רק כשהוא חזר לאולם הגדול המלא במכונות בוב שם לב כמה שקט היה חדר הטעינה. אותו רעש מתמיד מקודם חזר למלא את החלל. הוא פשוט יצטרך להתרגל אליו שוב. הוא העיף מבט מסביב - לא היה זכר למשלחת שאיתה הוא הגיע, אבל מצד שני הוא לא היה בטוח שהוא יוכל לראות אותם מעל הראשים של כל הציוד והפועלים שסביבו. הוא הצליח למצוא את דרכו בחזרה לאותה מרפסת שהשקיפה על הקומות הנמוכות יותר. מישהו חיכה לו שם.
ליתר דיוק, מישהי. זו הייתה אותה פועלת שכיוונה אותו לאולם הטעינה אחרי שהוא נפרד מהסוכנים האחרים. לצידיה עמדו שני פועלים נוספים - גבר ואישה - שניהם גבוהים ובעלי חזות קצת יותר מדי מאיימת. רק עכשיו בוב שם לב שאותה אישה שעמדה במרכז - היא נשענה על המרפסת עם חיוך נינוח - הייתה אסירה. הרגל שלה הייתה קשורה באזיק למעקה שנמשך לאורך המרפסת. הם באמת לא היו רחוקים מדי מהנקודה שבה הוא ראה אותה בפעם הראשונה. נראה שלשני האחרים לא היו אזיקים... אבל הם עמדו בזוית שהקשתה עליו לדעת בוודאות.
האווירה לא הייתה נוחה במיוחד. בוב נעצר במרחק שהרגיש בטוח מהם ווידא שמטה-ההלם שלו נמצא במקומו בחגורה שלו.
"אני שמחה שהגעת. סינטה כאן הרימה טלפון ללנדאו כדי לקרוא לך." היא סימנה לכיוון האישה הגבוהה שעמדה לידה. בוב ענה בזהירות. "אני מקווה שזה חשוב." "יכול להיות." לרגע, ההבעה של האסירה נהייתה יותר רצינית, והיא הנמיכה את הקול שלה. בכל מקרה לבוב היה קשה להאמין שמישהו יוכל להאזין להם עם רעש המכונות ברקע. "פשוט נזכרתי במשהו שאולי תרצה לדעת. אמרת שאתה השותף של הבלש שהסתובב פה לא מזמן, נכון?" "זה נכון." "מצוין. טוב, אז אני מניחה שאתה יודע מה הוא ביקש ממחלקת ההלחמות להכין בשבילו, נכון?" לבוב, כמובן, לא היה מושג. הוא התקדם בזהירות. "יכול להיות. למה את שואלת?" "טוב, טיבון - " היא פנתה לכיוון הפועל שעמד לצידה, והוא דיבר. "אני במחלקת הלחמות. הבלש דיבר 'תי אתמול. עכשיו גיליתי, יש בעיה במה שנתנו לו. לא יעבוד טוב. 'תם רוצים לדעת למה?" בוב הניח את היד שלו על מטה-ההלם בחוסר נוחות. לא כי הרגיש את הצורך להשתמש בו. הוא התחיל להבין שיכול להיות שהשקר שלו יסבך אותו הרבה יותר משהוא ציפה. בכל זאת, הוא החליט קודם להשיג את המידע שהוא יכל ורק אחר כך להחליט מה לעשות. "כן, בטח. מה העניין?"
"... העניין," האסירה שוב נכנסה לשיחה, והפעם חייכה חיוך רחב בעוד היא התקדמה קדימה כמה שהאזיק אפשר לה. בוב שם לב גם לחיוך קטן על הפנים של שני הפועלים שסביבה. "הוא שאין כזה דבר מחלקת ההלחמות. אתה לא באמת שותף שלו, נכון?"
הרבה זמן הוא לא הרגיש כזה טיפש. בוב החוויר ואחז במטה-ההלם שעל מותנו. העיניים שלו ריצדו בין כל השלושה ועצרו על האסירה שבאמצע. עד שסוף סוף הוא הרגיש שיש לו שליטה בסיטואציה ברגע שהוא הגיע למפעל, נראה ששוב הוא הולך להסתבך בבעיות חדשות. הוא ניסה לשמור על קור רוח בקולו כשהוא ענה. "מי את ומה את רוצה?"
"לפני שאתה עושה משהו ששנינו נתחרט עליו, חשוב לי להגיד שאני לא מתכננת להלשין עליך או משהו. לא באמת מעניין אותי מה הסיפור שלך, אדוני הסוכן רוברט. מה שכן, אני מקבלת את הרושם שאתה אחד הסוכנים המעטים שיש להם מספיק אינטיליגנציה כדי שיהיו להם תוכניות משלהם שלא בהכרח קשורות לרשות האכיפה. אני חושבת שאנחנו יכולים לעזור לך ואתה יכול לעזור לנו." "אני לא חושב שאת מבינה עם מי את מדברת. את רוצה שאני אקרא למנהל שלך?" "נו באמת." היא גלגלה עיניים. "אתה יכול להפסיק להעמיד פנים. אתה עוד לא סוכן מן המניין כי אין לך משקפיים. אמרת לחברים שלך שאתה הולך לשירותים ואז התחלת לדבר איתי על איזה חקירה, ואתה עוקב אחרי בלש שכנראה לא יודע שאתה כאן. שאני אמשיך? אתה לא פועל בשביל הרשות, ותאמין או לא, גם אני לא. למה שלא תקשיב למה שיש לי לאמר?" בוב לא אהב כמה קל היה לבן אדם הראשון שהוא דיבר איתו כשהוא הגיע למפעל מיד להבין את כל הסיפור שלו. מצד שני, הוא קיבל את הרושם שהאסירה הזו כנראה הייתה חכמה יותר מהאדם הממוצע שהוא יכל להיתקל בו. הוא נאנח, העיף מבט סביבו כדי לוודא שאכן הם לבד באיזור הזה, וענה. "... נראה שאת יודעת הרבה פחות משאת חושבת. בכל זאת, את יכולה לדבר." "תודה באמת. אנחנו לא מבקשים ממך הרבה - אנחנו צריכים סוכן שמוכן לעשות את העבודה הזו בשבילנו. יש בקומה הזו מחסן שרשות האכיפה משתמשת בו לכל מיני דברים פרטיים שלהם. כמובן שלפועלים רגילים אסור להיכנס. יש שם מפתחות שאמורים להתאים לכל האזיקים כאן. אתה יכול לנחש מה אני רוצה. אני לא רוצה ליצור פה בלאגן, אתה יכול מצדי לשחרר רק אותי ואולי עוד כמה אנשים בודדים ואז להחזיר את המפתח למקום."
בוב חשב על זה קצת. הוא לא התלהב מהרעיון. מי יודע מה האישה הזו עשתה שהוביל אותה למאסר כאן? בכל זאת, לא הייתה לו בעיה להקשיב. "אני מבין. ובתמורה? איך את חושבת שאת יכולה לעזור לי?"
הפועלת שעמדה לצד האסירה היא זו שדיברה הפעם. "לנדאו. בטלפון. הוא סיפר לנו איזה מין שאלות שאלת אותם ומה עניין אותך לדעת." "כן," האסירה המשיכה אותה. "הטפשון הזה יעשה פחות או יותר כל מה שתגיד לו אם תגיד את זה בטלפון, אתה יודע? למעשה זה חלק מהעניין. אם אתה רוצה, אני אוכל להגיד לך מה בדיוק הוא עשה באותו משלוח שעניין אותך לשאול עליו. לעאישה אין באמת מושג, אבל לנו יש." בוב נמתח. הוא לא ציפה שבאמת יצא לו משהו מהסחת הדעת הזו. מצד שני, הוא לא היה בטוח שהוא מוכן לסמוך על מה שהוא שמע בינתיים. "בסדר. אין לי סיבה להאמין שבאמת תעשי את זה אחרי שאני אעזור לך. או שאת באמת בכלל יודעת משהו, ולא סתם מנסה לעבוד עליי." "כן, אתה צודק. אז תחשוב על המידע שאני נותנת עכשיו בתור מקדמה. אני מאמינה שאני יודעת עם מי הוא אוהב לדבר בטלפון. שנינו היינו פעילי אנטי-אכיפה, אתה מבין, ולמרות ששנינו ממקומות שונים והגענו לפה בזמן שונה - אני פה כבר איזה שלוש מאות שנה, אתה יודע - אני עדיין די בטוחה בקשר לזה." "ו...?" "ואת השאר אתה תשמע אחרי שהאזיק הזה לא יפריע לי יותר. ואם לא תאהב את התשובה, תדווח למישהו פה שיש אסירה משוחררת, ואני מיד אתחרט על זה. נשמע טוב?"
לא במיוחד. אם הוא יעשה את זה, היא מיד תוכל לספר למישהו על זה שהוא שיתף פעולה איתה. מצד שני, זה פחות או יותר הבטיח ששניהם לא יבגדו אחד בשני בשלב הזה. הוא הביט עליה בחשדנות, ואז על שני הפועלים שלידה. "מה תעשי אחרי שאני אשחרר אותך?" "כל כך קשה להאמין שהשחרור עצמו הוא המטרה? אתה מתחיל להעריך את החופש שלך רק כשאתה מאבד אותו. אפילו לא נותנים לנו כאן לראות את השמים, אתה יודע."
הוא חשב על מיילו. כמה גרועים אנשי האנטי-אכיפה יכולים להיות, באמת?
הוא קיווה שלא יותר מדי. "איפה המחסן הזה?" האסירה שוב חייכה. "ליד המשאבות." "המשאבות?" הפועל שלידה הצביע לכיוון הצינורות הענקיים שהשמיעו קול עמום מכיוון אחד הקירות. "שם. הנהר זורם למעלה בצינורות. לידם יש מסדרון." בוב הנהן, תהה לעצמו מה זה בכלל אומר, ופנה לכיוונם.