בוב עמד ליד אחד הצינורות הענקיים. בדומה לנקודת התצפית על המרפסת, היה אפשר להביט למטה במורד המי-יודע-כמה קומות של המפעל. הצינורות נמשכו מטה, הצטלבו איפשהו באמצע ונעלמו באיזור התחתית. בכיוון השני, למעלה, הם פשוט המשיכו לתוך הקומה שמעליהם. טוב נו.
לא היה קשה למצוא את המחסן שהוא חיפש. הוא עקב אחרי כמה שלטים ומצא את עצמו מול דלתות כפולות גדולות וסגורות. לידם ישב סוכן מנומנם ושרבט משהו בפנקס שלו. בוב שמר על קור רוח ובלי להגיד מילה התקדם לכיוון הדלתות. השומר הרים את ראשו והסתכל עליו. בוב הנהן, הראה לו את התג שלו ופתח את אחת הדלתות. השומר הנהן בחזרה וחזר להביט בפנקס שלו. סוף סוף משהו מצליח לעבור חלק.
בוב מיד סגר את הדלתות מאחוריו. הוא העדיף את הפרטיות. המחסן היה לא קטן ולא גדול במיוחד, אבל הוא היה כל כך גדוש בחפצים מסוגים שונים ומשונים שהוא הרגיש משמעותית יותר גדול משהוא היה. קופסאות, מגירות, תיקיות - משהו שנראה כמו שילדה של אופנוע, כלי נגינה שהוא לא זיהה - לחפש מפתח אחד בכל הערימה הזו הולך להיות סיוט אמיתי.
למזלו של בוב הוא לא היה צריך באמת לחפש. ברגע שהוא הסתובב אחורה הוא הבחין במתלה קטן ליד הדלת ועליו שורה של צרורות מפתחות. אחד מהם היה מסומן ב"אזיקי מפעל - מאסטר". הוא תחב אותו לאחד הכיסים במדים שלו. בינתיים הכל הלך הרבה יותר טוב משהוא ציפה.
במקום להסתובב ולעזוב מיד, הוא החליט להעיף מבט נוסף באוסף המשונה שהיה מאוחסן פה, סתם מתוך סקרנות, כל עוד יש לו הזדמנות. קשה היה לו להאמין שהוא אי פעם יחזור לכאן.
הדבר הראשון שמשך את תשומת הלב שלו - וכנראה הסיבה שהוא החליט להישאר - היה משהו גדול שנראה כמו ארון לבן באחת הפינות. סרטים שחורים-צהובים הפרידו את הפינה משאר החדר ועל הארון היה תלוי שלט שעליו כתוב בגדול "מחתרת". היו מודבקות עליו כמות מוגזמת של אותן מדבקות שחורות שהוא זכר שעאישה הזכירה - "מטען מסוכן" או משהו כזה. כמה שזה היה מסקרן, אולי היה עדיף לשמור מרחק.
לצד אחד הקירות האחרים היה מדף שעליו אוסף של קופסאות קטנות. הוא זיהה אותן בתור הסוג שרשות האכיפה השתמשה בו כדי להעביר ראיות ממקום למקום. לפני שהוא עמד לשכוח גם מהמדף הזה, אחת הקופסאות בקצה של המדף תפסה את תשומת ליבו. היה כתוב עליה בפשטות "עיירה-שש-שש-חמש". בוב קפא במקום כשהוא הבין שהוא זיהה את הקופסה הזו באופן ספציפי. עבר לא מעט זמן מאז.
נראה שמישהו הדביק עליה מדבקה שחורה מאז הפעם האחרונה שהוא ראה אותה. הוא הושיט את ידו כדי לפתוח אותה אבל עצר לפני שהוא עשה זאת. איזה סיבה יש לצבע להיות אסור? באמת שהוא לא הצליח לחשוב על סיבה טובה... ובכל זאת, המחשבה עוררה אצלו תחושה לא נוחה. הוא לא אהב לחשוב על זה, אבל העובדה שהבלש דיגאמא שאל אותו על החלומות שלו עדיין הטרידה אותו, והעובדה שהצעיף חזר והופיע בהם לא שיפרה את התחושה הזו. כן, כנראה יש סיבה. סיבה שהוא לא מצליח להבין, אבל סיבה אמיתית שהצעיף הזה בעייתי. הוא הסתכל עליו לא מעט בין הזמן שהוא מצא אותו והזמן שהוא איבד אותו - זו הייתה הרגשה משונה, ולא הרבה יותר מזה - אבל אז התחילו החלומות המוזרים, והזכרון שלו של הצעיף חזר והדהד בהם באופן לא ברור.
הוא משך בחזרה את היד שלו, אבל אז חשב על זה שוב, הושיט אותה בחזרה והרים את הקופסה, בלי לפתוח אותה. הוא חייב לגלות עוד על הצבע הזה. הוא לא הצליח ללמוד עליו כלום במפקדה, אבל אולי פעילי אנטי-אכיפה גם יודעים על זה משהו. עם הקופסא מתחת לזרוע שלו הוא יצא מהמחסן, סגר את הדלתות מאחוריו, והנהן פעם נוספת לשומר בכניסה בדרכו החוצה. סוף סוף משהו מצליח לעבור חלק.