בוב גנח מכאב ופקח את עיניו. זה הרגיש כאילו משהו ממש גדול וקשה התנגש בו. הייתה לו תחושה שהמשהו הזה היה הרצפה. הוא ניסה להרים את הראש ולהסתכל סביבו כשפיצוץ שני הדהד ברחבי האולם וגרם לתחושה לא נוחה באוזניים שלו.
ענן של עשן שרק הלך והסמיך אפף את האיזור שהוא שכב בו, אבל דרך העשן בוב הצליח להבחין במשהו שנראה כמו אש. מצוין. אחרי עוד כמה רגעים של מאמץ מנטלי ממושך הוא הבין שהדבר הזה שעולה באש זה המנוע שהוא הסתתר מאחוריו עד לא מזמן. זה כנראה היה המקור של הפיצוץ השני. זה עזר לו להבין איפה הוא נמצא אחרי שהוא איבד כל תחושת כיוון קודם, אבל החושים שלו עדיין היו מעורפלים מדי מכדי שהוא ירגיש בנוח לסמוך עליהם.
בזהירות, הוא התחיל להרים את עצמו מהרצפה. בלי אזהרה מוקדמת, דמות כלשהי פרצה מהעשן שלידו וכמעט התנגשה בו.
זו הייתה האסירה. היא התכופפה והושיטה לו את ידה. ביד השניה היא החזיקה משהו שנראה כמו קופסה.
"תודה," בוב ניסה להגיד, אבל אז קלט שהוא לא מצליח לשמוע את הקול של עצמו. הוא לקח נשימה עמוקה, השתעל החוצה את כל העשן שהוא בטעות שאף, וניסה להתרכז. חוש השמיעה לאט לאט חזר, והרקע התמלא המולה של אנשים צועקים ורעשים מכנים לא ברורים.
"... צריכה להודות לך, רוברט. למרות שזה קצת יותר דרמטי מפשוט להביא לי את המפתח." היא רכנה מתחת לשכבה העבה של העשן שהתצטברה לידם וחייכה. הוא רכן לידה. אמנם זה לא ממש הדאיג אותו באותו רגע, אבל הוא כן הבין שזו דרך טובה לוודא שאף אחד לא רואה אותם. "זאת לא בדיוק הייתה הכוונה שלי." "בכל זאת אני לא מתלוננת." הוא הרשה לעצמו להעיף מבט בקופסה שהיא החזיקה. "מה זה?" "אה, הבלש ההוא החזיק את זה כשהוא תפס אותי. לא יודעת מה יש פה, אבל לא ראיתי סיבה לא לקחת את זה אחרי שהפיצוץ העיף אותנו." עכשיו שהיא אמרה את זה, משהו בקופסה נראה מוכר... ולא סתם מוכר. עכשיו הוא הצליח לקרוא את מה שהיה כתוב עליה. "תני לי את זה...!" בלי לתת לה זמן להתנגד, הוא משך אותה מהיד שלה ופתח את הקופסה.
בפנים היה צעיף בצבע משונה. צבע שבוב אפילו לא הכיר את השם שלו עד שהוא למד אותו במפקדה. הוא הביט בו בעיניים פעורות, והאסירה בהתה גם היא, יותר בבלבול מבתדהמה.
"אני כל כך טיפש. זאת הייתה הקופסה עם הפצצה." "מה?" "מה שהתפוצץ. זאת הייתה הפצצה." "... מה? היה בכלל ספק שמה שהתפוצץ עכשיו הייתה פצצה?" "אני... טוב, אני לא יודע. אמרתי לך שזאת לא בדיוק הייתה הכוונה שלי." "מה לא הייתה הכוונה שלך? אתה לא זה שפוצץ את פס התנור?" "פס התנור...? לא משנה. תקשיבי, קשה לי לנשום פה. בואי נזוז."
היא סגרה את הקופסה, הרימה אותה, תפסה את היד שלו - ועצרה.
"אז העסקה שלנו עדיין עומדת, כן?" "הסיטואציה קצת השתנתה ברגעים האחרונים." "אבל הרעיון הכללי לא. חופש תמורת מידע." הוא יצר איתה קשר עין. היא הנהנה. "חופש תמורת מידע." הוא ענה והנהן בחזרה. היא נעמדה, עדיין תופסת ביד שלו. בוב היה מרוצה מזה שהוא הצליח לעמוד גם כן. האוזניים שלו עדיין כאבו והוא עדיין היה קצת מסוחרר מהנחיתה הקשה על הרצפה אבל חוץ מזה לא נראה שהוא נפצע באופן רציני. "אני חושבת שהדלת הראשית שם." היא אמרה והתחילה לזוז.
העשן נהיה דליל יותר ככל שהם התקדמו. הם עברו מסביב לעוד מכונה שבוב לא יכל לזהות, קפצו מעל מסוע, היא דחפה פועל מבולבל שעמד באמצע הדרך שלהם. האוויר היה פחות או יותר נקי מעשן אחרי שהם עשו עוד עקיפה...
... והאסירה התנגשה באופן חזיתי באדם בגלימה המוזהבת, ואז בוב התנגש בגב שלה. לכולם לקח רגע לעכל את הסיטואציה. בוב הצליח לקלות בזווית העין את מנהלת המפעל צועקת דברים לפועלים שסביבה בפאניקה. מאחורי האיש בגלימה כמה אנשים חמושים במדים רכנו מסביב למישהו שנראה פצוע. לא רחוק עמד אדם שבוב הספיק לראות רק לשבריר שניה לפני הפיצוץ - גבר באזיקים, עם זקן ג'ינג'י וצמה ארוכה, שהסתכל עליהם במבט משועשע.
"... למה אתה מחכה? תעצור אותה!" זה היה האיש בגלימה, שנראה שהתעשת ראשון. לבוב לקח כמה רגעים להבין שהוא מדבר אליו. כמובן, הוא במדים של הרשות. הוא הנהן בלי לחשוב והושיט את היד אל מטה-ההלם שלו. הוא חייב לפחות להיראות כאילו הוא עושה את העבודה שלו מול בן אדם מהריבונות. אבל... המטה לא היה שם. בוב הניח שהוא נפל בזמן שהוא עף באוויר. מושלם. האדם בגלימה הטיח בו מבט לא מרוצה, ולפני שבוב הספיק לחשוב על הצעד הבא שלו, האסירה תפסה אותו בצווארון ומשכה אותו אחורה, בחזרה למחסה שהעשן העניק.
"כל צוותי החירום מתבקשים להגיע לאולם העליון. כל הפועלים האחרים מתבקשים לשמור מרחק. כל צוותי החירום..."
זה היה כרוז שנשמע ברחבי האולם. רק לשמוע את הקול שלו הכאיב לבוב באוזניים. האסירה רכנה מטה במקום שנראה יחסית מוסתר. כל מיני פועלים רצו מסביבם - בוב לא היה בטוח לאיזה כיוון. היא לחשה, והוא העריך את השלווה שזה העניק לאוזניים שלו. "... כיוון לא טוב." "תקשיבי, אני יודע לאן אנחנו צריכים ללכת." הרעיון התהווה במוחו בזמן שהוא אמר אותו. "תחנה-שש-אחת-שתיים. נעלה על אחת המשאיות שם ונצא מהמפעל משם. הכניסה הראשית ממילא ממש מאובטחת." "רעיון לא רע. אני חושבת שהמסדרון שמוביל ל-" "לא המסדרון." הוא הניד בראשו. "המסוע. שמעביר לשם את הקופסאות. אני לא חושב שניתקל באף אחד בכיוון ההוא." "אה - זה באמת רעיון טוב, הסוכן רוברט." היא חייכה, מיד נעמדה והתחילה להוביל אותו בכיוון השני. "אני חושבת שזה כאן. אז, אתה מצטרף לאנטי-אכיפה כשנצא מכאן?" "אני לא מבטיח כלום." "כן...? הנה, תעלה על זה." הם טיפסו על אחד המסועים, ליד קופסה גדולה שנסעה עליו, וניצלו את הזמן לשבת ולנשום בזמן שהוא הוביל אותם לכיוון אחד הקירות. היא הניחה את הקופסה שהיא החזיקה ביניהם. באיזור הזה כבר לא היה עשן, ובוב יכל סוף סוף לראות מה המצב של האולם. היה עדיין אפשר לראות את הלהבות במוקד של הפיצוץ, אבל נראה שהקיפו אותן מספיק פועלים שעבדו לכבות אותן. פה ושם ברחבי האולם היו נקודות פגיעה שבהן דברים עפו מההדף והתנגשו באיזה איש או מסוע חסר מזל. אנשים התרוצצו בכל מקום, אבל האיזור שסביבם היה יחסית פנוי. בהמשך המסוע היה קיר ובו פתח מלבני וחשוך, שמעליו היה מוטבע מספר.
"כן, זה המסוע הנכון. תחנה-שש-אחת-שתיים בצד השני של המעבר הזה." "יופי. לאן אנחנו הולכים אחרי שנצא מכאן?" "לא הייתה לך תוכנית? אני לא חושבת שכדאי שאני אחזור הביתה, למרות שעברו כל כך הרבה שנים. אולי בעיר-שש-אחת נוכל למצוא מישהו ש..."
"זאת היא!" לפני שהיא סיימה את המשפט, הלם עבר בגוף של האסירה-לשעבר - ובוב צפה בה מחליקה למטה מהמסוע. דני, מטה-ההלם שלו שלוף, נעמד לצד המסוע ודיבר אל מישהו שבוב לא יכל לראות שעמד איפשהו מאחוריו. "עדיין היה לה את האזיק על הרגל. אני חושב ש... רוברט? זה אתה?"
רוברט הביט בדני, ואז בקופסה עם הצעיף שעדיין הייתה מונחת על המסוע מולו. היא לא תזכה בחופש שלה, אבל הוא עדיין יכול לזכות במידע. הוא תפס את הקופסה וסימן לדני "כן" עם האגודל בעוד שהוא נבלע לתוך הפתח שבקיר.
יכול להיות שזאת הייתה טעות. בכל מקרה, נראה שאף אחד לא רדף אחריו פנימה בינתיים.
הוא לקח נשימה עמוקה. הרעש קצת נרגע, ואיתו הכאב באוזניים שלו.
המסוע התעקל, ולבסוף יצא לתוך חלל מואר שבוב זיהה בתור תחנה-שש-אחת-שתיים.
לא היה לו זמן לבזבז.
"אה... 'דוני הסוכן? מה בדיוק 'תה עושה פה?" זאת הייתה עאישה. היא עמדה מול הפתח ובהתה בו בבלבול. לנדאו עמד לא רחוק ממנה ונראה גם כן די מבולבל. "ומה זה הבלאגן ש-" "אין לי זמן להסביר." בוב קפץ מהמסוע ומיהר לכיוון לנדאו, שלקח צעד אחורה וכמעט מעד על האזיק שלו. "קופסה בסוכן, סוכן בקופסה, קופסה בקופסה! לא לא לא, אני לא-" "תירגע." בוב שלף את המפתח שלמזלו עדיין היה בכיס שלו, התכופף, פתח את האזיק של לנדאו ותחב את המפתח חזרה לכיס. לפחות משהו אחד עבד חלק היום. "אתה בא איתי. תעלה לאחת המשאיות." "אני... מה? לא, אני לא יכול, היא לא אמרה, היא לא התקשרה, היא לא..." "אדוני?" זאת שוב הייתה עאישה, שהתקרבה אליהם עם מבט מודאג בעיניים. "אתה בטוח שאתה יודע מה אתה עושה...?" "בערך." הוא נאנח, ואז הסתכל על לנדאו, שנראה שעדיין מתרגל לחופש של הרגל שלו. זה היה הדבר הכי קרוב לקצה חוט שהיה לו. "אולי אתה לא סומך עלי כי אני נראה כמו סוכן. אני לא. אתה יכול לבוא איתי. בעצם, אתה צריך. זה מה שהיא אמרה. מה שהיא אמרה לי בטלפון." לנדאו הסתכל עליו בחזרה. בוב המשיך בזהירות. "... החופש שווה את זה." לנדאו הנהן בעדינות.
עאישה הניחה את ידה על הכתף שלו. "'דוני הסוכן...? אתם עוזבים במשאית?" "אני חושב שכן." "'תה יודע לנהוג בה?" בוב חשב על כל הפעמים שיצא לו לנסוע באחת. בכולן הוא ישב בתא המטען ברמות שונות של סבל. "בערך. את רוצה לבוא?" היא קפאה במקום. בוב בינתיים תפס בידו של לנדאו והוביל אותו לכיוון המשאית הקרובה. הכרוז הדהד שוב בחלל שסביבם - והפעם אמר משהו אחר. "התרעת סגר - סכנה להימלטות אסירים מהמפעל. כל היציאות, התכוננו לסגור את המעברים..."
לעזאזל. בוב פתח את הדלת של תא הנהג והסתכל אחורה על עאישה. "... אני לא יכולה." "כן את כן. את לא רוצה לראות את השמיים?" היא כסתה את פניה בידה ונאנחה. "... אנ'לא אמורה. אני לא יכולה." "אני מבין. להתראות." "... שמור על לנדאו, כן? אמרתי 'ך שהוא לא בחור רע." "ברור." עם הקופסה על הברכיים שלו ולנדאו בכיסא לידו, בוב סגר את הדלת והתפלל שלנהוג זה פשוט.