איך קוראים לך?" לבוב לא היה מספיק זמן לחשוב על התשובה לפני שהוא ענה. "בו-" ... אבל כן מספיק זמן לחשוב עליה תוך כדי. "-ריס. בוריס. הסוכן לשעבר בוריס." גם השם רוברט היה יותר מדי בעייתי בשלב הזה, אז הוא היה צריך לאלתר. "הממ. טוב, בוריס, אולי תספר לנו מה אתה עושה פה?"
בוב עצם את עיניו ונאנח. יש יותר מדי לספר, והוא לא עמד לעבור על הכל עכשיו. הוא גם לא רצה. הוא עדיין לא התאושש לגמרי מהדרך לכאן. הם הספיקו לצאת מהמפעל בדיוק בזמן שהדלת נסגרה עליהם, ובמשך שעות על גבי שעות בוב המשיך לנסוע בלי להביט לאחור מחשש שמישהו עוקב אחריו. באיזשהו שלב הוא החליט לעקוב אחרי שלטים בדרך לכיוון עיר-שש-אחת - הוא היה חייב לבחור איזשהו יעד, והוא זכר שהאסירה הזכירה משהו על ללכת לשם. לנדאו נרדם מתישהו, ואז כנראה גם הוא. לפחות עכשיו הוא הרגיש יחסית עירני סוף סוף.
"טוב. כמו שאמרתי, אני מבין שאולי זה לא אמין, אבל אני לא סוכן אמיתי. זאת אומרת, אני באמת התגייסתי לרשות האכיפה, אבל רק כדי להסתנן פנימה. אני ממש לא תומך בכל מה שהם עושים, ואני חושב שאתם באנטי-אכיפה לא טועים לגמרי." "אהה, לא טועים לגמרי?" זה היה טריפלטון. "שמעת, רמברנדט? אנחנו כמעט אולי לא טועים! זה השינוי שהריבונות הייתה-" אסמרלדה העיפה בו מבט מעוצבן, והוא הפסיק. "תמשיך, בוריס."
"השורה התחתונה - אני גנבתי את המשאית הזא מהמפעל, ושחררתי את לנדאו - שהיה אסיר מפעל." "אה, המפעל... ימים, לילות, חלומות וטלפונים, הטלפון מצלצל שוב ושוב..." רמברנדט וטריפלטון העיפו מבט מבולבל אחד על השני.
"... בכל מקרה," בוב המשיך. "יכול להיות שהאנשים ברשות מבינים שאני ערקתי בשלב הזה. תראו - המשאית שהגעתי לפה איתה היא בכלל לא משאית של הרשות, נכון? זאת משאית משלוחים. איזה מין סוכן ינהג במשאית כזו?"
אסמרלדה נעמדה. "אתם יודעים, יש משהו במה שהוא אומר." "אם כבר מדברים על המשאית," רמברנדט דיבר. "אתה יכול להסביר לנו מה בדיוק גרם לך להתנגש בעמוד?"
לא הייתה דרך לגרום לזה להישמע טוב. "נרדמתי על ההגה." טריפלטון גיחך כשהוא שמע את זה. "חשבתי שלהישאר ערני זה הדבר הראשון שמלמדים אתכם כשאתם לומדים לנהוג?" "אז, כן... אני גם לא יודע לנהוג."
הייתה שתיקה. בוב שמע עוד קליק מכיוון הקיר עם המתגים, אבל נראה שלשלושה מולו לא היה אכפת. אחרי עוד קצת זמן של שקט מביך, טריפלטון דיבר שוב.
"זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי בחיים שלי."
"טוב, זה נכון!" רמברנדט הסתכל על שני האחרים. "אני לא יודע אם אני מאמין לו." "... אני לא בטוחה." גם אסמרלדה פנתה אל שני האחרים. "אבל בכל מקרה, כנראה יש לנו בעיות גדולות יותר משני אלה."
נראה שהשיחה הזו לא מתקדמת לשום מקום, ולבוב קצת נמאס מזה. לנדאו מלמל משהו לעצמו מאחוריו. בוב הרים את הקול. "אוקיי, אני מבין שאתם לא סומכים עליי, אבל מישהו בבקשה מוכן להגיד לי לפחות איפה אני? אנחנו באיזה עיר או עיירה או משהו? תאמינו לי שאני יודע הרבה פחות על - על הכל כנראה - ממה שאתם חושבים, ואני לפחות הייתי רוצה לדעת מה קורה ברגע זה ועל מה אתם מדברים."
השלושה הסתכלו אחד על השני. טריפלטון משך בכתפיו ואז דיבר. "ברוך הבא למרכזיה-שש-שתיים-שתיים. אנחנו קצת ליד אמצע שום מקום." "מרכזיה? של טלפונים, אתה מתכוון?" בדיוק בזמן, נשמע עוד קליק מהקיר עם המתגים. "אני לא מכיר סוג אחר של מרכזיות. אתה אמור להכיר את הרעיון אם אתה סוכן, נכון? זה בניין קטן באמצע השממה." "אני בערך מכיר." בוב חשב על זה קצת. "הי, זה רעיון די טוב לשבת במרכזיה בלי שהרשות יודעת." "אה, לא! טעות קלאסית, ידידי הסוכן-לכאורה. אתה מסתכל על חבורת האידיוטים הגדולה ביותר בטריטוריה-שש." "חמש שישיות, שש חמישיות!" "שקט, אתה. אני מבין למה אתה חושב ככה, בוריס, אבל המקום הזה פשוט נורא. הנחמה היחידה שיש לי עם זה שדפקת אותנו לגמרי זה שאני לא אצטרך לראות את המקום הזה שוב." "ואיך בדיוק אני דפקתי אתכם? אני סתם עשיתי תאונה לא רחוק מכאן, נכון? אתם אלה שבחרתם להביא אותי לכאן."
"... אתה דפקת אותנו," רמברנדט קם מהשולחן והתקרב אליו. "כי הפלת עמוד טלפון, ואיתו את אחד הקווים שנכנסים למרכזיה. במוקדם או במאוחר, מישהו יבין שיש בעיה באחד הקווים, ואז בימים הקרובים הרשות תשלח מישהו לחפש אותה. הם ימצאו את הבעיה. ואז, כשהם יעברו במרכזיה הקרובה כדי לוודא שהם תיקנו אותה, הם ימצאו אותנו. אז תודה לך."
"אה." נראה שהיחסים שלו עם האנטי-אכיפה התחילו ברגל שמאל. "אז לא כדאי שפשוט תעזבו לפני שמישהו יבוא?" כל השלושה נשענו אחורה עם מבט של ייאוש בעיניים, ואסמרלדה דיברה. "... כן, אז זה יהיה קצת בעייתי. היו לנו משאית ואופנוע. האופנוע התקלקל, וריצ'רד לקח אותו במשאית כדי למצוא מישהו שיתקן אותו. אז אנחנו קצת תקועים." טריפלטון הניד בראשו. "אם ריצ'רד היה כאן, הוא היה יודע מה לעשות..."
"... טוב." רמברנדט הזדקף, והושיט את ידו אל החפץ המתכתי שבחגורה שלו. "אנחנו צריכים להחליט מה אנחנו עושים איתם. אני אומר שאת הבחור שיצא מאיזון נשמור קשור במחסן עד שיהיה לנו רעיון טוב יותר. זה ממילא לא טוב להיות לידו להרבה זמן כשהוא ככה. מי בעד?" כל השלושה הרימו את היד. "טוב. ואת הסוכן... אני לא יודע. בואו נשמור גם אותו במחסן פשוט. אני לא רוצה שהוא יישן ביחד איתנו. מי בעד?" אחרי קצת היסוס, שוב היו שלוש ידיים באוויר.
"אני נגד." בוב אמר, וניסה להישמע בטוח בעצמו. טריפלטון ניגש אליו, התכופף ותפס באחורי הצווארון שלו. "מצטער, חבר! שלושה נגד אחד."