"עוד רגע אתה עולה, בוב..." שמנדוז מלמל, מנגב זיעה ממצחו עם מטפחת. "כן, אני מוכן." דובי מהמכולת שעמד עכשיו על הבמה בדיוק סיים להקריא את רשימת המבצעים החודשיים. הקהל מחא כפיים, ודובי ירד, מנופף לבוב לשלום בדרך למטה. בוב ושמנדוז עלו על הבמה. הצעיף היה מלופף מסביב לזרועו של בוב. "ובכן, אנשי העיירה..." שמנדוז דיבר, מנגב עוד קצת זיעה מהמצח על הדרך. בוב לא יכל להאשים אותו שהוא נראה לחוץ כל כך כל הזמן - להיות ראש העיירה זאת בטוח עבודה קשה. "לסיום האספה, בוב רוצה להגיד כמה מילים. בוב?" "תודה, אדוני." בוב כחכח בגרונו והסתכל על אנשי העיירה בקהל. זה לא שהוא היה ביישן במיוחד, אבל הוא תמיד הרגיש קצת לא בנוח לעמוד בפני קהל כזה גדול. בטח עכשיו, כשהאנשים השתתקו וחיכו שהוא יגיד משהו. הוא הבחין במתילדה יושבת לא רחוק מהבמה ומחייכת חיוך מרגיע. עיניו של בוב המשיכו לסרוק את ההמון... ועצרו על דמות מוכרת בקצה הרחוק, כמעט מאחורי כולם. כמובן שהוא כאן. ארליך... תמיד בזמן הגרוע ביותר. טוב, הוא לא יכול לתת לזה להפריע לו. בוב הניף את הצעיף מעל ראשו. הרוח הקלה נופפה אותו. "אה. של מי הצעיף הזה?"
דממה.
כעבור כמה רגעים, אנשים התחילו להתלחשש ביניהם. גם שמנדוז רכן לאוזנו של בוב ואמר משהו. "איפה מצאת אותו...? יש לו צבע משונה." זה קצת עצבן את בוב. הוא נופף בצעיף והרים את קולו. "באמת? הוא לא של אף אחד? מצאתי אותו בעיירה, הוא בטוח של אחד מכם." עדיין אין תשובה. אולי מישהו לא נמצא כאן? או שמישהו בכוונה לא עונה לו? אבל למה שמישהו לא יגיד... רגע, יש איש אחד בקהל עם אינטרס לשקר! בוב הסתכל לכיוון שבו ארליך עמד רק לפני כמה רגעים... בדיוק בזמן לראות אישה לא מוכרת בחליפה שחורה גוררת את האויב המושבע שלו מעבר לפינת הרחוב. בוב הצביע לכיוונה, צעק וקפץ מהבמה. תוך שניות, כאוס סחף את האספה.