בוב ניסה לפקוח את עיניו, ואז הבין שבעצם הן פקוחות, פשוט הכל מסביבו ממש חשוך. חשוך באופן לא רגיל. ובכל זאת, בתוך החושך, הוא הצליח להבחין בצורות מסביבו.
דבר ראשון, היה המסוע שהוא שכב עליו. לא ברור היה איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר בתוך החושך. הוא התיישב.
אחר כך הוא הבחין שמלפניו ומאחוריו, זזים ביחד איתו על המסוע, היו דמויות שנראו כמו בני אדם. את חלקם הוא זיהה. את חלקם לא.
הוא העיף מבט למטה. חושך ללא הפסקה. כנראה עדיף לא ליפול מהמסוע הזה, אבל הוא גם לא רצה להמשיך לשבת ולגלות לאן הוא מוביל. הוא קם וניסה להתחיל ללכת נגד כיוון התנועה שלו - ועצר כשהרגיש משהו מתלפף סביב הרגל שלו.
המשהו הזה המשיך לטפס ולהתלפף סביבו - עד שנעצר ממש מול הפנים שלו. זה היה נחש בצורה של צעיף, ואיכשהו הוא היה כהה יותר מהחושך המוחלט שסביבו.
"תעזוב...!" בוב אחז בו בשתי ידיו וניסה לקרוע אותו מעליו, וכמו נחש באמת, הוא זינק לכיוון הפנים שלו ולחשש. בוב המשיך להילחם בו. "לא, תפסיק! אנחנו ניפול ככה...!" בוב צעד קדימה ואחורה, נאבק בנחש ונזהר לא ליפול מהצד של המסוע. הוא לקח צעד אחורה ונתקע באחת הדמויות שישבו על המסוע לידו. הוא הצליח להעיף בדמות מבט תוך כדי המאבק עם הנחש. זה היה חושך בצורת ארליך, והוא התחיל לדבר...
"סוף טוב הכל טוב! מי יודע, מי ידע, כביש, כביש, עסק ביש...! מי שחי על טלפונו, על טלפונו ימות."
בוב פקח את עיניו. מה...? המשאית רעדה, ההגה החליק בין הידיים שלו, ולנדאו במושב שלידו נשען קדימה והסתכל מקרוב על השמשה הקדמית. כנראה העייפות ניצחה אותו. בוב החליט שזה כנראה רעיון טוב להסתכל גם כן בשמשה הקדמית - וראה עמוד טלפון ישר באמצע הדרך שמולם.
הרגליים שלו רקדו על הדוושות בניסיון נואש להיזכר איך בולמים את המשאית לפני שהם התנגשו בעמוד חזיתית.
בוב לא היה בטוח כמה זמן עבר. הוא עדיין ישב בכיסא הנהג וחגר את החגורה שלו, אבל הכל הרגיש עקום. הוא עוד לא פתח את העיניים. הוא הצליח להבחין בשני קולות לא כל כך רחוקים.
"... הי, טריפלטון, אני חושבת שיש מישהו בפנים." "מה את אומרת! הייתי בטוח שהמשאית הזאת נהגה לכאן ונכנסה בעמוד בכוחות עצמה. שמעתי שזאת טכנולוגיה חדשה של הריבונות." "... יופי. אולי פשוט תעזור לי להוציא אותם משם?"