תחנה-שש-אחת-שתיים. המספר היה כתוב על הדלת אז לבוב לא הייתה בעיה למצוא אותה. הוא נכנס פנימה.
זה היה חלל די גדול ודי ריק - היו שם שני אנשים מלבדו שעצרו את מה שהם עשו והסתכלו עליו. מישהו שעמד ליד פתח בקיר שדרכו הגיעו קופסאות על מסוע, ומישהי שעברה ליד ערמה של קופסאות בצד אחר של החדר. מולם עמדו ארבע משאיות - כאלה שנראות כמו אותן משאיות שהביאו את המשלוחים לעיירה שלו - כולן ריקות. מנהרה הובילה קדימה ולמעלה אחרי המשאיות. הוא הניח שמשם המשאיות נכנסות ויוצאות מכאן. לפני שבוב הספיק להגיד משהו, האיש שעמד ליד המסוע התחיל לדבר.
"אה, סוכן! אדוני הסוכן, אדוני הסוכן... אורח! זה לא אני, זה לא אני! עוד חקירה, כן, לא, אכזבה וייאוש... כשלון, כשלון...! לא, לא ,לא...! אשמתי, לא אשמתי...!" בוב לא הצליח להבין מה הבעת הפנים שלו אומרת, ובטח שלא מה המילים האלה אומרות. היה משהו לא נוח באווירה כשהאיש הזה דיבר. בוב שם לב שהרגל שלו הייתה קשורה באזיק למעקה על הקיר שלידו.
האישה נאנחה ונשענה על אחת הקופסאות שלידה. היא לא הייתה אזוקה. "... אה, סלח לו, 'דוני הסוכן. הוא פשוט, טוב... מה 'תה צריך?" בוב החליט פשוט להתעלם מהגבר ולהתייחס אליה. הוא צעד לכיוונה. "כן. הסוכן רוברט, רשות האכיפה. אני רק מוודא, מתישהו בזמן האחרון עבר פה סוכן אחר - בלש - ושאל אתכם שאלות, נכון?" "צודק. אמרתי לו מה שיש לי להגיד. מה, יש איזה בעיה?" "טוב, אני - " האיש התפרץ לפני שבוב יכל לענות. "בעיה, בעיה! אריזה באריזה, קופסא בתוך קופסא... חמש שישיות, שש חמישיות, כשלון! אבל זה לא אשמתי, אדוני! לא לא לא!" בוב נעמד ליד האישה. "- אה. הכל בסדר איתו?" האישה משכה בכתפיה ועצמה את עיניה. "כן, הוא פשוט... הוא ככה מאז שהוא הגיע לפה, 'תה מבין. היי, לנדאו, תחזור לעבוד - אני אדבר עם הסוכן פה, מבין?" "אני טוב בלהבין, אני כשלון בלהבין! תסלחי לי, תסלחי, בבקשה...! חמש שישיות, שש חמישיות..." ואחרי זה, האיש חזר לענייניו. האישה הביטה בבוב. "'צטערת בשמו. קוראים לו לנדאו. אסיר, הגיע לפה לפני איזה חמש-שש שנה. לפעמים מגיעים כאלה... דפוקים קצת. 'תה מבין. אבל הוא לא איש רע. אני עאישה, דרך אגב." היא הושיטה את ידה. בוב לחץ אותה וחייך בנימוס. האחיזה שלה גרמה לו להרגיש קצת יותר בנוח עם כל זה. "אני מבין. סליחה אם אני מפריע לכם באמצע העבודה, עאישה. אני עובד ביחד עם הבלש שהיה פה - אני רק עובר כדי לברר שוב חלק מהפרטים, אם לא אכפת לך." "שום בעיה. לא 'כפת לי לעשות הפסקה קצרה ממילא." היא חייכה והניחה על אחת הקופסאות שלידה משהו שבמבט קרוב נראה כמו ערימה של מדבקות. באמת נראה שעל הרבה מהקופסאות היו מדבקות שעליהן מספרים. הוא זכר משהו כזה באופן מעורפל מהמשלוחים שהגיעו לעיירה. "טוב, אז... אני מניח שהוא שאל אתכם על העבודה שלכם, נכון?" "צודק. עלינו ועל התחנות טעינה האחרות. לא יודעת מה מעניין כל כך בנו, אבל שיהיה." "שניכם היחידים שעובדים כאן...? זה חדר די גדול." "לא. אבל בדיוק היה משלוח גדול לא מזמן, 'תה מבין? אז היום אין הרבה עבודה. רק לסדר כמה קופסאות ולוודא שהן סגורות. לפני המשלוחים יש הרבה מה להעמיס ואז יש מלא עבודה." "הבנתי." בוב העיף מבט מסביב. קצת היה מוזר לדמיין את החיים כאן. גם לאנשים שהייתה להם אחריות בעיירה, כמו דובי שעבד במכולת, עדיין היה מספיק זמן פנוי לבלות איך שהם רוצים. נראה שפה כמעט הכל סבב סביב העבודה. "וממתי את עובדת כאן?" "אני תמיד הייתי כאן. זה רק אסירים כמו לנדאו כאן שמגיעים ככה פתאום."
טוב, זה היה מעניין לשמוע אולי, אבל החקירה לא ממש התקדמה בינתיים. בוב יכל לנחש למה דיגאמא בא לכאן בהקשר של העיירה שלו, אבל הוא לא היה בטוח. "הבנתי. אז... בחזרה לחקירה. אני מניח שהבלש שאל אתכם על איזה משלוח ספציפי, אולי?" "צודק. על אחד המשלוחים הגדולים הקודמים באמת. שאל מה העמסנו וזה. 'מרתי לו שהכל היה כרגיל, כמו תמיד. שום בעיות." "כן? מה בדיוק עניין אותו לדעת?" "שאל על המטען המסוכן - אלה עם המדבקה השחורה - " היא הצביעה על חלק מהקופסאות שישבו רחוק יותר מהאחרות. בוב באמת ראה שבנוסף למספר, הן מסומנות במדבקה שחורה. "- אני הייתי אחראית, הם לא נותנים לאסירים כמו לנדאו להתקרב אליהן, 'תה מבין? אמרתי, כל הפצצות היו במקום. כל הקופסאות היו חתומות. אי אפשר לפתוח בלי להשאיר סימן. בדקתי את כולן. הכל כרגיל." "הבנתי. תודה." בוב נשען על אחת הקופסאות לצד עאישה ושקע במחשבות. כנראה דיגאמא רצה לבדוק אם הפצצה שהגיעה לעיירה שלו באמת נגנבה מהמשלוח הזה. ובאמת, עדיין לא ברור איך זה היה אפשרי. לפחות, אם עאישה אומרת את האמת. יכול להיות שמישהו איפשהו אחורה בפס הייצור של הפצצות ידע להגיד משהו, אבל זה כבר נהיה מסובך.
"זה קצת מוזר," הוא חשב בקול רם. הוא יכל לראות שעאישה חזרה להתעסק עם המדבקות שהיא החזיקה. נראה שקצת נמאס לה לעמוד ולא לעשות כלום. "פתאום לראות את המקום הזה. זאת אומרת, כל החיים שלי אכלתי אוכל ולבשתי בגדים שהגיעו מהמשלוחים האלה אבל לא חשבתי על המקום הזה בכלל, ועכשיו אני ממש פוגש מישהי שכנראה הייתה אחראית על כל אחד ואחד המשלוחים שהגיעו לעיירה שלי." "... כן, אה?" נראה שהיא לא ממש ידעה מה לענות. "טוב, פספסת ת'משלוח הגדול האחרון ביומיים, אבל אולי תשאר לראות את הבא." "לצערי לא נראה לי שאני אשאר עד... רגע." בוב הזדקף. "יומיים? המשלוח עבר במפקדה לפני... אני חושב שלושה ימים." "אההה... לא. אני יודעת מה 'ני אומרת, אדוני. יומיים. יש לנו לו"ז והכל." "אבל לא יכול להיות שקיבלנו אותו לפני שהוא יצא." היא משכה בכתפיה. "אולי 'תבלבלת בספירה, 'דוני הסוכן." זה היה נראה לו לא סביר. אלא אם כן... הבנה מוזרה הכתה בו. "רגע, עאישה. איך את יודעת שעברו יומיים?" "איך אני יודעת...? מה, 'סתכל על השעון פשוט." היא הצביעה על התקרה.
רק עכשיו בוב הבחין שמצויר עליה אותו דבר כמו על התקרה באולם הכניסה. בעצם, זה לא היה סתם ציור - זה באמת היה שעון. זה היה שרטוט של מעגל, ובאמצעו משהו גדול שרק עכשיו בוב שהיה מחוג אמיתי, ולא סתם ציור. הוא היה דומה למחוג המגנטי, דו צדדי, כשאחד הצדדים צבוע בזהב. "אני מבין...! אתם סופרים יממות-מגנטיות, לא יממות-אור." עאישה כמעט נראית מובכת לרגע. "אה. יממות-אור. זה... זה הדבר שקשור לאור בשמיים, נכון?" "אה, כן? את בטח יודעת מה הכוונה." "אני, טוב, אתה מבין... אני לא באמת ראיתי אף פעם ת'שמיים. לא ליותר מכמה רגעים לפחות. שמעתי על זה. אבל לא ראיתי."
זה הפתיע את בוב יותר מכל מה שהוא שמע עד עכשיו. באמת לא היו פה חלונות, אבל הרעיון שמישהו אף פעם לא עמד מתחת לשמיים היה הזוי לגמרי. "לא יכול להיות! אני רואה את השמיים כל יום. את אומרת לי ש-"
נשמע צלצול של טלפון.
"טלפון, טלפון, שיחה! זאת היא? אולי לא? אולי כן? הזמנות, אבל אני אבוד, אבוד...! כשלון...!"
לנדאו חזר להגיד את השטויות שלו, ואז רץ לענות לטלפון שעכשיו בוב שם לב שהיה מותקן ליד הפתח לחדר. הוא כמעט מעד על האזיק שלו בדרך לשם. לפני שהוא הגיע לרשות האכיפה בוב כנראה היה מופתע לראות שיש פה טלפון - בעיירה בקושי היו, ורק שניים מהם היו מחוברים לעולם החיצון - אבל במפקדה היה טלפון כמעט בכל משרד, והרעש של הצלצול כבר היה חלק מהשגרה.
"זה בסדר לתת לו לענות?" "אה, כן, סמוך עליי. הוא אובססיבי עם הטלפון מאז שהוא הגיע לכאן אז אני פשוט תמיד נותנת לו לענות. הוא אוהב את זה, נראה לי. אני אומרת'ך, הוא איש טוב, הוא עושה עבודה טובה, אני פשוט... לא מבינה מה הוא חושב לפעמים. או מה הוא אומר. אבל הוא עובד טוב." "וכל הדיבור הזה על 'כשלון'?" "סתם האובססיה החדשה שלו, 'ני חושבת. כל הזמן משתנה הדברים שהוא אומר. היי, תגיד... הסוכן רוברט." בוב הסיט את מבטו מלנדאו, שדיבר עכשיו בטלפון, חזרה אל עאישה. היא היישירה מבט אליו עם ניצוץ בעיניים שלא היה שם קודם. "אז איך הם באמת נראים? השמיים." "השמיים...? אה, טוב. באמת לא משהו מיוחד." בוב ניסה להנמיך ציפיות. "סתם רקע חלק בצבע כחול. או שחור. תלוי בשעה. ואולי קצת עננים, זה הכל." "ומגיע משם אור...?" "כן. כנראה. בזמן היום. את... את לא יכולה פשוט ללכת פה בהמשך המנהרה הזאת, נניח, ולראות את השמיים שם בחוץ?" "אני, טוב... יש שם שומר, אתה מבין. אבל גם אם לא, אני לא אמורה לעשות את זה. לא העבודה 'שלי. אז אני לא עושה את זה." "הבנתי." בוב הנהן בזהירות. הוא יכל לראות שהיא לא מרוצה מהשתובה של עצמה.
לנדאו חתך את השתיקה המביכה. "בשבילך! אדוני הסוכן, אדוני, על הקו, בשבילך!" "בשביל - רגע, מה?" איך מישהו ידע שהוא כאן בכלל? "זאת בטח טעות." "לא טעות! סוכן - בלי משקפיים - שחוקר אותנו! הטלפון לא טועה! היא אומרת, פגוש אותי באולם הייצור, פגוש אותי ליד המרפסת." "מי אומרת?" "היא, היא אומרת! אבל היא לא היא. ניתקה. אכזבה, כמו תמיד, זה הסוף שלי..." בוב התקדם בהחלטיות לכיוון היציאה. הייתה לו תחושה רעה לגבי זה, אבל הוא חשב שהדרך הכי טובה להתמודד איתה תהיה פשוט לגלות מה קורה. הוא העיף מבט לכיוון עאישה בדרכו החוצה מהחדר. "אני אחזור." היא הנהנה, ובוב המשיך בדרכו.